כבולי יד, ימינו של זה לשמאלו של זה, הלכו שניהם, היהוּדי והנוצרי, באמצע הרחוב, בין השוטרים המזוינים. כחברים, כידידים, כאחים, — ועוד יותר!…
האויר בארץ מורעל עד היסוד, השנאה לישראל צועקת מכל קיר, צלב־הקרס מושל בכיפּה – והנה אחוה כזו בין שם ויפת בראש חוצות! ברתוֹק הברזל, נדמה, שמו ידיהם מרצון – כדי ששום רוח רעה, ששום שטן לא יפריד ביניהם. הפגנה נשגבה נגד איבת־עולם!
שרב־היום, יום יולי, היה כבד מנשוא. הכל נמוג, הבליח, סינוֵר. כקטע חזון נראה הדבר, כקטע חזון מאחרית הימים.