פעם, פעמיים בשבוע, באים מהעיר גדודי צלב־הקרס במדיהם, מצוינים באות האיבה הגדול, אלינו אל כפרנו, בו, במגרש שהוקצה לכך, הם עושים את תרגילי־הצבא שלהם, לרבות אָמנות היריה. הפרצופים הם אלה של טירונים בני־כפר – מגושמים, כאוטיים, קלושי צורה.

בבוקר אחד ראיתים מרחוק מתגודדים בשדה קינדל, עומדים תחתיהם ומסתכלים בדבר־מה. סרתי לשם אף אני ונפעמתי: מגדעים את הבוקיץ!… האיכר הצעיר והעשיר קינדל (לפני ימים מועטים מת אביו, והרי הוא, עוד נער כמעט, נעשה עתה לבעל כל הרכוש הרב), נמלך לקצץ את הבוקיץ הגבוה, הסוכך בצמרתו על חלקת אדמתו – והנה הוא וארבעת עבדיו מתקיפים את גזעו סמוך לקרקע, באש ובמשור ובקרדומות.

היה זה הבוקיץ היחידי בכפר, פּאר־המקום – בגבהו, בהתרפקותו כלפי מעלה, ברעשו הנאצל בשעת סערה, שנשמע כתפילה. ברם, קינדל הבן, משנעשה הוא האדון, חפץ, כנראה, להראות את אדנוּתו ולעשות שינויים ותיקונים במשק ובתוכם גם את גדיעת העץ האדיר והזקן הזה, שלפי דבריו כבר הגיעה שעתו.

— צריך היה לעשות זאת זה כבר, זה כבר, — נענה בראשו לאות אישור מנקה־הארובות המקומי, כשחלבוני עיניו מבהיקים מתוך השחור – העץ זקן מאוד, שחוף וסדוק־ברקים ועלול בכל רגע לנפול מאליו ולהרוג איש.

ככה הלך ונתרבה עיגול המסתכלים מסביב לאילן ברגעיו האחרונים. והוא עומד לפי שעה איתן, מבלי חוּש כלום מכל הנעשה לו בתחתיתו. לא נע ולא זע. ברם, לאחר שהללו העמיקו שם, איש איש בכלי־משחתו, יותר מדי, חלף רעד בצמרת. וההמון הלך ורב. אפילו מי שהשעה דחוקה לו, וכל אָץ לסבלותיו, בעברו כאן עתה – ועמד. והיום יום חורף עז, סומרים האנשים מקור ועומדים ומחכים בקוצר רוח. משתוקקים לראות את הנפילה הכבירה, ועל כולם — זה גדוד צלב־הקרס בגבורתו־שחצנותו.

סוף סוף נאנח הענק אנחת־מות ונפל מלוא קומתו על פני השדה ברעש מפתיע, חדש, שהאוזן עוד לא שמעה כמותו. למצהלותיהם של חניכי הגדוד הצורר לא היה מעצור. שאגו, הריעו, אף שרו את ההימנון שלהם..

וָאבין: יהודי היה אילן זה, יהודי זקן.