בין הדברים שהגה בהם תמיד עזרא לוינטון, מורה לעברית ב“תלמוד־תורה”, בילדוּתו, תפס את המקום ההגון ביותר– קרדום. הוא אהב כל קרדום טוב והתלהב למראהו והתגעגע עליו… וזה בא לו מהיות לו מאז נטיה עזה לחקות בכּל את אביו־זקנו ורבו, שהיה בעיניו לסמל־השלימוּת. וזקנו, זה המלמד, מוּכּה השחפת אז זה כשבע שנים, היה “אומן־יד”, ובערבי שבתות אחרי הצהרים בימי הקיץ היה נוטל מקרן־זוית את קרדום־ביתם, בעל הקת המנומרת, והיה יוצא בו החוצה. על צד האמת הן לא הפרוזדור, לא המדרגות, אף לא הגג הוּזקקוּ לתיקוּן, אך עונג מיוחד היה לו לאחוז בקרדום ולהקציע דבר־מה, בשעה ששרווּלי־חלוּקו הרחבים והלבנים מתנועעים ומבהיקים לעין־השמש… עוד זאת: “הלא תמוּה יהיה הדבר”– דימה בנפשו – “כי איש, אשר זה לא כבר תפס קרדום בידו ואשר עוד ניכּרים רשמי־מלאכתו, מת פתאום”… ופעם בפעם היה קופץ בכוח את ידו הכחושה האוחזת ביד הקרדום או בעץ המוּקצע, כאילוּ נתכוון בזה להיאחז ולהיאדק בחיים בחזקה…
ונכדו עזרא, אז ילד כבן שבע, היה מתבונן ומסתכל בזקנו ברגעים אלה, ומין אהבה מהוּלה ביראת־כבוד הסכין לרחוש מאז אל כל קרדום ממוֹרט וחד.
זקנו היה קפדן חולני ולא נתנוֹ לעבוד בקרדום כחפצו. אך הוא היה מתגנב פעם בפעם והיה לוקח את הקרדום בחשאי והקציע בו מעט, לוּ גם את זוית־המזוּזה…
בית חדש כשהיה נבנה ברחובם, היה אוהב לשבת על יד הבניה, על אחת הקורות הנוטפות שׂרף. השמש מחמם את שכמו הקטן, ריח השׂרף הרענן מורגש בכל יצורי־גווֹ. מסביב הגזרים, הקיסמים והנסוֹרת המבהיקה, והוּא יושב ומסתכל בכל מאודו בקרדום רחב, ממוֹרט וחד, המקציע והולך בצלע אחת הקורות, מקציע והולך כמו מאליו… ולבסוף, כשהיה מפסיק הבנאי את עבודתו לרגע והכה ונעץ את קרדומו בקורה, היה הוּא, עזרא הקטן, משתמש בשעת־הכושר הזאת, ובשעה שהלז הוציא ועישן את מקטרתו, היה הוא חולץ את הקרדום ולוקחו בידיו ביראת־הכבוד, מרימו ומהפּכוֹ בזהירוּת ומיראתו להכּוֹת ולנעצוֹ בקורה גם הוּא, היה חוזר וּמניחוֹ אחרי כן בחשאי…
כשמת עליו אביו־זקנו, נעשה בן־חורין. אז היה מהלך תמיד בחצרו וקרדומו בידו. תדיר היה משתדל בדבר. שיקנו בביתם עצים שלמים, כדי שיוּצרך הוּא אחרי כן לחטבם. ולבסוף כשנקנו העצים, היה שואל מאת שכנם אַנטוֹן את הקרדום, אשר דבקה נפשו בו מאז, ואת אחיו הקטן ממנו אנס לקחת את הקרדום החלוּד שלהם, ומבלי אכול ומבלי שתות היה עומד וחוטב כפוּף כל היום, בלי הרגיש גם בכאב־שדרתו.
ובתקוּפה זו, כשהיתה תוקפת אותו איזו מחלה, היה נדמה לו פעם בפעם, בשכבו על משכבו אחוּז חוֹם, איך שהוּא עומד וחוטב: הקרדום הוּא קרדומו של אַנטון, והעצים הם עצי־לִבנה חלקים, לחים עד כדי רטיבות ונוחים להיחטב…
בבית ה“תלמוד־תורה”, בערב־קיץ אחד, נועדה ישיבה. התאספו כמעט כל נאוֹרי־העיר ומקצת עשיריה. גם עזרא לוינטון היה בין המסובים ובעינים נעלבות וחרדות הביט סביבותיו. כבר עברוּ עליו יותר משלושים וחמש שנים. מצחו הגבוה מתקמר ועובר לקרחת. מעיל ארוך, אפור וישן, הוא לבוש.
