לוגו
לב חדש
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת־כָל־פִּשְׁעֵיכֶם

אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶם בָּם

וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ –

– בֶּן־בּוּזִי –

&&& מֶחוֹסֶר מָקוֹם.

כן. מחוסר מקום אתה שותק. מחוסר מקום בעתונים. מחוסר מקום בעתונים אתה הולך ונחנק. תקופתנו רועשת בתמורות, בחורבנות ובגאולות; האנושיות האנושה מתיפחת בחבלי לידה וגסיסה כאחת ויהדותנו – יהדותנו הקטנה הרה לזנונים, לזנוני אידיאלי אמת ושקר, השורצים עליך, עלי, עלינו מכל צד ומעבירים אותנו על כל קדשינו הטמירים והגלוים כאחת – ואתה שוקט על שמריך המצטחנים – – מחוסר מקום. המשיח הולך ובא, הארץ מושטת את זרועתיה האמהיות לקבל את בניה שגלו – ובניה, הוי בניה, הולכים וקרבים אליה שטופי תרובת־מות, טמאי סיר־הבשר ודגת־אירופה ושכורי מחולות עגל־הזהב. ואתה – שתוק מחוסר מקום בעתון.

אפשר – לא. אפשר לא חוסר מקום יש כאן אלא חוסר מלה. אפשר נקציע לנו מקום באויר. באוירנו הצר, המלא מלחמות, אנחנות, תלונות, רעב, שעבוד, גלות, שברון־גאולה, יאוש, חרוק־שנים, נבלה, גזלה, עדות־שקר, וצביעות, צביעות וצביעות. עד להחנק. אפשר נקלוט את היללה החשאית, המתלחשת באויר הרחוב הצר שלנו, את היללה המדברת בעלטה ואינה מעזה לצעוק. אפשר נהיה לה לפה.

לפנים – עמד הנביא, איש־הרוח המשוגע באמצע הרחוב, באמצע רחובות הללו, ברחובות ירושלים ויפו וצעק:

הָרֵם כַּשׁוֹפָר קוֹלְךָ וְהַגֵּד! –

והיום – – מגלה עפה קטנה סדורה באותיות קטנות במחיר גרוש מצרי.

אין דבר. הן כל סכנתנו הנוראה, כל סכנת עתידנו המזהיר, ההולך עכשו ובא על כנפי הנבואה המשיחית, כל סכנתו – הוא פולחן־הגרוש. עבודת־הפרוטה. אפשר יעלה בידינו להתעיב פולחן זה ולהכניע את עבדיו, את חסידיו האומללים בפני עבודה טהורה יותר, קדושה יותר, יהודית יותר. אפשר יעלה בידינו. אפשר? – כן. אין משיח בן דוד בא עד שנכלה פולחן הפרוטה, פולחן טמא זה מעולמנו!


בְּראשׁ־הַשָׁנָה זֶה.

בְּרֹאשׁ־הַשָּנָה זֶה לֹא נַעְתִּיר תְּפִלָתֵנוּ;

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה נַעֲצִימָה עֵינָיִם,

וּבִשְׂפָתַיִם אֲדוּקוֹת וּבְמֹעַל יָדַיִם,

בְּלִי מִלָּה ובְלִי קוֹל נִשְׁתַּפֵּךְ תּוֹךְ קִרְבֵּנוּ:

אַשְׁרֵינוּ, דוֹר־הַקֵּץ, אַשְׁרֵינוּ, אַשְׂרֵינוּ! –

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה בָּאנוּ עַד־הֵנָּה,

בְּרֹאש־הַשָּׁנָה זֶה לֹֹא נַשְׁמִיעַ כָּל נֹחַ –

וְאִם הִמָּלֵא יִמָּלֵא לִבֵּנוּ עַד לִדְמוֹעַ,

בִּתְפִלַּת שִׁיר־תַּחַן בְּרַעַד נְרַנֵּנָה:

לֵב־חָדָש, גוֹאֲלֵנוּ, לֵב חָדָש לָנוּ תֵנָּה – – –

הַמֵּאִירִי.

ירושלים, אלול, תרפ"א.


&&& מִכְתָּב לְהָרַבָּנִי רַבִּי שְׁמַרְיָהוּ וָתִיק.

כבוד תורתו הנעלה!

לפני שני חדשים, בדיוק: בחודש תמוז, בעשרים ושבעה בו, נפל דבר גדול בחיי, בחיי סופר עברי מסכן ובגורלו המוזר: – רגלי הנלאות מנדידת שנות אלפים ומטלטולים ארורים – זכו סוף־סוף לדרוך על אדמת קדשנו. יסלח לי כבוד תורתו אם אלאה אותו בענינים פרטיים כאלה, אך חושב אנכי, שענין מענין הוא גם בשביל איש שכמו כבודו, העומד רחוק מחרוזי פיטנים מזמזמים, משום שאולי גם לא ענין פרטי הוא לגמרי, שסופר צעיר בישראל, שלבו החם, המתנסה בכל מיני נסיונות של עבודת־זרות ועגבי אידיאלים יפים, צעירים ורעננים – שלב זה נשאר נאמן לאותה הזקנה הבלה, הנקראת ארץ ישראל וראשו ורובו שקועים בחלום־שיבתו אל תוך חיקה. כּתבן שכזה זוכה סוף־סוף לבא למחוז חפץ כל חפציו ולהשתטח על אותה האדמה, שאחד מאבי־אבותיו החרזנים בישראל, רבי יהודה הלוי, זכה להוציא בה את נשימתו האחרונה בשׁירה – ובכן, סוף־סוף זכיתי להרגיש את רגלי עומדות על קרקע־קודש זה ובסתר, בגנבה מעיני הסובבים אותי, לגחון לרגע ולנשק את האבן הראשונה שעל חוף־חיפה המלוכלך בצואת עזים תמימות, שאינן מרגישות מה שמרגיש רבי יהודה הלוי ובני בניו. – מה שהרגשתי בשעה זו ומשעה זו ואילך – מובן, שלא ניתן להכתב עלי ספר; לא ניתן אפילו לסופר עברי שיצירותיו הנצחיות חרותות בדם ואש על לוחות הכריסטומטיות היותר מצוינות בספרותנו. ומכל שכן שלא ניתן לי. אבל דבר אחד יכול אני למסור גם בכתב מכל שׁפעת־ההרגשׁות זו, דבר קונקריטי ופשוט: את יפיה של הארץ. אותו היופי המזרחי המיוחד במינו, ששִׁכּר את עיני בחיפה ובסביבותיה ואחר כך בנסעי מחיפה ליפו והלאה. את אותו היופי החיצוני, שכל ספרותנו הצעירה, המכילה רומני־ציור, ציורי־ספור, ספורי־שירה ושירת־רומנים לא נתנה לי עדיין אף קוצו של יוד ממנו. אף בית ערבי אחד. כן, יופי זה מלא את כל רמ“ח איברי ושס”ה גידי ותרי“ג מורשי לבבי עד כדי תפלה ממש. ויופי זה הולך ומוסיף, הולך ומקסים את מחי העיף בכשפי־קדש, העולים על כל חלומותי שׁחלמתי שם באירופה. מקסים הוא אותי בלהטי־אלקים, מסמא את עיני ומחריש את אזני בשירה עילאה, ששום מינקובסקי וקוארטין לא סלסלו כמוה מעולם. כן: היא מחרישה את אזני שלא לשמוע את בת־קולה השׁניה, האחרת של הארץ, המלחשׁת לי בלחש צורם, עקשני וארור לא שירת יופי, לא קסם אלהי, אלא המנון־השטן: אנחנות, תאניות־ואניות נוראות, תלונות־צער ואנחות יסורים. בת־קול זו לא של הארץ היא, אלא – של עמה, של בניה, שבאו כמוני לחונן את עפרה. זוהי תלונה אחת ארוכה ונואשה של בניה על בניה, של בניה הסובלים על בניה הגורמים סבלות. שתי שירות הללו: שירת היופי של הארץ הברוכה ושירת־השטן של העם שלה – מלחמת איתנים להן בלבבי ובכל מהותי. “הארץ היא כלה גן־עדן של אפשריות אין־קץ – ויושביה, הוי יושביה – בני סדום!” כאלה אתה שומע על כל צעד וצעד ובכל פנות שאתה פונה ליהנות ולברך ברכת הנהנין על כל ברכת הארץ, מן תאנת הניחוח המתוק ועד בתי תל־אביב הצעירה והיקרה, המחייכים עליך בעפעפי־חלונותיהם, הסוגרים בעדם, פעוטות מפטפטים בשפתנו המזמרת ובתולות בנות ציון שזופות וחורות, המנגנות – – אבל: סליחה. אפשר שזה אינו מענין. ואולם בודאי מענין הוא, שבתוך מלחמה קשה זו, בתוך מלחמת היופי והשנאה שבין הארץ ובין בניה – בתוך מלחמה זו, המענה את נפשי בחבלי גיהנום – הנה כבוד תורתו היה האיש, אשר בתנועה קדושה אחת פזר את החשכה המחנקת, שבתוך נשׁמתי, הנאבקת ביסוריה וכשמש הבוקעת מתוך עב ענן כבד – השרה עלי לרגע רוח טהורה ונעימה, רוח עצמה וגבורה, שזה כבר לא הרגשתי כמוה. תנועה זו היתה – – אותה הדימונסטרציה, שכבוד תורתו ערך כנגד מחללי השבת בפרהסיה בירושלים עיר הקודש ת”ו. תנועת־אומץ זו, עמידתו בפרץ כגבור חיל, כמקנא לתורת אלהי ישראל – הפיחה בי רוח־חיים ממש. נוכחתי שעוד לא אלמן ישראל חלילה, שעוד נמצא גבר הוקם על, המאזר את חלציו וחוסם את הדרך בפני עוברי עבירה ודוקא לא בדברים בעלמא – אלא בכח ה'! כן, בכח. ידע נא הפעם כל עברין, אשר אין אלהים כל מזימותיו, שלא כל הבא לחלל את השבת יבא ויחלל. ידעו נא הפעם, כי עם ישראל קדושים, כי ממלכת ישראל ממלכת כהנים היא וגוי קדוש וכי לא בטלו עדיין זרעות התורה הלילה! –

כן, ידעו.

