משחור יצא מבהיק ונאה. הלא הם ילדיו של מנקה הארובות פרנץ רקהולד. שניהם, כנער כנערה, מרהיבים ביפים ובזוהר עיניהם. מתגנדרת בהם האם, ובשיחתה עם השכנות שמותיהם בפיה כל היום, מתכוונת, כביכול, למרק בהם מה, לטהר מה.
אבל הנה גדל הבן והגיעה השעה לדאוג לתכליתו. האב דרש, שזה ילך בעקבותיו וילמד את מקצועו אף הוּא. הוּא, האב, הזיקנה קופצת עליו, וטוב, אם יוכל להנחיל לו, לבנו, את משרתו החשובה אצל העיריה. סוף סוף הרי זו פרנסה טובה מאוד – בצוק עתים זה, בחוסר עבודה זה. כל האנשים מסביב מקנאים בו!
זמן רב פגש התנגדות מצד אשתו. ברם, לאחר שהבן ניסה לשלוח ידיו בכמה מקצועות אחרים ולא הצליח, נכנעו לפקודת האב. רגע טראגי היה זה, שהעלם היפה והנוח להסתמק לבש את השחורים של אביו, הכניס רגליו היחפות באותם הסנדלים, תלה את חישוק המטאטא השחור על שכמו ויצא לעבודתו. – מטבעות־הכסף המפוּיחים, שהביא בערב הביתה, לא שימחו את לב אמו, לא שימחו.
את כל אהבתה־חרדתה ריכזה עתה בבת, בהרטה בת השש־עשרה. לא ישנה, כשזו התמהמהה לשוב בערב. ופעם – היתה חגיגה עממית על פסגת ההר המקומי, חגיגה עם מוסיקה ומחולות וזריקת “קוֹנפיטוֹת” וכו' – שבה הרטה הביתה בבוקר.
אחרי כל הצעקות והבכיות והוידוי של הקטנה הפצירה האם:
— אבל מי הוא זה?
— בחור הגון – ענתה הרטה – נשבע, שישאני כדת…
— מה מעשהו?
הנערה כבשה פניה בקרקע ורטנה:
— שוליא למנקה הארובות בשטרַסְגַנג…