המנהל ישב ראש, וכפי שנדמה לעזרא, שישב ממוּלו, התאמץ להתחכּם ולהתרברב יותר מדאי, ועם זה גם במין כוָנה מסוּתרת להרעים ולדכא אותו… “שם בביתו, או מחוץ לעיר במקום אין רואים, הוא נכנע ומתרפס לפנַי כמעט עד כדי ביטוּל עצמו, ועתה– כאילוּ גם אינו מרגיש בי!…”
הנאספים התיעצו והתוַכחוּ בשפת־המדינה. נשמעות קריאות מעין: “דלת־העם”, “הפצת־דעת”, “התאחדות”, “לאוּמיוּת”, “אנוֹשיוּת”. מה מאד חפץ גם הוּא להשיב על דברים מוּטעים, לפי דעתו, של אחד מהם, גם לו יש פילוֹסופיה מיוּחדת בנידון זה, אשר בודאי תסב עליה את לבות־הכל, אך הוּא לא יפתח פיו. הוּא מתירא שמא ייכּשל בלשונו, שמא ייפּסק באמצע חוּט־הגיגיו…
הוא יושב דומם כל העת ונאבק ונלחם עם עצמו; הוּא מכין את עצמו וחפץ להוציא מלה, אך כוח נעלם כאילוּ עוצר בקולו ולא יתנהו להתפּרץ החוצה. לרגעים, כשהיה מנצח אחרי התאמצוּת ארוכה את הכוח ההוא, והגה חלוּש בלתי־ברוּר היה מגיע לאזניו– רטט קר ורטוב היה חולף את גבו והיה שותק…
הלא הוא מורה בבית ה“תלמוד־תורה”, יש לו שיעורים אצל אחדים מנכבדי־העם, ובכל זאת ישוּתוֹ פה אינה ניכּרת כלל. הוּא רואה, כי אין איש מתאַוה לדעת את דעתו הוא ואין אחד מהם פונה אליו לוּ גם במבט־שאלה.
פתאום הרגיש משיכה בכנף־בגדו מאחוריו, והתרגשות נעימה כבר תקפה את כולו, אך מיד נתמלא עלבון וכעס גם יחד, בראותו, כי משרת ה“תלמוד־תורה” הוא, שחפץ לשאול את פיו דבר־מה…
כבר הגיעה השעה שתים־עשרה, ומבעד החלונות הפתוחים כבר נשמעה הלמוּת שומר־הלילה יחד עם המיית־הרוח… לוינטון ישב ממול החלון, והעננים השחורים והכבדים יחד עם קול ההלמוּת הרחוקה והעצובה הזכירוהו את תקוותיו הנכזבות, את דמיון־נעוריו שנכזב, את קוצר־החיים בכלל…
“נדמה היה אז, כי החיים עוד טרם החלו, בעוד אשר כמעט כבר ספו־תמו”– הגה עזרא בחדלוֹ לראות ולשמוע את כל הנעשה מסביב לו. לנגד עיניו ריפרפו ושוֹטטוּ עתה רק שני צללים: אחד בנזר־הנצחון על ראשו, בכבוד־עולם, אותו “לוינטון”, אשר ברא וטיפּח דמיונו לפנים, “לוינטון”, אשר שיוָהוּ לנגדו תמיד, כמי שעתיד להיות הארי בכל חבורה וחבוּרה; והשני הוּא הוּא בעצמו, בבגדו האפור והישן; ושניהם כמו ריחפוּ, פסעו וקפצוּ בלי קול לפני המסובים…
-לא! צריך לערוך על הנייר את הגיונותי החשובים ביותר ולתתם אחרי כן לקרוא בישיבה הבאה,– חשב בלכתו לביתו– צריך ללמד מתחילה את לשוני בבית, לשנן את הדברים אשר בדעתי להביע; ואחרי כן…