ולבבי, שבא לכאן עמוס חלומות אהבה ושלום, חלומות חיי טהרה ויושר, חלומות, “ונהרו אליו כל הגוים” – ואחר כך נגלו לו כל תעלומות השוד והמרמה, כל מחלות השנאה הגדולה ההולכת ומוסיפה מיום ליום וכל אותה הזוהמה המטמאה את עם־התורה הנבחר – לבבי הרגיש רגש נעים, לבש גאות למשמע פעולוּת כבוד תורתו!

ואחרי רגש זה, אחרי מעשה פנחס זה – שוב באה שירת־השטן ונקרה במחי. שוב אותן התלונות, על החמס, על גסות הרוח, על המרמה, על ספסרות בדם יהודי, על נצול כח־יעקב בידי עובדי עבודת עגל־הזהב, על מאכלים מזויפים, על ארבעה כתלים ריקים בחמשה פונטים ועל תועבות כאלה וכאלה, שרק איזה פורישקיביץ רוסי והורטי מַדיאַרי יכולים לחפאות עלינו בערב יום־הפרעות. כן: שירת־שטן זו הרעילה שוב את חיי – אך הודות לכבוד תורתו, לא במדה מרובה כאשר לפני זה. חכיתי לכבוד תורתו, קויתי לו: עוד יום, עוד יומים וכבוד תורתו שוב יופיע ברחובותנו הצרים והמחניקים ושוב יקנא לתורתנו הקדושה. וכבר קפצתי גם אני את אגרופי והתכוננתי לעמוד תחת דגלו הקדוש ולקנא את קנאת אלהי ישראל ונביאיו הקדושׁים! –

שוא קויתי.

כבוד תורתו לא בא.

ולא עוד – אלא אחר שנמצא מי־שהוא או מי־שהם, שנזפו בכבוד תורתו על השתמשותו בידי עשו ר"ל – כבוד תורתו ענה להם מענה נמרץ כיאות וכנכון ובתוך מענה זה ראיתי הלכה ונזכרתי מעשה, מעשה מעציב. נזכרתי, שאין כל חדש תחת השמש. נזכרתי שכבוד תורתו איננו לא פנחס ולא בן בנו של פנחס, לא מקנא לתורת אלהינו – אדרבה. חסיד פשוט, אחד מחסידי צ’ורטקוב המתנפל על אחד מחסידי בֶלז, אוֹ על איזה מתנגד מברלין. לא יותר. כן: לא יותר. נזכרתי, שמעשה רב זה, שעשה כבוד תורתו בשערי הקרקס, מעשה נושן הוא, מעשה עקשנות מסכנה, מעשה גלות, ואם תמצא לומר: מעשה עם־הארץ גמור. יסלח לי כבוד־קנאותו: אני הנני גם כן מהני קנאי קיצוני של תורתנו הקדושה, אך לא קנאי המקנא לאותו החלק שבתורת משה, היקר בעיני כבוד תורתו, אלא לאותן המצוות והעבירות, שכבוד תורתו דש אותן בעקביו הקדושים. כבוד תורתו שם נפשו באגרופו בעד דברים שבין אדם למקום – ואני הצעיר והנבזה באלפי ישראל אני – לבי חושש לדברים שבין אדם לחבירו! כבודו מצטער על פפירוסה שבפי יהודי בשבת – ואני רואה את עתידנו המזהיר, העתיד וצריך להיות למאור לגוים, טובע ונחנק בעבירות ונבלות שבין אדם לחבירו. כן־כן: זה ענין חשוב מאוד, כבוד תורתו הנעלה. זה דבר מוזר קצת: לראות את הסכנה הצפוייה לנו בישיבת קרקס ובעישון סיגרה ולא לראות את הסכנה החותרת תחת כל קדשי חיינו – חיי ממלכת כהנים וגוי קדוש – בחלול המצוות הכי־חמורות, הכי־טבעיות והכי־קדושות, שגרמני פשוט אינו עובר עליהן ואנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב מצטינים בהן כבבגדי כהונה, שאנחנו יוצאים בהם לשרת בטומאה להגרוש המצרי! –

לא, כבוד תורתו המחוללה! לא זו הדרך ולא זו התורה! אני אינני מאמין לא ביראת שמים שלו ולא בקנאתו האגרופית. אינני מאמין, וחבל: אינני מתירא. כבר ראינו כאלה למדי בגלות אירופה. אינני מאמין בכאלה, לא אני ולא שום אדם מישראל. ואם כבוד תורתו חפץ באמת שיאמינו לו, שיראו מפני קנאתו ושקנאתו תעשה פרי הלולים לה' ולבני אדם – אז יקדשׁ נא לא רק את שמו של מי שאמר: שמור את יום השבת לקדשו, אלא גם את שמו של מי שאמר: לא תרצח! וחושב אני למותר כאן לבא כרוכלא ולחשוב לכבוד תורתו מה הם מצוותיו ואידיאליו של מי־שאמר זה. יקח נא את התנ"ך ויראה. כן־כן: יראה בעיניו ואחר כך ילך נא כבוד תורתו אל כל פנות חיינו הארורים ויעשה שם מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ילך נא, למשל, אל חברות הבונים השונות ויכריחן לקיים מצות “ועשית מעקה” בשעת בנית הבית, שלא יפלו החלוצים הנופלים וישברו את מפרקתם בלא עת על עשרה פונטים, שבעל הבית חס עליהם להוציאם מכיסו; ילך נא אל המושבות וישגיח על צרכי האוכל הנשלחים לנו משם לכל אפסי ארצנו, שׁלא יאכילו את בני ישראל הרעבים מאכלים מזויפים, המעוררים געל ומתישים את כחם עד כדי מחלה. ילך נא אל רוע הגזרה שלנו: אל “המעבירים” ויתבע באגרופו את “דמי־הקדימה” הנגזלים מצרורם הנקוב של אלפי אלמנותינו ויתומינו, העולים לארצם הביתה; ילך נא אל בית־המכס וישאל בסערה: מי המה “הקומיסיונרים”, שהפקידים שם שולחים אליהם את כל מי שבא לשאל מהם שאלה פשוטה; ילך נא אל הכבישים, אל המושבות ואל הבתים הנבנים וישגיח מצד אחד על עבודת החלוצים והפועלים והמהנדסים כביכול, שיעבדו באמונה ובמסירת־נפשׁ, שלא יעשו בתי ישראל קבריהם חלילה, ומצד השני – על בעל־הבית או בעל־החרשת, שׁלא ינצל את פועליו ולא יתעלל בהם באופן המחפיר את מעשי כל בעל־אחוזה צרפתי בטַהיטי; יעשה נא פשרה בין הפועל והחלוץ, בין החלוץ ונותן העבודה ובין נותן העבודה והפועל. יבאר נא להם מה פרושה של עבודת בנין הארץ, של תחיה לדורות, של אהבה יהודית חמה, המוכשרת להביא ברכה ולהשרות את שכינתה של העבודה הפוריה מבפנים וכּבוד גוי ואדם יחד מבחוץ; ילך נא אל אטליז גרמני ויראה מדוע קונים בני ישראל (אפילו אלה, שהיו זהירים במדה ידועה ממאכלות אסורות) אצלו את בשר־הטרפה הגקי והזול ולא את הבשר הכשר באטליז ישראל, המלוכלך בצוֹאת זבובי־מות ומרוב טלטול בידיהן “הכשרות” והמזהימות של נשי־החיל שלנו בשעת קניה; ויוסיף נא לשאל את בעל בית גרמני, כמה אצלו מחיר חדר יפה ומרווח! – ישאל – ויקפוץ את אגרופו. וילך נא אל המוסדות הצבוריים שלנו לא רק למען שמירת שבת, אלא למען לעשות שלום בין הקהל הגס והמטריד את הפקידים עד כדי יציאת נשמה ובין הפקידים, שמעולם לא נסו בעבודות כאלה, שיעבדו בחרף־נפש ובמסירות ולא יבריחו את העולים לארצם בנפשׁ רצוצה חזרה לאירופה המרצחת! – ילך נא כבוד תורתו, ילך נא – ויקנא את כבוד תורתנו, תורת האהבה, האשר והשלום, הנכפשת בעפר ארצנו הקדושה ובאשפות אחינו בני ישראל, המתבעבעים ממש בזוהמת בני רוסיה ופולניה וגליציה ודכותיהן! – ואם אינו יודע את כל אלה, אם לא נהירין לו שבילי הטומאה ההולכת ומחנקת אותנו מיום ליום – ילך ויתענין, וישאל – וידע. יפנה נא אל העם, אל כל העם: הפועלים, בעלי הבתים, פקידים, אלמנות ויתומים – ויודעו לו דברים אשר תצלנה אזני כל אדם מישראל, שלא נטמא עדיין לגמרי. ילך – וילבש צדקה כשריון ויעטה נא כמעיל קנאה וברוח ישעיהו יגיד ויוכיח על כל התועבות ובחמת נחמיה בן חכליה “יריב עמהם, יקללם, ויכה מהם אנשים וימרטם וישביעם באלהים אם יטמאו את הארץ בעונות” אשר שום יום כפורים אינו מכפר עליהם לעולם!

