לוגו
זרים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

שני בתי־ספר עממיים ברחוב ה“קיי”, מול הנהר, זה אצל זה: היהודי והנוצרי. הראשון בחצר הטמפּל האדום, חשוּף־הלבנים, עם ה“מגן־דוד” שבראשו, והשני בבנין הסמוך, בית־אבנים גדול, רב־אגפים. מן החלונות הפתוחים העליונים בוקעים קולות התלמידים בשירותיהם: קול ענות גבורה משלהם וקול ענות חלוּשה משלנוּ.

בשעת ההפסקה פורצים ילדי בית־הספר הנוצרי החוּצה ברעש, מציפים את כל הרחוב ומחרידים את האויר בשפעת החיים הצעירים. ואילו תלמידי בית־הספר היהוּדי נשארים בחצר ולועסים פתבגם בחשאי.

במשך הקיץ עושים המורים הנוצרים עם תלמידיהם טיולים רחוקים אל מחוץ לעיר, אל ההרים והגיאיות מסביב. בהילולות ובחינגות ובקולי קולות – כאדוני הארץ. ואילו בית־הספר היהודי יוצא לטייל לעתים רחוקות מאוד. פוסעים ברפיון, ללא בטיחות, ללא קרקע מוצק תחת הרגלים, באים עד הפּרבר, ששם בית־העלמין היהודי, מתעכבים כאן שעה קלה – ושבים.

התלמידים הנוצרים, בעברם על פני שער הטמפּל, מציצים הנה בלגלוּג ומתווים בקרטון על הגדר את צלב־הקרס. ופעמים, לעת צאת הנערים משני בתי־הספר בבת אחת, ההתנגשות בין שני המחנות בלתי־נמנעת.

הנה ניטשה מלחמת אגרופים ואבנים באמצע הרחוב, מלחמה עקשנית, הרת איבת הדורות – לחיים ולמות. פתאום, תוך כדי להט הקרב, פּרשו שני נערים מתוך שני המחנות הלוחמים, אחד מזה, ואחד מזה, והתיצבו מרחוק. מיאנוּ הילחם…משתאים־מחרישים עמדו מנגד – לא שחורים ולא לבנים, לא שמיים ולא אריים, עם יגון־זרים בעיניהם, זרים לאלה ולאלה, זרים לכל. כאילו נפלו אלינו מכוכב־לכת אחר.

ילדים הם לנישואי תערובת.