הוא התנמנם תנומה יגעה וטרופה כשעה אחת והקיץ. שם, מעבר לפרגוד, פייסה, שידלה ויִשנה אשתו את התינוק הצורח והממרר בבכי מאז הערב. “בודאי חולה הוא”– עלה על לב עזרא. הוא התהפּך לצדו השני. הוא עצם את עיניו ואמַר לישון, אך ברגע זה חש במוחו בהירות ושקידה גדולה כל כך, כאילוּ כבר ישן “מעת־לעת” תמים. “כיון שנולד אדם חלש במזגו, הרי הוא אובד, אובד לנצח!”– החל לשוחח עם לבבו בלחישה, ושכב פּרקדן. “ועם חולשה זו הנני נלחם כל ימי, וכנראה לא אשתחרר ממנה לעולם!” צעקות־התינוק גברוּ ונחלשוּ חליפוֹת והתבוללוּ לרגעים באנחוֹת־אשתו, אנחות ממוּשכות וקורעות־לב, שהזכירו לעזרא צעקות אחרות ואנחות אחרות… הוּא נזכּר בילדיו הראשונים, שמתוּ תכוּפים, וּבאותם לילות־החורף הארוכים…
“באמת כלוּם לא הייתי צריך לעמוד על דעתי אז?… עוד רגע אחד, רק עוד רגע אחד, וכבר אולי, בלי ספק, בלי ספק!… ורק בגלל דמעה אחת מסרתי את כל חיי, את כל חיי!”– הוסיף להגות בהשפילו את ראשו אל שיפולי הכר הקרירים– “אנכי הלא תיעבתיה מאז ורק לא יכולתי לעמוד בפני דמעות־דודי… אנכי הלא תיעבתיה תיעוב נמרץ”– חזר עוד פעם, בזכרו את גועל־נפשו, אשר רחש אליה כל עת השתדכוּתם. ובאמת כשהיתה מעברת לפעמים ידה, דרך השתובבוּת, על פניו, היה כל גוּפו מזדעזע, כאילוּ היתה זו יד מתה… “ודמעה זו, היא היא שקיצצה את כנפי בבת אחת, ללא חמלה!”
ולנגד עיניו הופיעו כל אותם האנשים, אשר ניבאו לו תמיד בנערוּתו עתידות… “צריכים היו לראותני היום בישיבה”– קרא כמעט בקול.
“מלבד זאת”– הוסיף להגות עוד– “לוּלא היתה עם זה שארת־בשר, כי עתה עוד”… “לכל הפחות, לא סבלתי אז צער גידול־בנים במידה כזו”… “הנה זה שלושה לילות רצוּפים, אשר לא יתן שינה לעיניו ואינו פוסק לצעוק!”…
בבית שררה חמימוּת כבדה וּמעיקה, שהכילה את ריח הלחם החם, שנאפה היום. המנורה שהלכה וגססה התנוצצה כמו מבעד לערפל. הילד שתק רגע, ואז נדמה לו, כי הזבובים החלו עתה לזמזם… “הלאומיות דומה לאש…”– התאמץ עזרא לסדר את הרעיונות, שגמר בדעתו להביע אותם מחר בישיבה הבאה. “כשם שהאש…”– הוסיף, בהפכו את הכר ובבקשו בו מקום צונן להניח עליו את ראשו. אך גם המקום החדש התחמם כרגע והוא התקצף והתמרמר. “ולמה תדלק עוד המנורה!”– קרא פתאום בקול ומיהר אליה ברגליו היחפות. בכל כוחו נשב בה וכיבה אותה. הזבובים כמו התחלחלוּ פּתאום והתנערו וזימזמוּ במהוּמה… מבעד החלונות כבר הכחיל השחר, נשמע קול חליל הרועה, געיית הפרות ומרוץ רגלים יחפות… התינוק חזר פּתאום אל צעקתו וביתר עוז והתחנק והתיפּח ביאוש נמרץ. עזרא שב אל מיטתו, ואגב מגע בלבוש אשתו שעמדה על דרכו כפופה אל העריסה, אמר בתלונה:
-הנה זה היום השלישי, שאינה קוראה לרופא.
-העליון יודע מה זה…
-אצלך הלא תמיד ככה– ענה ושכב שוב.