ואם כאלה יעשה כבוד תורתו – אם יתן לעמנו לב חדש ורוח חדשה, אם יצעק להם בלי הרף מעל במת בית הכנסת, מעל עמודי העתונים, בעל פה ובכתב, בישיבות ובאספות ובכל מקום ושעת הכושר, ואם – מה שהיא ראשית כל קנאה ויראת־שמים – כבוד תורתו בעצמו יעשה את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם – אז מובטח לו לכבוד תורתו, שלא רק, שלא ידליקו סיגרה ביום השבת, אלא בעל הקרקס בעצמו – אם יהודי הוא אם לאו – יסגור את הקרקס שלו ובכל ערבי שבתות יבא אל שלחן כבוד תורתו הנעלה לשמוע מפיו הקדוש חדושי תורת ישראל הנצחית, לקיים מה שנאמר: “ונהרו אליו כל הגוים” – –

ברגשי כבוד וחבה יתירה

יהודי.

&&& דְבָרִים שֶׁבַּלֵב.

מר מַלְשִינסקי. אדוני טועה. בולשביות היא אותה “התנועה הסוציאלית” המלמדת, “שהמטרה מקדשת את האמצעים”. והמטרה? אדוני טועה. המטרה: “שלך שלי”. שעון־הזהב שלך, כר־המשי שלך, הרהיטים שלך ואשתך היפה שלך – הכל שׁלי. והדרך להשיג את שלך היא – קברך. דרך חייך. ואדוני טועה. הבולשביות עוברת הנה לא על ידי פועלים העובדים בזיעת אפם, אלא על־ידיך. על ידי אדוני, שכל האמצעים שבעולם כשרים לו בשביל להשיג את הגרוש. וכל אשר לאחרים – לאדוני הוא. הכח החיים, הזמן, האשה והילדים. הכל. כן־כן: אדוני בעצמו, השׂונא את חברו העומד לו בדרך כעכביש, כקומיסר רוסי – אבל אוהב הוא את שריריו, את כחו, את עבודתו, את שעון הז – – אדוני טועה. אין לו. וכדי להיות בולשביק לא נחוץ בכלל להיות בעל בתים. זה לא תלוי בעושׁר או בעוני. אדוני טועה. זה בטבעו הנבזה שׁל האיש. אברהם יוסף שטיבל, למשׁל, או אדמונד רוטשילד, או שׁושנה פרסיץ אינם בולשׁביקים. אדוני טועה.

למר רתת. שלא כדאי לבא בטרוניה עם הבריות? חבל, אדוני צודק. הכל כדאי אצלנו. הכל. כדאי ללכת בכל יום עם דמדומי הערב להתרחץ בים ולשתות גזוז; כדאי להביט בכוכבי מעל; כדאי לקבל שׂכר דירה חמשה פונטים לחדש בעד ארבע כתלים בלי מטבח ובלי בית הכ' – אדוני צודק. הכל כדאי. ואפילו לשבת ולכתוב שירים יותר כדאי מלבא בטרוניה. חבל, אדוני צודק. לא כדאי. אך הלא גם להולד לא כדאי. ואדוני נולד. חבל.

למר פרטייניץ. לאיזה מפלגה אני שייך? “למפלגות לבית אבות לבני העם”. עיין דברי הימים ב'. שאדוני אינו יודע על דבר מפלגה זו? אדוני צודק.

למר שפל. אל נא יבהל אדוני. זה לא עתון, היוצא לאור בסדר. זוהי חוברת, שיציאתה תלויה באדוני מר שפל: אם יעשׂה אדוני מעשׂים הראוים להכתב עלי ספר לדורות – נופיע ואם לאו לא נופיע. אל נא יבהל.


 

בְּכֶּסֶא־הַפְּלָאוֹת.    🔗

וּכְמוֹ תָמִידּ, בְּמֶשֶׁךְ אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־צַעַר

בְּלֵב קָרוּעַ וּמֻרְתָּח וּמְלֻכְלָךְ בְּדָם –

נְטוּל שְׁתֵּי הַיָּדַיִם אֶדְפּוֹקָה עַל הַשַּׁעַר

לָבֹא לְפָנֶיךָ בְכֶסֶא־פְלָאוֹת זֶה,

אֲנִי, בִנְךָ, בְכוֹֹרֶךְ, הַיְהוּדִי הַתָּם.


לֹא אִירָא בִּפְצוֹתִי. לְשׁוֹנִי מְקֻטַּעַת

וְרַגְלַי עֲדֵי־בֶרֶךְ כְּרוּתוֹת לִי, הַבֵּט –

בְּעֵינַי חֶשְׁכַּת־מָוֶת מַחְנֶקֶת וּמְשַׁגַּעַת

וְנַפְשִׁי, הוֹי נַפְשִׁי, הַסְּמוּאָה בְּאוֹר פָּנֶיךָ,

בְּדַרְכָּהּ נְתִיב־עַד הוֹלֶכֶת כְּפוּאַת־שֵׁד.


הוֹלֵךְ אֲנִי, אֲדנָי, קְשֵׁה־עֹרֶף, אֵין־פַּחַד,

כָּל שְׁאֵרִית תִּקְוֹתָי רְאֵה, שׂוּמָה בַּכָּף –

הֲדוֹמְךָ זֶה מִתְמוֹטֵט עִם כְּבוֹדְךָ בְיַחַד –

אֵל שׁוֹפֵט בָּאֵשׁ – בְּכֶסֶא־פְּלָאוֹת זֶה

אוֹ סְלַח לִי חַטֹּאתָי, אוֹ גַּדְעֵנִי בָּחֳרִי־אָף!


אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־תְּחִנָּה אֲנִי עוֹמֵד לְפָנֶיךָ

בְּדִמְעוֹת בֵּן־אוֹבֵד הַמִּתְחַטֵּא וָשָׁב:

וּבְנֶפֶשׁ פְּרוּעַת־צַעַר אֶתְפַּלֵשׁ בַּעֲפָרֶךָ

לְקֶרֶן־זָוִית קְטַנָּה, לְמִקְדַשׁ־חַיִּים צַר:

לְפִנָּה צָרָה זוֹ בְּאַרְמוֹנְךָ הָרָב.


פִּנָּה צָרָה זוֹ – זוֹ עַרְשִׂי הַשּׁוֹקֶטֶת,

בָּהּ פָּקַחְתִּי עַיִן לַחֲזוֹת בְּזִיו־אוֹר;

וְהִנֵה כָּל הָעוֹלָם לִי תֹּפֶת־דָם לוֹהֶטֶת –

עֲנֵנִי אֵלֹהָי: בְּכֶסֶא פְּלָאוֹת זֶה

הַעוֹד לֹא נִגְמַר דִינִי? הַעוֹד לֹא בָא הַתּוֹר?


הַעוֹד לֹא יִתָּקַע בַּשׁוֹפָר לְכָל אַפְסָיִם,

כִּי שָׁוְא כָּל שִׂנְאַת־מָוֶת וְשָׁוְא כָּל קַרְדוֹם חַד –

כִּי עֲצַת יְהוָֹה הִיא, בְּרִית אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

כִּי בִנְךָ בְּכוֹרְךָ, מְשׁוּחַ־צַעַר זֶה,

עַרְשׂוֹ זֹאת הִיא חַיָּיו, וְחַיָּיו – חַיֵּי־עַד!


הַעוֹד לֹא יִוָּדַע בַּגּוֹיִם, בְּשִׁמְךָ לֹא קָרְאוּ,

כִּי בְּבֵית־מִרְזַח־תֵּבֵל – זֶה מִקְדַשׁ־מְעָט?

כִּי מֹחִי עוֹדֶנוּ בוֹעֵר בַּחֲלוֹמוֹת יְשַׁעְיָהוּ –

אָבִי־אֱלֹהָי, בְּכֶּסֶא־פְּלָאוֹת זֶה,

הֲתַרְאֶה כְּבוֹדֶךְ? הֲתֵרֵד לְרֶגַע קָט?


לְרֶגַע קָט, אֲדנָי, הֲתַּרְאֶה כְּבוֹדֶךָ

מִתּוֹךְ עֲנַן אֵד־דָּם הַמַּחְנִיקֵנִי עַד מוֹת?

הֲתוֹצִיא לְאוֹר הַפַּעַם מִשְׁפָּטֵנוּ, מִשְׁפָּטֶךָ,

לְאוֹר־עוֹלָם, הַמְּסַמֵּא לְאַחְרִית כָּל־דוֹר

וּמְקַדֵּשׁ לְחַג־נֶצַח רֹאש הַשָׁנָה הַזֹּאת?


לְחַג־נֶצַח לֹֹא־יַעֲבוֹר בַּשׁוֹפָר יִתָּקֵעַ,

לְחַג כְּבוֹד־יְהוָֹה יְבֻשַּׂר לְכָל אֹם – –

וּפֹה, בְמִקְדַשׁ עַרְשִׂי בְּחַיֶּיךָ אִשָּׁבֵעַ:

אוֹ קֵץ כָּל־אוֹר יְהִי כֶּסֶא־פְלָאוֹת זֶה,

אוֹ שֹׁרֶשׁ יִשַׁי יִפְרֶה לְנֵס עַמִים הַיּוֹם! –

תל־אביב, תרפ"ב.


