שככו הסערות על כל החזיתות – ובני־האדם הנשארים התחילו שבים לאט־לאט אל מעשיהם־סבלותיהם. העתונים המצוּירים מלאו תמוּנות הגיבורים, גיבורי המאורעות הגדולים, והיה הרושם כאילו אך לשם זה בלבד, היינו לשם קביעת פרצוּפו בדפוּס, נלחם המצביא באשר נלחם והמהפכן הפך מה שהפך. פרסוּם התמוּנה – תכלית כל התכליות.

באחד הימים ההם, מכיון שהוקלה התנוּעה ממקום למקום, בא איש מעיירתו הקטנה אל המטרופולין, כדי לסדר כאן ענין נחוץ. אך יצא את בית־הנתיבות – ואדון הדור בלבושו ובקלסתר־פניו, אציל, צץ לקראתו ונכנס עמו בשיחה. איזו אישיות רבת כוח וקסם, שקשה להשתחרר הימנה. והנה מציע לו זה בלחישה אבנים טובות לקניה. בחלקת לשונו, בפיתוייו ובמבטיו שיתק כל נסיון של סירוב. לא ארכו הרגעים – והקרתן התמים נשאר עזוב לנפשו, מרומה ונחמס ברעש הכרך.

ביאושו הגדול אץ אל בית המשטרה – ובדמיונו שגא הנעלם למין אדם עליון, שמלגלג בחשאי על תבל ומלואה, על המאורעות הכבירים וגיבוריהם גם יחד. הנה הוא ממשיך לצוד אנשים ברחוב כבתחילה, כמו לפני המלחמה והמהפכה, כאילו בינתים לא אירע כלום. האם אין זה אחד פלאי, שמקומו בין אנשי־השם?

בלשכת־המשטרה הראו לו את אלבום הפושעים – וכאן מצא את תמונת האיש. נתקררה דעתו:

— הנה אף הוא!…