היום היה יום חם, בהיר ויפה. השמש החל ללהט אך יצא על הארץ. עזרא החליט לשבות היום עד הצהרים. הוא חש בראשו וכפות־ידיו התעלפו והזיעו. הוא לקח את מקלו ויצא אל השדה שהשתרע מאחורי גן־ביתם, לשׂוּח מעט ולהחליף כוח. בצלע־הבית עמד בנו האמצעי, נער כבין שלוש־עשרה, וחטב את העצים הקנוּים להסקה. כנראה, נגעה עד נפשו מחלת אחיו הקטן, חרדת־הבית, ולזאת עוד הרגיש בפיזור־הנפש של אביו אמש אחרי בואו מן הישיבה והיום בקוּמו משנתו, וכן גם הבין, כי עוד דבר לאביו מלבד הילד החולה, דבר אשר לא חפץ להתחקות עליו, ועל כן חטב הפעם את העצים בשקידה יתירה…
עזרא העיף את עיניו בו דרך הילוּכו, ונזכר פתאום בהתלהבוּתו הילדוּתית אל המלאכה הזאת ונזכר גם בהתקררוּתו אליה ברבות הימים, אותם הימים, אשר כבר החל לשגות ולהזות רק בספרים ובנייר… ובתקוּפה זו– הוא זוכר– היה פעמים רבות גם שמח בלבו על השינוּי הזה שבנפשו ואהב לקחת פעם בפעם קרדום בידו, רק בכדי לרחוש אליו קרירות גמורה…
-מה תמוהות הן חליפות־העתים ואידיאליהן עמהן– היה אומר לפעמים בחדוַת־נצחון אל אחיו הגדול – לפנים הלא פשוט הרגשתי כליון־נפש אל הקרדום… וכעת?…
הוא כבר טייל במשול הצר, המתפּתל בין שדמות־השיבּלים אשר מזה ומזה. הצרצרים המסתתרים צירצרו והריעו בהתעוררוּת נמרצת ופסקו לרגעים כאילוּ רק בכדי להקשיב אל הד־קולם… שם בקצה־האופק התנשא מעל לשדה ראש בית־תפילתם, שהתנוסס מרחוק בלבנת־כספו וטבע וריפרף בשפעת האור המעוור, שהיה שפוּך במלוֹא מרחב־יה… הוּא עמד מול הקמה, ובתנוּעות נואם גדול, בלמדו את לשונו, הוציא בשפת־המדינה מלים ממושכות: “הלאו־מי־יוּת דוֹ־מה ל־אש, א־שר…” רוּח קלה נשבה וצללים פשטוּ פתאום וריחפוּ והשתרעוּ על פני ים־השיבּלים, שהחל להכות גלים לפניו… צרצוּר הצרצרים כאילוּ נחלש מעט… נדמה לו, כי המנהל מסתתר פה ומלגלג עליו בחשאי… וכאילוּ למען היוָכח, חיטט אט בבת־צחוק מוּזרה בין השיבּלים במקלו.
הוא חייך על עצמו ושב ללכת. נשיבות חמימות, אשר כאילוּ התפרצו מתוך פי ענק נושם, גיפפו את פניו המזיעים. הוא פסע ודילג על בצעי־מים מתיבשים, שזבובי־הרקק קפצוּ וניתרוּ על פניהם. הוא התנהל ותעה על פני חציר, ירק־דשא, עלי־לפת, תפוחי־אדמה… על יד הגדר עוד עמד הנער ובחשקו הקודם חטב את העצים. “הבל הבלים!” – ביטל עזרא את הגיגיו בחזקה, בקרבו אל בנו. “הבה אינער ואתחלץ מעט!”– ניצנץ בו רעיון חדש.
-דוד, תנה את הקרדום!
הוא לקח את הקרדום והחל לחטוב. הקרדום היה חד, העצים היוּ לחים ורכים והחטיבה היתה לפי זה נוחה ונעימה באמת. הרגש הידוּע לו, אשר לא טעם אותו זה כבר, שב והתעורר בו… בקרדום אשר בידו הכיר גם תוים אחדים של קרדום־אנטוֹן… והתוים האלה ליבבוהו למרות רצונו… “הנה כשרונותיך, הנה תקוותיך, הנה עתידותיך!!”– הרעים וגירה את עצמו, בהוסיפו כוח לכל חטיבה וחטיבה… מן הבית הגיעוּ לאזניו קולות חרדה וחלחלה… במשך הרגע הראשון כמו נגעו ולא נגעו עדיו… הוא זכר עתה את חלומות־נעוריו, שהרבוּ לפנים להרהיבו ולשכּרוֹ, ולעומתם ריפרפו לנגד עיני־רוּחו מעילו האפור והישן עם קרדומו של אַנטון בלבד… "עוד פעם התפּעלות מקרדום, עוד פעם קרדום!!
והחרדה בבית גברה בתוך כך, והעירה אותו והחרידה. דוד נתן קולו בבכי… את קול־התינוק איננו שומע…
-עזרא, בוא הביתה!– נשמע פתאום קול אשתו, קול נורא נודע לו, מן החלון הפּתוּח.