&&& מִכְתָּב לַעֲבָדִים וְלַשְׁפָחות.

וּלְקָחוּם עַמִים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם

וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל

עַל אַדְמַת אֲדנָי

לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.

– בֶן־אָמוֹץ –

בין כסא לעשור זה, הראשון לנו בביתנו, על אדמת קדשנו, בבין־השמשות אחד, בשעה שהרגשתי שוב ברוח יום־הכפורים הממשמש ובא וידַי היהודיות, הרגילות מדור דור להוָשֵט מעצמן כלפי מי־שהוא, כלפי יהודי־כמוני ולהשתפך תוך נשמתו – געגועי־סליחה תקפו את נפשי וידי הרועדת הוּשטה בלחיצה חמה כלפיכם, כלפי מחנה־החלוצים הגדולה והמפוזרה, כדי להאחד עמכם ברגש נצחי, חם ומכפר.

וברגע זה – הובא לי מכתב.

מכתב – שנפשי סלדה בו ולבבי נתר ממקומו.

מכתב מר כלענה, קר כפלדת החרב ומרעל כחץ־פראים.


&&& מכתב מאת אחד החלוצים

לא אמסור לכם את תכנו של מכתב־רעל זה. ידוע הוא לכם למדי. קולע הוא חצים שנונים ומרים כלפי – – כלפי מי, אם לא כלפי הבורגנים שלנו?

לא השיבותי לו תשובה. לא השיבותי לו, משום שחושש אני שלא מכתבו הפרטי הוא, אלא של הרבה מכם, – הלואי שאטעה – של הרוח השורר בין החלוצים בכלל. ולפיכך אבא בתשובתי אליכם.

ידעתי גם ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. ידעתי את כל אותן הצרות הנוראות, את כל התלאות הגדולות, שכל אחד מכם עבר דרך מדורתן עד שבא הנה ושעובר בה עכשו, בשעה שמזיע דם כל היום על עבודת־הפרך שלו. ויודע אני את כל הסבלות החומריים והמוסריים, שכל אחד מכם סובל לא רק מידי הטבע, לא מידי האבנים הקשות והכבדות, לא מידי העפר האוכל את ריאתכם ולא מידי הקדחות השונות העושות שַמות בדמכם ושריריכם הרעננים, המזמרים לנו את שירת העבודה הכי־קדושה בעולם. אלא מה שאתם סובלים מידי אחינו בעצמם, מידי המתעללים בכם בשלשים גרוש מצרי ליום ואפילו מידי ההסתדריות, כביכול, העוסקות בפוליטיקה ארורה ומעלימות עין מן הגונבים את לחמכם מפיכם, משלחנכם העלוב ואינן רואות את אשר לפניהן. ידעתי את כל אלה. ידעתי, משום שאבן מקיר תזעק את כל אלה. כן: ידעתי את האמת הכתובה במכתב זה. אלא שיודע אני גם את השקר שבו, את השקר המוסכם עכשו בכל העולם, העלול לא להיטיב את מצבנו העלוב, אלא להשחית את כל חלקה טובה בכם, בנו, בכל בית ישראל.

ושקר מוסכם זה הוא – השּנאה לבעל הממון.

שנאה זו, הכוללת את כל מי שיש לו פת בסלו, מרוסיה האומללה באה לנו, ולא רק מרוסיה של־עכשו, החוגגת כעת את חג־השטן שלה ושבשגעונה טשטשה כבר כל מין אידיאולוגיה סוציאלית וכל מין רגשׁ של יושר – אלא מרוסיה שמכבר, שמשעת שלום. התורה הסוציאלית, שיצאה ממעין של יושר כלפי מיליוני העובדים בזיעת אפם ושהשיגה כבר מדרגה ידועה של כח פסיחולוגי אפילו בנפשם של הטריסטים האמריקאים, תורה זו כשעברה לרוסיה התחילה דוקא בשנאה. “אני שונא את הבורגנים!” – מימרה זו רוסית־טפוסית היא. בשום מקום בעולם לא שמענוה, אפילו בין הסוציאליסטים הקיצוניים והמרים ביותר. יודע הוא הסוציאליסטן שלא לשנא צריכים את בעל־הממון, אלא ללמד אותו יושר וכבוד להעבודה, שהוא נהנה ממנה שלא כדין, אם הוא יושב בטל. ומה שאני חפץ בזה להטעים הוא – הטעות הגדולה השוררת בתוך עובדי־העולם בנוגע להממון ובעלי הממון. חפץ אני להטעים לכם, שאין מעמד או קלַס של נבלים וחומסים, אין גזע של רוצחים, אבל יש נבלים סתם ורוצחים סתם! זהו דבר התלוי בטבעו של הלה: ישנם בריות, שההון עושה אותם לנבלים ומאת הפונטים הראשונים מעבירה אותם על דעתם, על ישרם ועל קונם. ובשעה שמדבר אני עם סוציאליסטן של־שנאה, המתמרמר בשנאתו על הבורגנים, חפץ הייתי, שיתן לי ערבון על מחר, שבאם יבא הוא בעצמו לידי סכום הגון – לא יהיה הוא בעצמו לבורגני ארור! צדק חברנו החלוץ בנפשו הסובלת מבעל בית־החרשת, המתעלל בו ומאיים עליו ב“השלכה החוצה” – אלא שחשוד הוא אצלי במקצת. חושש אנכי, שבעיקר לא נופל הוא מן הבורגנים בעצמם! כן, כן: לא נופל מהם. ראינו כבר דברים כאלה למדי. ראינום ברוסיה ובהונגריה. ראינו “קדושים” של אתמול, שהיו לנבלים של היום. ראינו פרולטרים, עובדים טהורים, שׁבן־לילה היו לבורגנים ארורים, אשר כל העולם היה להם לצלי מטוגן על שלחנותם, ושבשם הצדק הסוציאלי הנצחי שחטו משׁפחה שלמה על טבעת־זהב אחת, שמצאה חן בעיני המֵיטרֵסה שלהם! – ואתם, שנמלטתם מהם ומהמונם, אתם שבאותה טומאת־דם ארורה חלמתם על אדמה טהורה, על פת לחם נקיה ועל ספר עברי כשר – אתם הזהרו בשנאת שקר זו, שמרי נפש כאלה מתימרים בה ומעלים אותה לאידיאל. ואמרו לו לחבר זה, שלא השנאה לבורגנים הביאה אתכם הנה – אלא האהבה לעבודה ולעם הטובע בדם ובאידיאלי־שוא ושקר; שלא משטמת עולם משמשת יסוד לעבודתנו ולעתידנו ולחלומותינו, ההולכים ומתקימים יום־יום, לא ה־“ניע־נאויזשוּ בורזשֻיֶב” – אלא ה“ואהבת לרעך כמוך”. אמרו לו, שלא בּהִדַמותו לשנואי נפשו יביא לו לעצמו ולכל בית ישראל תועלת – אלא בעלותו עליהם. ובארו לו, שבעל חרשת כזה, המשתמש בחלוצי־קדשנו לנמלי־השטרות שלוֹ, שבריה כזו – מכה צורבת היא על גופנו החולה. מכה, שבקרוב ננתח אותה, נפתח אותה ונסחוט מתוכה את המוגלא המעלה צחנה והמסריח את אוירנו. ובארו לו, שכל עצמו של אותו הקרבן, שהחלוץ מביא עתה על מזבח מולדתו, הוא לא הרעב, לא העבודה הקשׁה עצמה – אלא דוקא העבודה בקרבתו ותחת עּוּלו של בעל־חרשת כזה. זהו הקרבן האמתי, ידידי. יודע אני מה קשה ומר קרבן שכזה – אך הלא זהו החלוץ והפועל העברי, היודע להביא קרבן זה ולעבוד בסביבה כזו! – ועד שמצבנו המטושׁטש יתבַּהֵר קצת, עד שמנהיגינו הטבועים באלפי מיני פוליטיקות תּפֵלות יוציאו את ראשם מן הבצה, עד שסוף סוף יפנו את פניהם כלפיכם, כלפי קרבנכם זה – עד אז אין לנו אלא תקוה אחת בחיינו – ותקוה זו החלוץ הנהו. כן, החלוץ והפועל, שנתקימה בו נבואת ישעיהו: “לעבדים ולשפחות”. כן: לעבדים ולשפחות, ידידי, לאותו מין עבדים ושפחות, “שראו על הים מה שלא ראו נביאים” – אותם העבדים והשפחות היחידים, היקרים והקדושים לנו לא רק בקרבנותיהם הקשים, אלא בדבר הקדוש לנו מכל: בנפשם הבהירה והנבואית המרגישה – ורק היא מרגישה – רגש ברור את התקופה שבה אנחנו חיים כעת. רק מח מזיע מעבודת הפרך, רק נפש מתיפחת מגסות־הרוח של בעלים נוגשים מרגשת בנבואותינו המתקימות, רק עינים לחות של “שפחותינו” הטהורות רואות את עתידנו, ההולך ובא בנצחון. ולא מח מטומטם בצלצול הפרוטות ולא עינים שאין להן אלא צבע אחד בעולמן: צבע השטרות. די לשבת ביניכם, ידידי, שׁעה קלה בערב, בין־השׁמשׁות, אחרי ארוחת־הערב הצנומה שלכם ולשיר עמכם ביחד את שירותיכם העבריות הקלות – כדי להרגיש רגעי נצחים בתוך זוהמה גדולה זו, בתוך שגעון הביזנות, הממיתות את בעליהן. ימי חיינו הם שבעים שנה ואם בצרות – המשים, ובמשך ימים קצרים הללו אין להן לבריות עלובות אלו, אלא אידיאל אחד: חתיכת בשר יפה וכיס מצלצל. אמרו לו לחברכם זה, שאם עולה הוא על אלה – לא עבדם הוא, אלא מלכם. כן: כל חלוץ וחלוץ – מלך־העתיד הוא, וכל חלוצה – מלכה כבודה, מלכתנו היהירה והמנצחת, שבה אנחנו עולים על כל העמים שבעולם. הם – או סופם שירגישו בקרוב בטעותם האמללה ויבינו את הנעשה בקרבנו כעת – או שיִּבָעֲרו מקרב קהלנו – ואתם על משמרתכם תעמודו, על משמרת העתיד שׁלנו, העתיד לקיים בכם לא רק נבואת העבדים והשפחות, אלא גם שאר הנבואות, שעתידות להיות לרועץ לעובדי עבודת הגרוש שלנו! – –

ולא רחוקים הם דברי אדני –

עבד אדני


&&& שְאֵלָה וּתְשׁוּבָה

(בלי תשובה).

