כשהקיץ דניאל, עלם כבן שבע־עשרה, בשבע בבוקר, פּקח את עיניו, וכירא עוד להביט אל סביבותיו, כונן אותן בראשונה ישר אל התקרה. והנה טרם יבין עוד את סיבת הדבר, נזכר פּתאום בפצלות־כרוּב, בחרושת דפוסי סביבונים לחנוכה, בניצני־תכלת שעל גבי כפור־החלונות, בפנסי נייר מאירים בלילות על פני חוץ, בנערה לבושה תלבושת־חורף ובשבילי־שלג מבהיקים לאור־הירח…
הוא התגעגע.
הוא השמיט מעליו את השמיכה מעט והתהפך על צדו. החורף, שהיה בן־לילה, היה ניכר לא רק לפי מראה סיד־התקרה, כי אם גם לפי כל חפצי הבית: הספה, הכסאות, גם לפי אדרתו, אדרת־החורף התלוּיה על הקיר, שכאילו הפיקה עכשיו מרץ ביותר.
זוג ערדליים עמד לרגלי הספּה ששכב עליה, ובתוך הערדל השמאלי – גם בו נשקף השלג הראשון.
“קרני־השמש, כנראה אינן משגיחות גם בחוֹר ערדלי וגם לשם תחדורנה” – עלתה מחשבה בטלה על לבו.
במשך כל העת שלבש את בגדיו חשב רק איך להמציא היום מחיר ערדליים חדשים, ובבואו עוד פעם לידי המסקנה שעלתה לו תמול גם שלשום, והיא, כי מוכרח הוא לחכות, לפחות, עוד שבוע שלם, החל לחקור, במה טוב יותר לדרוך לערדל קרוע: ברפש או בשלג?
אחרי שאכל את ארוחת הבוקר לבש את אדרתו ופנה אל הערדליים. בימני נקרעה רק תחתיתו, אבל “פניו” היו עוד כתיקונם; לא כן הערדל השׂמאלי, שמלבד תחתיתו שבלתה ונסדקה פקע גם חרטומו וחלק ממנו הופשל ונטה הצדה.
הוא שחה אליו מעט ובקומה כפוּפה החל לטפל בו ולמשמש בו באצבעותיו, כרוצה להצמיד ולהחליק, איך שהוא, את האבר המדוּלדל; אך הדבר לא עלה לו ו“זה” נתפשל פעם בפעם ונרתע לאחוריו.
- תני לי מחט וחוּט!– פנה אל אמו.
האם הוציאה מארגז ישן פּקעת חוּטים כּחוּלים שהיוּ תחוּבוֹת בה מחטים אחדות, מסרה אותה לידו ואמרה:
– איך זה אי־אפשר להשׂיג רק שני רוּבּלים – פר־נ־סה,– לא אבינה.
– כשאיפּטר מן הבית הארור הזה, יהיה לי הכל! היא נאנחה וסרה מעליו.
הוא הולך בצדי הדרכים, ועם כל פסיעה ופסיעה הוא רואה את החרטום הפעור של ערדלו השׂמאלי, המאוּחה חציו בחוטים כּחוּלים גסים… אם כי התאמץ שלא להשפּיל מבטו– “לוּ היה ביכלתי לעזוב את הרגל השׂמאלית ולאחוז את הדרך רק בימנית בלבד!” – הגוּ לרגעים כל קרביו בקרבו.
זה מקרוב התוכּח עם אחד מחבריו, שהאמין והחליט, כי יש כוח־משיכה לעינַים, היינוּ, כי הבּטה ממוּשכה על איזה איש שהוּא מוּכרחת לעורר הבטה גם מצד הלז. דניאל שם אז לאַל אמוּנה זו בהיתּוּל נמרץ. אך עתה, בהיפּגשו עם מי שהוּא, מיהר להשתמש בכוח זה ונעץ את עיניו בעיני הלז. שלא לתת לו להביט אל ערדלו. ואף על פי שרצה, שעכשיו יֵאָמנוּ דברי יריבו, היה מרגיש בכל פּעם חוּלשה גדולה במבטו הרפה, שעם כל התאמצוּתו לא פעל מאוּמה. כוח־משיכה במידה מרובה ניתּן הפּעם רק לחרטום ערדלו הפעוּר, שמשך אליו, כפי שנדמה לדניאל, עיני כל עובר כמעט.
