נהדר היה הערב אחרי סערת הגשם. ההרים המשופשפים, שהסתמנו באופק על כל גבנוניהם ושרטוטיהם, ללא ערפל כלשהו, העננים, שהכסיפו תלמים תלמים מתוך שחור, קרקורי הצפרדעים באגמים, קרקורי הדבקוּת, מחרישי האזנים. תעיתי במשעולים אילך ואילך, והעדר דבר־מה הציק לי מאוד. צר היה לי על הדר־היקום, שנתרוקן מתכנו – באין עמו עתה כמיהה חשאית אל מישהו, באין עמו האהבה, האהבה.

כדי להשיב להרים, לעננים ולקרקורי הצפרדעים את חריפותם הראשונה, התאמצתי להיאחז באיזו דמות בחזקה. העברתי בדמיוני את כל הנערות שאהבתי בחיי, שאהבתין בידיעתן ושלא בידיעתן, בעבר רחוק ובעבר קרוב.ללא הועיל! חיורות, מטושטשות, חלפו כולן על פני אחת אחת – ונימה לא זעה. שוב אינן אומרות ללב כלום, כלום.

כי אפילוּ בת ראש־הכפר הצעירה, שעוד אשתקד הייתי מאוהב בה בחשאי כל־כך, הנה ראיתיה היום – וכוחה סר מעליה! ריק העולם, ריק.

—אבא! — שמעתי פתאום קול בתי, בת החמש, מאחרי – אמא שלחתני לומר לך, שתבוא הביתה.

— ואַת לא יראת ללכת עתה, עם חשכה?

—איני יראה. הלא כבר גדולה הנני! – ועיניה האירו מתוך העלטה הארה חדשה, שלא ראיתיה אצלה קודם.

תפסתי את ידה הנפלאה והלכנו לאורך שׂדרת־האגסים הארוכה – והדר היקום, על גוניו וקולותיו, שב ונתמלא תוכן, תוכן ––