לאדמו’ר האי גאון וכו' וכו' הרבנות הראשית ירושׁלים עה“ק ת”ו אמן.

אחדש"ה הנה הייתי בבית הכנסת בליל כל נדרי וראיתי גם כאלה המתפללים. הנני להעיר לכבודו, שלא במזרח ראיתי אותם. שם יושבין הני זאטוטי דכנסתא וטליותיהם על כתפיהם ומשׁבבין את דעתם במלי דעסקי, בעסקי דעלמא ובמלתא דבדיחותא, הכל כנהוג ושכינפא בגלותא גם הכא וי וי. ואשר בנוגע לשׁאלת המנין – הא קימא לן שמותר לצרף למנין אפילו קרקפתא דלא מנח תפילין, בשׁעת הדחק, וקימא לן דאצלנו תדיר הוא שׁעת הדחק שׁעת דחיקת רגלי השכינה. ואשׁר בנוגע לתפלה עצמה – יואיל נא כבוד מעלתו הראשית לחנני בהארתו הבהירה, אם יוצאים ידי תפלה בשיחת־חולין שׁל תלמידי כלבא־שׁבוע בעלמא? וה' יחתמנו לטובה וישׁמרנו מכל אלה בעלמא הדין, כחפץ מוקירו המתאבק בעפר אדמתנו העלובה.

– בן עולם־הבא. –


&&& בָּרוּך בּוֹאֲךָ הַדוֹד שַאלַא.

הגעת, הדוד שאלא יקירי, הגעת למחוז כל חלומותיך, הגעת, סוף־כל־סוף, הביתה. עזבת את הטַּרַרַם הארור של בודפשט השכורה, עזבת את המכונות הרועשות שבליטוגרפיות וצינקוגרפיות שונות, שכל ימי חייך, זה שׁלשים שנה, טלטלת בהן ובאותיותיהן וכל עמלך היה ליהד אותן, לסגנן אותן סגנון עברי־מזרחי, לשפוך בהן את נשמתך היהודית, שהתגנבה אלינו מימים קדמונים וששום איש לא הבין אותה שם. זוכר אני, הדוד שאלא יקירי, זוכר אני, איך ישבת כתם־העבודה היהודית על שלחנך וכל רמ"ח אבריך עסוקים היו בנפתולי האותיות העבריות, שפרשת את רשתן היפה, האמנותית על כל בודפשט, על העתונים, על טפיטי בתי הסגנים, על מרבדי הגרַפים ועל כתליהם העדינים וזוכרני, איך שמחו לקראת המוטיבים המזרחיים היפים, איך שמחו המדיארים העדינים ולא ידעו, שמוטיבים הללו, המזמרים לה מכתליהם, ממרבדיהם ומטפיטיהם – לא רק מזרחיים הם אלא פשוט יהודיים, עבריים ממש. וזוכרני, איך שמחה בתו הענוגה של הגרף טיסא לקראת תבניותיך, לקראת “התפארת המזרחית הטהורה”, שנתת לה והיא בעצמה שזרה אותן, טותה אותן וענדה בהן את חדריה – ולא ידעה, שתבניות הללו שירה יהודית פַנטית ספונה בהן, שמצטרפות הן לפַתוס עברי קדוש: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!” – רמית אותה, הדוד שאלא, רמיה קדושה, אותה ומאַת אחרים דומים לה ובסלונים הבהירים של האריסטוקרטיה הבודפשטית שרתה שכינתנו וזמרה את זמירתה: “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ!” – – ורק את אחינו בני ישראל לא יכלת לרמות בשׁום אופן. הם הבינו, הם חדרו לתוך נפתולי האותיות וכשקראו את התכן שלהן – נרתעו לאחור והשיבו אותן לך בשאט־נפש. – כן זכורני, הדוד שאלא. – ועכשׁיו שבתָ סוף־סוף הביתה, לארצך, לערס האותיות הללו ולערס שכינת היופי שלנו. ברוכה שיבתך, הדוד שאלא! פה תוכל לעבוד ולהשתובב, סוף־סוף כדג במי הים. פה אפשר שלא ירתעו אחינו בני ישראל מפסוקים הנפתולים נפתולי־ריתמוס בכסף, בזהב, בנחשת, בעץ, בארג ובכל אשר ידיבך לבך לשפוך את שירת יפיינו בנדיבות וברוח טהורה. ברוך הבא הדוד שאלא! הדוד זעלענפריינד, הדוד ידידיה, ברוכה שיבתך! –

– – כן – ומה דבר המכשׁירין שלך? היש לך כבר פונטים אחדים לפדות אותם מיד “המעבירים”? התוכל בשנים הקרובות לפדות את המכשירין שלך בכדי לשבת ולהמשיך את עבודתך? – – אומרים, שועד הצירים נותן למטרה זו, לפדות כל מיני מכשירין שהם. – –

&&& נְזִיפָה קְטַנָה לְהַכְרוֹנִיקֵר מַר נָבִיא.

אדוני הכרוניקר היומי!

זה לא יפה מצדך. אומרים עליך, שאתה כותב רצנזיות בעתונך על נשׁפים, על מנגנים, על בימָנים ועל סופרים מקריאים דברי ספרות – ועל כל אלה אתה כותב בעל־פה. כלומר: מבלי שתהיה נוכח בנשף, מבלי שתשׁמע את המנגן הלה, מבלי שׁתראה בעיניך את הבימן המצחק ומבלי שׁתהנה או תסבול מקריאתו שׁל הסופר הלה – כך מספרים עליך. אמת? זה לא יפה. לא יפה אפילו בעתוני “הקומיסיה היוצאת מן הכלל” ולא עוד, אלא אפילו בארץ הנביאים. כן. לא יפה. יותר מזה: נבלה במקצת. משום שׁאתה אינך נביא. כך מספרים. זה לא יפה. כזאת אל תעשה עוד. אפילו במצות העורך שׁלך. אין מצוה לנבָלה אשר כזו. אין שׁליח לרצנזות שבעל־פה. זה לא יפה. כלך לך מדרך זו.

בנזיפה: סופר מקריא.

למר שני ושלישי. האדונים מרטו זה את זה בראש־השׁנה בעד ‘עליות’? מזל טוב. זה מגדיל תורה ומאדירה. עם חכם ונבון. בקרוב תוָסד כאן חברה של אחריות נגד מריטות כאלו בשם “חברת מפטיר” ואז יעשו האדונים עסקים מזהירים. יהיו לחברים בחברה זו ואח"כ ימרטו זה את זה כהלכה ויקבלו כסף. פונטים במזומנים. עם חכם ונבון. מזל טוב.


&&& ג.

דָוִד כֹּהֵן, יִצְחָק מֶסְנֶר, אַרְיֵה פֶּטֶּרְפְרַיְנְד וְיִשָכָר בֶּר קְדוֹשֵינוּ! מִסְרוּ־נָא לְאָחִינוּ י. ח. בְּרֶנֶר הַיָּקָר וּלְכָל בְּנֵי הַחַשְמוֹנָאִים, שֶעוֹד לֹא פָג טַּעֲמָהּ הַדָּשֵן וְהַמָּתוֹק שֶל מִיתָה יְהוּדִית עַל קִדּוּש־הַשֵם, שֶעוֹד מֵתִים אַנַחְנוּ בְּשַעֲרֵי יְרוּשָלַיִם־הַנִּצַּחַת בְּבַת־צְחוֹק עַל שְפָתֵינוּ הַמִּתְפַּלְּלוֹת תְּפִלַת טַל וָגֶשֶם.

&&& אֶנְקַת עוֹלָמִים.

נשמת הישוב היהודי בארץ־ישראל יוצאת בזעקה גדולה ומרה ונואקת כלפי כל העולם:

פוגרום כל הפוגרומים שעשו ושׁעושים בנוּ נכבדי עם־ערב ומתעיו הוא “הדין וחשׁבון על הפרעות ביפו”. כתב־פלסתר פשוט הוא עלינו ועל כל קדשינו העתיקים, כתב־שטנה העושה אותנו לרוצחי־נפש ושופכי־דם־נקי ולפורעי־מוסר ולשמצה בקמינו. עינינו עוששות למקרא מגלת־זוהמה זו שנכתבה בעיר הקדשׁ והצדק הנצחי והמחללת את קברי קרבנותינו הקדושׁים, שנפלו חללים תחת יד שׂכירי־מות, השופכים את דמנו בעד בצע־כסף.

