יצאתי אל הכפרים הסמוכים לקדם את פני האביב החדש. האילנות בראשית לבלובם, אבל הסתכלתי בגזעיהם – והם מרופטים, חיורים, ואֵזוב, אֵזוב הוצק בהם. מזדקן היקום.

היכן הוא שפע הלשד של האביבים הראשונים, אביבי ילדותנו? היכן הוא עסיס־הלִבנים, ה“בּירוֹזוֹביק” הלז, ששתת ממחצב־הגזע מעוצר נוער ואוֹן?

ואף־על־פי־כן עוד אפשר היה ליהנות כאן מהרבה, מהרבה, אלמלא זה החושך וזו הזוהמה, שבהם שקועים בני המקום עד צואר. אשפתות תלי־תלים מסביב לבתים, ובעד חלונותיהם המסואבים אני רואה את המַדונות הקדושות על הכתלים. את המקומות הכי נהדרים בשדה עוכרים הצלובים, וצלילי הכנסיות אינם פּוסקים. עוד רב החושך מאוד.

וכדור האדמה מתנוון בינתים, ותנוּבתו מתמעטת משנה לשנה. קץ לכל, לכל. מיטב היבול נפל בחלקו של האדם־הפרא הקדמון. תפוחים כאלה, שאכל הוא, לא נאכל אנו לעולם. אולי סוף האור לבוא, אבל מתי? על סף הכליון הארצי? בוא יבוא, אבל במאוחר. ביום ההוא, אם ניכּנס לכפרים אלה, שוּב לא נמצא בהם, אמנם, מדוֹנות וצלובים וכנסיות, ויושביהם ודאי יפגשונו בבת־צחוק ויבקשונו לבוא בצל קורתם ולטעום מיינם, — אבל היין, יין הגפנים הצומקות, מימי יהיה, חיורון ורזון יציצו מכל עבר, פני הנערות כפני זקנות, ותרנגולים רעי־מראה יתהלכו בחצרות, יתהלכו קדורנית, כחשּים את הקץ הקרוב.