כל פרצוף חדש, שאני רואה, אינו חדש בעצם. זה דומה לפלוני וזה דומה לפלוני. בעיקרו של דבר, כבר ראיתי את כל הפרצופים שבעולם עוד בילדותי, בעיר מולדתי. הניוּאַנסים השונים אינם חשובים; הפרצופים בדרך כלל הם מעטים מאד.
אבל פעמים דמיון זה מדהים ממש, בהיותו מתפשט גם על הקול, גם על השם ואפילו על הבגדים. הנה הולכת ובאה לקראתי נערה בעיר נכריה – ורוח אהבה חריף מעתים עברו נשב בפני. הרי זו סימקה על הקורסו בלבוב לפני חמש־עשרה שנה! אפילו הכובע הוא זה של סימקה, אותו כובע־הקש האדום… לתומה עברה עלי, מבלי חוש, מבלי דעת כלום לחלוטין.
האומנם?
דומה, במבטה היה בכל זאת מה – כזוכרת משהו אף היא.