ובמסכת־קלון זו חתום שמו שׁל נציבנו היהודי הראשון־בגאולתנו, האדון הרברט סמואל.

תכתב זאת בדמנו לדורות עולמים!


&&& מִכְתָּב לְהַנְצִיב הָעֶלְיוֹן.

עַמִי מְאַשְׁרֶיךָ מַתְעִים

וְדֶרֶך אוֹרְחוֹתֶיךָ בִּלֵעוּ!

יְהוָֹה בְמִשְׁפָּט יָבא

עִם זִקְנֵי עַמוֹ וְשָׂרָיו!

מַה לְךָ פּה וּמִי לְךָ פּה

כִּי חָצַבְתָ לְךָ פּה קָבֶר? –

– בֶּן־אָמוֹץ –


הוד מעלתך!

מתוך חדר צר וצנוע, מעל שלחן רעוע ודל ומלב יהודי שותת דם חי – אני מרהיב עוז בנפשי לגשת אליך, לעמוד לפניך פנים אל פנים וכאשר ידבר איש אל רעהו להגיד לך הפעם את אשר עם לבבי ועם לבב כל אחינו בני ישראל, המתהלכים קודרים בעינים תועות ואינם יודעים את אשר לפניהם ברגעים נוראים הללו.

הרבה־הרבה פקפקתי ונמלכתי בנפשי עד אשר החלטתי לדבר. סופר עברי אנכי, בעל חלומות מעודי, הטוה חלום עמו העתיק והטהור ואין לי דבר שאני מתירא ממנו, כמו מן – היקיצה. חולם אני את חלום־עמי התמים, החל מלשונות אור־כשדים המלחכות את גופו של אבינו הזקן החי באלהיו־האחד, ונמשך דרך אלפי מדורות גיהנום עד חזיונו הטהור של אבי־חוזינו בן־אמוץ: – עד האשר הנצחי. והרבה־הרבה ידים אכזריות דפקו על פתחי לבי להעירני מחלומי זה. הרבה־הרבה זועות נוראות החרידוני, טלטלוני טלטלת־רצח, לנתק את חוט האגדה הממתיקה לי את חיי הזָיָתי ולהציגני כלי ריק – ואני עצמתי את עיני, נשַמתי נשימה עמוקה ואטמתי את כל חושי מלהרגיש בחיים הרועשים מסביבי, מלהרגיש במלחמות־רצח, בפכחון חית־האדם הממותֶתֶת ומתה ברציחותיה, מלהרגיש בכל דבר העלול להקציני לרגע. כן, חלמתי בעוז, בתמימות, בעקשנות, בעל־כרחי, בכל כחי ופנטסִיָתי – עד שנעשה לי נס. עד שעלתה בידי להאציל מקדושת־חלומי על אחרים, על גוי ועל אדם יחד, על גוי אדיר ונאור, על גאוניותו של עם־העמים – הוא עם האנגלי, שבא בחסד עליון לממש את חלומי–לחיים, לחיי עד.

ככה הלכה שלשלת נבואותי שׁחלמתי אותן גלוי־עינים – הלוך וחזוק, הלוך ויפה, הלוך והתקיים.

וחוליה אחת משלשלת זהב זו – היית אתה, הוד מעלתך, אתה הנציב היהודי הראשון אחרי אלפים שנות תקוה.

כן, הוד מעלתך, אתה היית לי למרגלית יקרה בכתר חלומותי, לנבואה עליזה ויפה

  • לגֻלַת־הכֹּתָרֶת.

והאיך רּאיתיך בחלומי? – לא, אי־אפשר למסור זאת בלשון בני אדם. כי איך אפשר למסור במלים חלום של ילדות רעננה, הטויה בפסוקי הנביאים המזהירים כזהר הרקיע? הנציב היהודי – – היושב על כסא דוד – – כל תפלה שיצאה מקרב לבי הילדותי, כל פסוק הנוגע בציון וירושלים – השליבה אותך לתוך מוחי, לתוך רמ“ח אברי ושס”ה גידי ועיני העצומות ראו אותך יושב על כסא הצדק והשלום הנצחי וידך מורה את הדרך המובילה בית־אל, המובילה לחיי נצחים ולשלום עולם. ובשעה שנעשיתי בר־מצוה וזכיתי לעלות לתורה ולהפטיר הפטרה, ובשעה שהגעתי אל הפסוק “על כסאו לא ישב זר” – פתאם הופעת אתה לפני עיני החולמות ואני הרגשתי את רגלי כורעות לפניך, לפני הוד מעלת פלא־יועץ אבי־עד, שר־שלום – –

ככה ראיתיך בחלומי נציבנו הנאור. וככה המשכתי את חלומי העתיק הטוה צעיף ברכה ושּׁלום לכל יושבי תבל ולעמי העיף והמטולטל, המתיפח ועורג לא לממשלה, לא לשלל ארצות וקצוי־ים רחוקים ולא לשבט – כי אם לשּׁלום, לשלום, לשלום

* * *

ופתאום – בתוך שירתי זאת החשאית, הילדותית והחולמת – בתוך חלומי זה המתוק והנה איזו יד דופקת לי על מחי, מטלטלת אותי בציצית ראשי ובאזני צורחת מלה נוראה, מנסרת ומחללת – –

– פוגרום!

לא, אינני מאמין. אי אפשר. פוגרום? שם? בארץ כל הארצות? בחלום כל חלומותי? לא, אי אפשר. פוגרום בממשלת הנציב היהודי? בממשלת אבי־עד שר השלום? חלום רע הוא. סיוּטים של לב חולה הם. אי אפשר. אי אפשי בכך! אי אפשי! – ואני מפרפר בחלומי, עוצם את עיני, אוטם את אזני, מדהים את חמשת חושי: הלאה, הלאה – לא – אי אפשּׁי! – והיד דופקת הלאה, והמלה רועשת וצורמת את אזני: – פוגרום! – פוגרום! – רצח! – דם! – ובינתים – בינתים אני מתעקש ואיני פוקח את עיני, אני מוסיף לחלום, ואני רואה אותך, את הוד מעלתך, בעיני ילדותי אני רואה אותך, בעיני ילד בר מצוה העולה לתורה – מפטיר הפטרה – מברך את הברכה – ופוסק לך את פסוקך, את פסוקי המתוק, המזהיר והמחיה:

– “ועל כסאו לא ישב זר” – – –

ועטוף אתה טלית של תכלת ואומר בהטעמה נעימה, בשירה יהודית עתיקה:

– “ועל כסאו לא ישב זר” – – –

וסביבך – סביבך כל בית ישראל עונה אמן מתוקה, מקרב לב. וסביבך – ראשי עמנו, ראשי גלותנו וגאולתנו, הרבנים עומדים לפניך בכפיפת קומה ועונים אחריך, אחרי שר־השׁלום אמן – –

הרבנים? – כן, הרבנים. אני מתירא מהם. כן, מתירא אני את הרבנים קצת. מתירא אני את טליותיהם המצויצות, את אנחותיהם הכבדות ואת העויותיהם האפלות. מתירא אני מהם, משום שהם־הם שחללו זה לא פעם את חלומי הקדוש, הם־הם שעמדו ביני ובין אל אלהי ישראל ועשו ביננו מחיצה, ביני ובין ארצי הרחוקה־הקרובה, ובפסוקי ילדותי ובדברי נביאי הטהורים הכריזו חרם על גאולתי ועל כל חלומותי ההולכים ומתקימים – – מתירא אני מהם – אלא שאמרתי: טוב. גם זה נס ויהי לפלא. אות לגאולה הוא גם זה. הן פלא־יועץ הוא המקסים אותם ומכריעם לענות אמן. שר שלום הוא, הנציב היהודי הוא. רק הוא יכל לעשות שׁלום כזה. כן הוא יכל להחזיר אפילו רבנים למוטב. –

ותמונת קסם זאת שהלכה הלוך ויפה, הלוך והקסם אותי אחזה אותי בעורקי המעונים ממצוקי־גלות והביאה אותי הנה – ארצה ישראל: הביתה.

הנציב היהודי הראשון אחרי אלפים שנות פזור והפקרות, הנציב היהודי יושב על כסא דוד – ואני מתגולל ברפש עמים אחרים, באשפות־רחמנות שּׁל בוֹזַי ומרחמַי רחמי־כלב? –

וכחולם בהקיץ עשיתי את דרכי – הביתה – – –

כחולם בהקיץ, בשירה עליזה, בתפלה על שפתי, בגאון ילדותי ובהכנעה קדושה באתי לקדם פני מושלי – –

– – ושאגה גדולה ומרה הסתערה באזני ועל פני החולמים טפחה מַטלית של דם־קרושׁ ונודף ריח־מות – רגלי התמוטטו, בלבי עבר קור נורא ובמטמוּטֵי איש־שׁכור אני עומד עכשיו ורואה אותך יושב על כסאך, השטוף גַלֵי דם־חי, ותחת לקום ממרום שבתך ולהרים זרעך המגינה על עמך הנתון בצרה, במקום לפרוש כנפי מלאך מושיע על טהרת הארץ הקדושה, שלכלכוה בדם עמך, בדם אחיך הבאים לנוח תחת צלך הטוב – אתה יושב בשפתים הדוקות ושותק – –

ידך לא תרום, עינך בל תרוב זיקי־אש ופיך לא יצוה – –

ואני עומד ומביט בך בעינים תועות ולחות מדמעת כעס וצער ושואל:

– מי אתה?