כשהיה עובר עליו אחד ממכּריו ומתאמץ, מאיזו סיבה שהיא, להשתמט מדרישת־שלום, היה דניאל תולה את הדבר רק במראה הערדל הקרוע: בשלו גלה כבודו בעיני הלז; ואם, להיפך, מישהו מן העוברים היה מראה לו פתאום פנים מסבירות וגם מושיט לו ידו בחיבה באמצע הרחוב, היה רואה בדבר רק חמלה פּשוטה, או מין כבוד לגודל־נפשו, בעָרבוֹ לבו להיראוֹת בחוץ בערדל קרוּע כזה.
השמש הציצה מבין מפלשי עבי־הסתיו והמַסה את שכבת השלג כליל. בתחתית המדרכה, שהלך עליה דניאל, נגלה גם עשב חיור, נובל ונפסד. וכשהיה רואה מרחוק איש הולך לקראתו, היה יורד מן המדרכה לדרוך בעשב הכמוש והעלוּב הזה. אותה שעה היה משווה לנגד עיני־רוּחו עשב אחר, ירוק, רענן, רטוב וגבוה על שפת הנחל בימי הקיץ, והוּא, דניאל, הולך ופוסע בו בבטחה, מעלים את רגליו עד הברכים כמעט…
מעל פני עוברים אחדים קרא: “זה הוא טיב־התיפותכם הריקה: מגבעת על הראש, חוֹשן־בּד על החזה והרגלים– הוי, נבזה! – יחפות!”…
בפרוזדור אחד הבתים שבקצה הרחוב החל הערדל, שקלט מעט שלג, להשמיע קול גניחה משוּנה, כגניחת תרנגולת בשעה שהיא בולעת פירוּר לחם גס, שאינו לפי בית־בליעתה.
מאחורי הדלת תיקן והחליק את הקרע בידיו ונכנס אל הבית. לשמחתו לא היה הפעם במבוא איש. על פני הרצפה, לאורך הקיר, שעליו היו תלוּיים בגדי בני הבית, עמדוּ בשוּרה ישרה, זוּג בצד זוּג, ערדליים חדשים שונים. בגדלם ובשחורם הרטוֹב והמבהיק משלג נמס הזכירו לו נפשות בריאות ומלאות עלוּמים… הוא מיהר לחלוץ את ערדליו והניחם הפוכים בקצה השוּרה בפינה.
כל העת שלימד את תלמידו בחדר האחרון חשב רק על דבר עניוּתו ודחקוּתו, שאין לו כל מוצא וּמפלט. “וכי יש בכוח התועלת המסוּפּקת הזאת, שאני מביא לעולם בכל עמלי הרב, למצוא בה ניחומים על צרת־הנפש וענוּת־הרוּח שאני סובל במידה כזו?”– וכשהגיע בלימודו אל הפסוק “מה נאווּ על ההרים רגלי מבשׂר”, חלפה במוחו מעין מחשבת־הזיה: כמה צר וקשה היה לוֹ, לוּ ניתנה על שכמוֹ הוּא משׂרת אותו מבשֹר; אך עכשיו, כשהוא איש פרטי, הלא הוא יכול להלך בצלע ההר, במסתרים…
כשגמר את השיעוּר, יצא אל האולם ה“מכוּבד” והנהדר, ולבש במתינוּת את אדרתו; התהלך אט על פני הרצפה המשוּחה בששר. לרגעים היה ניגש אל הראי הנסדק לארכו וראה בו פרצוף כחוּש וחיור. ממבוא־הבית הגיעה לאזניו שיחת בעלת־הבית עם שכנתה, נערה כבת שש־עשרה.
- בכמה עלוּ לך ערדליך אלה?
- בשני רוּבּלים וארבעים וחמש פּרוּטות.
- כמדומה לי, שטוֹבים הם מערדלי סוֹניה, שקניתי לה בשבוּע שעבר.
- האלה הם?
- לא, השניים בשוּרה.
- ואלה למי הם?
- של אניוּטה.
