איכר ואשתו ובנו, נער כבן שבע. הוא, אבי המשפחה, בראש. באיזה דחילו עצור, כמו בכנסיה, עומדים הם כאן ומחכים לרגע הגדול. “תעודת־הנשק” כבר מונחת פרושה על גבי הפּוּלט. החנוני הציץ בה בזו, רק כדי לצאת ידי חובתו, והגיש להם את הברונינג המבוקש.
פני שלשתם קרנו למראה האקדוח הקטן הזה, הנאה והתמים כיונה. מי יודע, היכן הוא קנןם הנידח? בשדה, בחורשה או בצלע הר. כי יבואו השודדים והרוצחים בלילה – והארץ מלאה אותם עתה – אל מי יצעקו לעזרה? והנה הוא, המושיע הקטן!
רעיון הברונינג נולד, כנראה, זה כבר והתגבר ביחוד בכל ליל סערה, כשתריסי החלונות מקשקשים וכעין פסיעות בעלית הגג… אבל עד שבאו לידי כך! עד שהשיגו את “תעודת־הנשק” אצל הרשות, עד שהגיעה היכולת הכספית (חמישים שילינג!) וכו'. אבל עתה, עתה הברונינג בכיס!
ובהליכה אחרת לגמרי יצאו את החנות.