מי אתה האיש, היושב ומביט בעינים מתות על חרפת עמך השׂדוד ושותק? מי אתה האיש, היושב על הר הזיתים ובלב־נחושה אכזרי אינך מרגיש את הזועה המזעזעת את כל תקוותינו היקרות והקדושׁות כל כך? – מי אתה? אמור. השמע נא מלה אחת ונדעך! מי אתה היושב על כסא דוד ותחת ידך המושלת מסתוללים בנו פוחזי בצע־כסף להתנפל עלינו ובסכינים לנקוב את ריאתנו, שאמרה לנשום נשימת מנוחה תחת צל כנפיך? ומי אתה העולה לתורה ומברך ברכת חיי־עולם בטלית שׁכלה־תכלת ואחר־כך חותם את שמו בכתב־שטנה, במגלת־זוהמה המצדיקה את דין רוצחינו ועושה אותנו לרוצחים, לשופכי דם נקי? – מי אתה היהודי, בן־הברית, הרואה איך שוכרים עלינו מרצחים לשחוט את בנינו ואת בנותינו, איך נוגשי עם־ערב ושריו פורעי מוסר, הלומי־יין ושוכבי משכב־זכר מתעללים בנו ומאשימים את חלוצותינו בנות עם ישראל הטהורות בשחצנות ובאי־צניעות – ואתה מודה להם על אלה ושולח את מסכת־קלון זאת לעם האנגלי הנאור, שבא לעזרתנו ולגאולתנו? – מי אתה, אמור נא מי אתה? –

פוליטיקה? – נמוס? – קרבנות? כן־כן: יודעים אנחנו, שדבר מוזר ישׁ בעולם ופוליטיקה שמו. יודעים אנחנו, שׁלא כלנו זוכים להיות ליודעי חן זה ושכל גאולה תובעת קרבנות. קרבנות? – אנא, תן פקודה – וכלנו נלך למות בעד ארצנו ובעד ערי אלהינו. תן פקודה ונביא לך קרבנות, שלא זכה להם כל עם בעולם. תן פקודה לעמוד על משמרת העתיד שלנו – וכנציב ברזל נעמוד כלנו לחומה בינך ובין האויב לרוצץ את כל גלגלת המעזה לקרב אליך! – הרם את קולך האדיר – וכלנו נעזוב את חיינו, את נעורינו, את כל אשר לנו ובתרועת ששון נפול על שדה הקרב בעד חלומנו, בעד תקותנו, בעד קדשׁינו: בעד השּׁלום הנצחי!

תן קולך – ונדע מי אתה?

תקותנו היית במשך אלפי שנה, סמלנו, ובכל ימות חלומנו הארוך והיפה – קדושּׁנו היקר – ופתאום נהפכת לנו למפלצת מביטה בעינים קרות – ושותקת.

הנציב היהודי הראשון! מי אתה כי תעמד על דם עמך המתבוסס בכאבו?

מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך ולנו פה קבר?! – –


&&& לְמוֹשֵל יְרוּשָׁלַיִם מַר סְטוֹרְס

ואתה מר סטורס, מושל ירושלים עיר הקדש, אתה טעית בחשבונך הפעם ועתיד אתה לטעות גם להבא. טעית ותטעה באמצעיך השנַים, שבהם אתה חפץ לנתק את שלשלת הזהב העתיקה שלנו: טעית ותטעה בערמתך הנבערה ובכחך העלוב גם יחד. טעית מר סטורס, כשׁם שטעינו אנחנו בך. אנחנו טעינו בך, שחשבנוך לבן עם־האנגלי המפאר, לבן עמו של בלפור הנאור. לא, מר סטורס, אתה אינך אנגלי: ילדה אחת הראתה לך פצועים אמללים ותבקש מאתך רחמים ואתה, אתה דחפת אותה בידיך החוצה. אנגלי? דוחף ילדה? לא, מר סטורס, אתה אינך אנגלי. בשום אופן לא. אישׁ אנגלי לא יעשה כאלה. או אפשׁר שבקוריך התכופים בוַטיקן הקדוש, הנקי מנשים ומילדות, הם־הם אשר השכיחוך את הדרך־ארץ האנגלי ואת נמוסו לנשׁים. אם כה ואם כה: טעינו בך טעות נוראה גם אנחנו וגם העם האנגלי הישר.

וגם אתה טעית טעות גדולה, חושׁב אתה, מר סטורס, שישנה ערמה וכח בעולם, היכולים להזיז עם עתיק־יומין וקשה־ערף זה מקדשי קנאותו, שבהם הוא קשור אלפי־שנים בארצו, שעלתה בּנפשׁו לקדושׁת דת. לא, מר סטורס, בוז־נא הפעם לערמתך ולכחך ולכל מיני תחבולות פוליטיות ודיפלומטיות ורצחניות בעולם. ואם אינך מאמין בזה – שב נא הפעם וחבול תחבולה אחרת, חדשה. משום, שתחבולה זו נושנת היא, רקובה היא, בַנַלִית היא: נִיקוֹלַאִית־וִילְהֶלְמִית היא, אדוני מר סטורס, וכשם שעלה בידם להשיג בה את מטרתם, כן יעלה גם לך, מר סטורס.

ובתור בן בנם של חוזינו הבהירים אעֵז להנבא לך הפעם נבואה קטנה: כשם שהם באו על שכרם, כך גם אתה תבא על שכרך.

אמן, מר סטורס.

– חפשׁ־הדבור אינו רשׁות, אלא חובה! –


&&& לְמִיכָה יוֹסֵף בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי.

בְשַׁחֲרֵי שִׁכְרוֹנִי הַנּוּגֶה וְהַמְּבֹרָךְ, אֵלֶה הֵם רִגְעֵי נֶצַח־יִשְׂרָאֵל; בִּשְׁעַת דוּ־פַּרְצוּפַי גְּלוּיַת הָעֵינָיִם, עֵת חוּשַי בִּי יִכָּנְעוּ לִשְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹתַי: לַעֲבָרֵנוּ אֵין־הַחֵקֶר וְלַעֲתִידֵנוּ אֵין־הַסּוֹף – דְיוֹקָן רוּחֲךָ־אַתָּה מְזַהֲרֵר בְּעֵינָי:

– אַתָּה הַמְּבַקֵּשׁ, אַתָּה הֶחָי.

שְׁלשֶׁת מַלְאָכֶיךָ יְלַווּנִי בַחַיִּים: עֵינְךָ הָעֲתִּיקָה, עֵין בֶּן־הַסִּינָי, הַפּוֹתַחַת אֶת שְׁמֵינוּ לְהַבִּיט בְּזִיו־שַׁדַי וּלְהִתְחַטֵּא לְפָנָיו עַל גְּאֻלַת הַגְּאֻלוֹת, הַבֹּשֶׁשֶׁת לָבֹא, – יֵאוּשְׁךָ הַקָּדוֹשׁ, הַמֵּנִיב וְהַמְּגָרֶה, הַמְּנַסֵּר בְּלִבֵּנוּ וְקוֹרֵא לִקְרָב –; וְשִׁירַת לְבָבְךָ, נִיבְךָ זֶה הַפֶּלִאי, סוּמְפּוֹנְיַת־הַהֲוָיָה הָעִבְרִית הַלֵּזוּ, סְפוּגַת כָּל תֹּם וִיפִי כָּל יֹפִי: צַעַר בֶּן־אֲדָמוֹת רְווּי חֲלֵב־אֵם וַעֲסִיס דַּם־קָרְבָּנוֹת, הַמַּשְׁכִּיר לִבְרָכָה –

– אַתָּה הַתּוֹבֵעַ, אַתָּה הֶחָי.

יַלְדוּתֵנוּ הַשּׁובֵבָה מִלְשַׁד מֹחֲךָ יָנָקָה – וַתָּחֶל חֲשֹׁב; עַל מִסְתּוֹרִין צַעֲרֵנוּ פָרַשְׂתָּ צְעִיף מַזְהִיר – וַנִּפְקַח עֵינָיִם; וּבְלִבֵּנוּ, הַמִּתְהוֹלֵל בְחַטְאוֹת נְעוּרָיו וּבְמַשׁוּאוֹת אֵשׁ־זָרָה שָׁלַחְתָּ יַתּוּשׂ־סָפֵק – וְלִמְבַקְּשֵי אֱמֶת־עִבְרִית הָיִינוּ בִּן־לָיְלָה, לִמְבַקְּשֵׁי הַתֹּכֶן, הַגּוֹזֵל מְנוּחָתְךָ:

– אַתָּה הַיְּהוּדִי, אַתָּה הֶחָי.