דניאל רכס את כפתורי אדרתו והתאמץ לחשוב על דבר המין האנושי בכלל, אשר ממדרגת קוף עלה מעט־מעט במעלות־התרבות, עד שהיה בידו לעשות ולהכין לו כסוּת לכסוֹת בה את מערומי גווֹ, גם נעליים לנעול בהן את רגליו היחפות. והנה ברבות הימים המציא לו עוד מין נעליים עליונות בכדי להגן על נעליו התחתונות; ומה בכך אם יש אשר תיקרע מעט נעל עליונה אחת של אחד האנשים?
- ואלה למי הם?
- של מוֹאִיסייקה.
- האם כבר נקרעוּ ערדליו הקודמים? אַה, אַה, אַה, לאן הוא מהלך ככה?!
לדניאל ברוּר היה, כי עוד מעט יגיע תור ערדליו הוּא. בקוצר־רוח חיכה לאחרית־דבר, תהיה איזו שתהיה. “לוּ כּבר נפטרוּ שם זו מזו ויכולתי לצאת”– דיבר לנפשו. הוא חזר ופיתח את כפתורי אדרתו בכדי לרכסם שוּב. אחרי כן הוציא מתוך כיסי־בגדיו פיסות־נייר מקוּפּלות ומהוּהות, שכבר בלוּ מרב ימים, וּבשקידת־רתת קרא מעליהן איזו מלים מטוּשטשות… ובתוך כך ניגש עוד פעם אל הראי והתבונן בּו. אחר כך השקיף בעד החלון.
- וערדליים אלה של מי הם?
- אלה? הראי!– ענתה בעלת־הבית, בהשפילה קולה ודאי הם…
התלחשוּת.
הוא מיהר להתאמץ ולהתרומם עוד פעם עד לנקודת־המבט הגבוהה והכללית: “האנושיות עלתה ממדרגת־קוף”, “ערדל אחד נקרע לאחד האנשים”, אך כבד ממנוּ הדבר. הוּא הרגיש את עצמו כמתאמץ לעלות ולצאת מתוך מבקע־קרח ביום־שלג; הוּא מטפּס ומאַחז ברגבי־הקרח, אך הם מתחמקים ומשתמטים מן הידים הרפות, והוּא עולה ויורד, יורד ונופל…
בשבע בערב הלך דניאל הביתה, הלבנה במלואה התפרצה זה עתה מבּינוֹת לעבים הקודרים שנתפזרו ושטו בשיפולי הרקיע. הוּא הלך אַט וחשב ותמה על שדברים קלים כערדל קרוּע מעט, יש בכוחם לפעול כל כך על רוח־האדם. “הנך הולך ומרגיש את עצמך נאשם בדבר־מה”, “כגר וכיתיר הנך תועה בין יתר האנשים”.
וּבזכרו עוד פּעם את דבר בַּקָרת הערדליים וההתלחשוּת ההיא שחה אל רגליו, וכדי למצוֹא את הקרע לא כל כך מכוֹער “כפי שיפליג כוח־דמיונו”, הסתכל בו לאור הירח. הקרע היה מכוֹער באמת. “כוח הדמיון לא הגזים אף כל שהוא!”. בבואו הביתה מיהר וחלצוֹ וברגלו הימנית זרקוֹ והשקיעוֹ אל תחת הספּה.
אמו ישבה אל השוּלחן וסרגה פּוזמק. מעל השוּלחן הפיצה אור סביבותיה עששית קטנה וּמפוּיחת. הוא החל להתהלך בבית אחת הנה ואחת הנה, אחר כך פנה אל אמו בהתמרמרוּת ודיבר בתנוּעות־ידים שונות:
- אין להיחלץ מהדחקוּת לעולם, ומה תהיה אחריתי? כשיש ערדליים אין נעליים וכשיש נעליים אין סנדלים, כשיש אדרת אין מעיל, וכשיש מעיל אין אדרת. והאכילה? האם זאת היא אכילה באמת?
- ומי גרם בכל אלה? מיד מי אתה תובע?
- אם נולדתי וגדלתי בבית כזה, לא יכלו להיות תוצאות אחרות.
הוּא העיף את עיניו בכתלים השוממים, בזויות, שקוּרי־עכביש פרושׂים על פניהן, בחומר הלח המרוּח על הסיד הכהה, בערימת תפוּחי־האדמה המעוּפרים שבפינה, בשעון הישן התלוּי על הקיר בלי נוע ואשר משקלתו האחת היא קורנס ישן ושחור – והוסיף:
- העניוּת כאן אינה אלא מורשת־אבות. אבי זקני חי פה כל ימיו בדחקוּת ובעניוּת גדולה, פה תקפתו השחפת ופה מת. לא – הטעים בעליצות־נקם– כאן לא תהיה לך תקומה לנצח; צריך להימלט, להימלט מזה!
