רועדת הארץ מקוטב עד קוטב. פעם הרחק, מעבר לימים, ופעם במדינה שכנה, בקירוב מקום מאד. ובאשר תרעד – נפשות יקרות לנו, חברים, ידידים וידידות. רעידה חזקה – הודיעו עתוני הבוקר – היתה אתמול בכרך רחוק אחד, ששם נמצאת “אהבתי הראשונה” – דמות נשכחה כמעט, שרק עתה, בעקב המאורע, זכרתיה.

אי מזה, ממרחקים באה לפנים, בעודני נער, משפחה יהודית קטנה לגור בעיר מולדתי. פרצופים יפים, מלבבים, בלתי־שכיחים. מאיזה גזע אחר, כביכול, גזע משובח. בת אחת צעירה היתה בה, ואותה פגשתי ברחוב לפעמים. ראיתיה ולא ראיתיה – כל כך היה בה מן המדהים והמכה בסנוורים.

והנה באחד הימים שכרה לה משפחה זו דירה אצלנו, בחדר אחד קטן במעוננו. זה היה בשבילי מאורע כביר, שלבּי צר מהכילו. רק מחיצת קרשים דקה ונמוכה הפרידה בינינו, ובלילה הראשון, זכורני, לא יכולתי לישון מעוצר האושר הגדול: בצל קורה אחת, בצל קורה אחת — —

החיים טילטלונו בקרוב לעברים שונים. וזכרונה ניטשטש בסערת העתים, נמחק, נשכח. ידעתי אף זאת, שכל המשפּחה הנפּלאה הלזו הפליגה בשעתה אל מעבר לאוקינוס ונשתקעה בעיר זו, שנפקדה אתמול ברעש אף היא. “בתים נפלו וקברו את יושביהם תחתיהם”. והרי היא ניבּטת מן הנשיה, היא הראשונה, הערפילית, החלומית.

לא בלי כמיהה ודאגה הירהרתי בה כל היום – וגם בדמויות נאהבות אחרות, המפוזרות על פני תבל אי־בטוחה – ובערב על משכבי הונפתי פתאום יחד עם מיטתי ביד־איתנים נעלמה – והוּרדתי. צללו החלונות, ושעון־הקיר עמד. נפעמתי – והבינותי: רעידת אדמה!

ומשהו מאותו האושר הגדול זע בקרבי: על כדור אדמה אחד, על כדור אדמה אחד — —