חופשת הקיץ במקום נאה זה, באחד מהרי שטיריה, בחיק שדות ויערות, יכולה היתה המשפחה היהודית לבלות בטוב, אילולא בני המקום הללו מסביב, הנבערים, הפראים למחצה, עם המשטמה העצורה בעצמותיהם אל הזר, אל בן העיר, אל היהוּדי.
הנה משחקים הילדים בחוּץ עם ילדי השכנים – ולא ניחא. הם משתעשעים, מתעלסים לפי שעה, נהנים, אבל הוא, האב, מסתכל מן הצד ולבו בל עמו. לבו מנבא לו, כי “מרה תהיה באחרונה”.
בין ילדי הנוצרים הללו נמצאים גם ילדי השוערת של בית מגוריו – ילדים רעים, ערמומיים, חצופי פרצוף. ואביהם?! זה עובד במחצבה הסמוכה. וכעבודתו כן הוא: כבד, קודר; עינים פוזלות לו, עיני אדם שלא מן הישוב, עיני ליסטים.
מעונם למטה, במדור המרתף, ובלילה קשה לשכב במיטה במנוחה: תחתיך רובץ עתה אדם אימתני, מין אדם קדמון – מי יודע, לאיזה מעשים הוא מסוגל?
לא ניתן להבין, כיצד שרויים הם כאן, במרתף מסורג־האשנבים, האשה והילדים עם אבי משפחה כזה בכפיפה אחת. כיצד הם יוצאים כולם ממאורה זו בבוקר בבוקר חיים? ולא רק חיים, כי אם גם צוהלים ועליזים! הנה הוא עצמו בן־כרך, בר־תרבות, ואף על פי כן הריהו “שורר בביתו”, מתרתח תכופות ואינו יכול להתאַפּק מלהכות את ילדיו על דברים של מה בכך. לאחר המעשה, אמנם, לבו נוקפו – וחוזר ומכה! ואם הוא כך – איש המרתף הלז, המגושם, החוצב בהר, הפראי, הברבר…
עבודה קשה עובד האיש במחצבה, בשרב הקיץ, ששם, במלכות האבנים המלוהטות, הרי זה כבד שבעתים. כאן בחצר, בין אשתו וילדיו, רואים אותו אך ביום הראשון – עייף, מפורך־עבודה, מגודל פרע, מר נפש כדוב שכול.
ככה הורעלה לו, לקייטן היהודי, פגרת־הקיץ הקצרה בנאות דשא אלה. חרדה לילדים ביום ופחד בלילה. אינו יכול לישון מאחורי הוילאות המורדים, ורק לפנות בוקר הריהו נרדם קצת, לאחר שהוא שומע את איש המרתף תחתיו יוצא לעבודתו.
ואשר יגור לילדיו, בא סוף סוף. אלזה הקטנה שלו, הענוגה, הנאהבה, הוּכתה בידי ילדת השוערת, בת גילו, זו חצופת העינים, המסואבה.
האב התחלחל, יצא מגדרו, רץ אל האם, השוערת, צעק, דיבר משפטים ולא יכול להירגע.
והשוערת התנצלה לאמור:
— מה אעשה, וילדי גדלים ללא יראת אב. אביהם עוד לא הרים ידו עליהם מעולם. איני יכול, הוא אומר, להכות ילד. אינו יכול!…