- הימלט, ברח, עשה מה שלבך חפץ.
ובלי הסב את עינה מעל הפוזמק הוסיפה:
- בעצמו הוא חדל־אישים, גבר לא יצלח, ותמיד הוא קובל ותובע; על מי? ממי?
הוא הרגיש, איך בקרבו כמו גחלים עוממות לחשוּ והתלהבו מעט־מעט והעלו שלהבת כחוּלה קטנה… – ובמרירוּת משוּנה נתן בקולו:
- לוּ השלכתיו החוצה תיכף אחרי היקרעו!
- אין לי שיעוּרים, אין שיעוּרים!!
ובדברו התכופף וּבא אל תחת המיטה וחטף את הערדל ורץ ויצא החוצה, ושם, בחמת רוחו, השליכוֹ את מעבר לגדר, אל תוך גן־הירק. הערדל התהפּך פּעמַיים לנוגה־הירח באויר, ובמרחק חמישה־עשר צעדים נפל ארצה. לקול נפילתו נשמעה נביחת־יללה של כלב־השכן…
כל אותו הלילה שׂבע נדוּדים ורוֹגז. הוא חלם ערב יום־הכיפוּרים, כעלוֹת השחר. ערפל עבה בחוץ. פינות־הבית מלאות תפוחי־אדמה ועוד מיני לפת לחים ומעוּפרים. התרנגולים הרכים מוּנחים כפוּתים תחת השוּלחנוֹת במחשכים ומשמיעים לרגעים את קריאוֹתיהם המרוּסקוֹת והשוֹנוֹת. באָחזוֹ בתרנגוֹלוֹ הוּא, השמיע זה קול גניחה משוּנה.
בלי תמוֹה על הדבר כלל ראה, כי לא תרנגוֹל בידו, כי אם דג מפרפר פוֹער וסוֹגר את פיו חליפוֹת.
רגש נוֹדע לו ובלתי־נעים מאד עורר בקרבו מראה הפה המפרכס הזה.
לנגדו עומדת אמו בפנים מפיקים קרירוּת־רוּח במידה מרוּבה. הוא כבר חש את קרבת סיפוקו, אחרי שעלה בידו להרעימה סוף־סוף. אך למרות רצונו לטלטל את הערדל טלטלה חזקה ומחרידה, הרגיש בידו חולשה גדולה וזה רק נשמט מידו ונפל לרגליו…
הוא מיהר לשכך את חמתו ולכעסה ולהרעימה לפחות בפיו, אך אחרי כל דבריו ופטפוטיו, אשר גם הם לא יצאו כחפצו, עוד לא נתקררה דעתו…
אחרי כן הופיע פּתאום לנגדו אחיו הגדול ובגיל־נצחון נסתר, כמדבר רק לנפשו, אמר: “אך זאת היא קטנוּת־מוחין. זאת! איך מן הנמנע הוא – אתמַהּ ואשתומם – להתעלות מעל לקטנות כאלה?!”– “אכן לא ידעתי עוד עד הנה עד היכן הדבר מגיע!!”
כשהקיץ בבוקר השכּם, הכּיר שוּב, כביום אתמול, לפי מראה סיד התקרה, כי שלג ירד בלילה.
לרגלי הספּה עמד הערדל הימני לבדו ומין עצבת היתה שפוכה עליו, כאילו נהה אחרי אחיו.
הוא לבש רק את אדרתו ובראש גלוּי יצא החוצה. השמש יצאה זה עתה על הארץ. עשן־התכלת כבר התאבך מתוך ארוּבות־הגגות של בתי־הרחוב. הוא עמד אצל הגדר והביט אל תוך הגן. פּתי־שלג גסות ורכּות ירדוּ ברפיון על פניו, ליחלחוּ וציננוּ אותם. השלג שירד כל הלילה השתרע על פני כל הגן וכיסה כמעט את הערדל כולו, ורק האבר המדוּלדל עוד הציץ למעלה והתנוסס מרחוק כנקוּדה שחוֹרה.