צַעֲדֵנוּ כְּבָר נָכוֹן, כְּבָר שָׁרִיר וְצֹעֶה מוּל חֻפֵּי־חֲלוֹמְךָ הַמְּגַּלִים עֵינָיִם:

– אַתָּה הַמֵּאִיר, אַמִּיץ־הָאַמִּיצִים, אַתָּה הֶחָי. שָׁם דְיוֹקַן נִשְׁמָתְךָ. – – –

מיכה יוסף ברדיצבסקי מת. מת: מה מוזר, מוזר ומגוחך במקצת. בעודו בחיים לא כלנו זכינו לראותו בעין־בשר. כסמל רוה־היוצר היה יושב שם, במקום שהוא, ומבכה בנשיקה את פרחי גלותנו ואת תבוסתנו הרוחנית ותובע את תשובתנו אל מקור מחצבתנו. ומעטים זכו לראות את – – את צלו הגשׁמי, את הבשר שׁבו, את הגוף ברדיצבסקי. ומי ראה מעולם את תמונתו בין תמונות סופרינו ומי חגג את חג יובלו? –

כל ימי נעורינו התוססים בגעגועיו־שלו היה לנו אידיאל ילדותי: תמונתו של ברדיצבסקי. ולא השגנוה. ואושר היה לראות איש שדבר אתו פעם. – ונתגעגע לבקר אותו ולראות אותו לא בשעת כתיבה, ולא “לראות איך הוא קושר את שרוך נעליו” –

ופעם, פתאום, בהסח־הדעת – הראה לי ידידו, אלתר דרויאנוב את תמונתו. ואני לא האמנתי שתמונתו היא. הזוהי תמונת ברדיצבסקי? ואני חשבתיה לתמונת האברך “גבריאל”, או “מנחם”, או “מיכאל” או – כלם כאחת. ואפילו בתמונת אשׁה ראיתיו. בתמונת כל חיינו, היפים עד כדי דמעה.

אלמלי היו לי פונטים אחדים, הייתי מוציא את כל ספריו, וגם את הוכוחים שלו, בנקודות ובשורות קצרות: בשירה, כמה, הוי, כמה “שירה” יש לנו בפרוזה. אך פרוזה בשיר – רק אחד. ברדיצבסקי..

ברדיצבסקי מת. ועכשו יבואו השקרים, יבאו ויתהוללו אחרי מטתו ועל קברו. “אל נקמות! אל נקמות! הפילני על פני ואבכה!”

יַעֲקב יִשַׁי, אַהֲרן נְקַוֶה וִיהוֹשֻעַ גַנוֹן

שְּׁדוּדֵי אוֹר־יָה לְמֵיטַב יְמֵי נְעוּרֵיכֶם –

אִם נִגְזְרָה עֲלֵיכֶם גְזֵרָה

לָשֶׁבֶת בְּטֵלִים וְשוֹמֵמִים

בְּעֵת־לִבְנות הַקְדוֹשָׁה הַלֵזוּ:

שְׁבוּ בִמְנוּחָה עַד יַעֲבָר־זָעַם

וְשִׁמְרוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם הַטְהוֹרוֹת,

אֲשֶׁר כְּבוֹד עַם־חַיֵי־עוֹלָם חופֵף עֲלֵיהֶן.

וַאֲנַחְנוּ עָשׂה נַעֲשֶׂה וְגַם נוּכַל

לִבְנוֹת לָכֶם אֶת בֵיתֵנוּ הָרָם,

לְמַעַן תִמְצְאוּ אוֹתוֹ בָנוּי לְתַלְפִּיות

לְעֵת שׁוּבְכֶם אֵלֵינוּ בְּשָלוֹם. –

&&& נְאוּם־הִצְטַדְקוּת הַנֶּאֱשַׁם יַעֲקב יִשַׁי

וְכֻפַר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת

וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָּקוּם

שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבוֹר

וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָם.

– בֶן אָמוֹץ –


אדוני השופטים!

בטרם דלתות בית הכלא תסגרנה בעדי ובעד שני חברי, בטרם אעצום את עיני מלראות באור־יה במשך כל ימי־נעורי הרעננים ולקבר בחשכת בית־האסורים את חלומות ילדותי הטהורים – הרשוני־נא להפרד מכם במלים אחדות, שלא נאמרו כאן במשך כל ימי המשפט הזה.

במשך כל זמן המשפט הזה ישבתי על ספסל הנאשׁמים מבלי דבר דבר, מבלי להתערב לא בנאומי האשמה של הקטיגור ולא בנאומי ההצדקה שׁל הסניגור. ישבתי אלם ושמעתי את כל המדובר כאן מהחל ועד כלה. מהחל ועד כלה? לא, אדוני השופטים, לא אעשה שקר בנפשי לומר, ששמעתי את הכל. לא. בתחלה. כשהקטיגור התחיל מאשים אותי ברציחה, בשפיכת דם, בשנאה אל העם הערבי ובהתנפלות על אנשים נקיים – עדיין עברה בי סמרמרת קרה־וחמה כאחת, עדיין השתוממתי למשמע אזני, לשמע שקר נורא כזה, ששום ילוד אשׁה בעולם, ואפילו מסיתי העם הערבי המנוולים, לא יאמין בו אף רגע. אבל כעבור רגעים אחדים – אבד לי כל יחס אל כל משפט זה ואל כל נאומיו ואפילו אל נאומיו של הסניגור שלי. כן, אבד לי כל יחס להמשפט, כבשתי את פני בּקרקע – ומחשּׁבותי עברו לצד אחר לגמרי. ישבתי והרהרתי על ענין אחר, על ענין גדול ונורא, על ענין העומד אפשר למעלה ממחי ויכלת־מחשבותי, אבל קשור הוא עמי, אדוני השופטים; ענין עולמי היסתורי הקשור קשר פנימי מסתורי עִמי, עמי יעקב ישי השוטר הפשוט. – – ולבי נמלא יאוש ופחד עולמי:

על גורל אנגליה הכבירה חשבתי – –

רואה אני, אדוני השופטים, את בת־צחוקכם הקל: אני, היהודי הצעיר והדל, אני יעקב ישי השוטר הפשוט – דואג לגורל אנגליה הכבירה? –

מעולם לא עסקתי בפוליטיקה. יהודי צעיר פשוט אני, שמכל המהפכות הגדולות המתהוות עכשיו בעולם ומכל הרעש העולמי, הרועש כעת מקצה תבל ועד קצה – לא הרגשתי אלא דבר קטן ודל, דבר פעוט אבל מאושר: הרגשתי את עצמי מאושר, שבגאולת עמי, עם עתיק יומין זה לא שכח הגורל גם אותי ונתן לי תפקיד קטן להיות לשוטר, לשומר על שלום הרחוב ולעמוד על משמרת חיי שני העמים, שההיסתוריה הקריבה אותם זה לזה ושהטילה עליהם להפריח את ארצי זאת הקטנה לגן־עדן של תנובה וחיים רעננים, של עבודה ושלום. ובהרגשתי זאת עמדתי ברחובות ירושלים הקדושה ואמרתי לנפשי באושר חשאי וצנוע: אני, יעקב ישי, הנני השוטר היהודי תחת ממשלת אנגליה הכבירה, המוכתרה מאת אל אלהי־ישראל לקיים את נבואת הנבואות הפעם. כן, תחת ממשלת אנגליה האדירה, המושׁלת בחסד עליון על חצי מיליארד בני־אדם ומשפיעה בחסד עליון זה על כל העולם כלו, על כדור ארץ זה ההולך ומשתגע מיום ליום; וממשלה זו אוחזת בידיה האמיצוֹת את רסן חית־האדם ומכריעה אותו לעבודה פּורּיה ולשלום – והרגשתי, שכחה של ממשלה אדירה זו, היחידה בהסתורית כדור־הארץ, כחה של מלכת־העולם זו נתונה – לא בידי מליוני הגדודים המזוינים בכל אפסי תבל, לא במלירדי הטונות שׁל הַדְּרֶדנוטים הכבירים – אלא בידכם – אדוני השופטים! כן, בידכם. כל מליוני הגדודים המזוינים וכל מילירדי הטונות שבדררנוטי־האתנים אינם אלא אמצעים, שתעודתם היא לקיים את מצותכם שלכם, אדוני השופטים, לשמור על קדושת הגה פיכם, על קדושת המשפט והאמת הגדולה. ואמרתי בנפשי: אלי בשמים, מה גדול כחה של האמת הנתונה בלב שופט שכזה! מה גדלה קדושתו של דַיָּן ילוד־אשה, שכל שלום העולם נתון בידו! ומה גדולה האחריות העמוסה על יושב בכֵס המשפט, שכל גורל ממשלה כבירה זו מונחת בכפו! –

אדוני השופטים! לא אמסור לכם בזה, מה הרגשתי, בשׁעה שאסרו אותי להעמידני לפניכם, לפני כח אדיר וקדוש שכמותכם. לא אמסור לכם, משום שׁכל מלה שאני צריך למסור לכם על ידה את רגשותי אלה, כל מלה ומלה, אם לא תמסר כהוגן תוכל לההפך לצחוק, לקריקטורה חלילה. משום שלא בני־אדם הרגשתי בכם אני, אלא בני־אלים. בני־אלים אדירים, שגורל כדור־הארץ תלוי בהגה פיכם! ואף לרגע לא פחדתי פחד. לא נבהלתי אף רגע. ידעתי, כי שופט כזה לא יטעה חלילה, שופט כזה לא ילך שולל לדברי תעתועיו ועדות שקר של איזה פורע־מוסר ההולך לשפוך דם נקי בעד גרושים אחדים; ידעתי, שלא נעלמה מכם האמת הפשוטה והישרה: שאני, יעקב ישי השוטר היהודי הפשוט, שכל ימי חייו תלוים בממשלת אנגליה הכבירה, שכל אָשרי ואושר עמי תלוים בשלום העמים, שהממשלה שומרת על עתידם ועל חייהם, שאני – לא אבגוד בעמי ובאידיאליו הרמים לשפוך דם נקי. לדעתי, שברור לכם כשמש בצהרים, שבשעה שׁעמדתי שם והערבים הפוחזים באו, באו עלינו בסכינים ובכלי־זין, אלמלי היו מתחרטים פתאום, אלמלי היו משליכים את כלי זינם ואת מזמתם הרעה והיו קרבים אלינו להושיט לנו יד שלום – כי אז, כן ברור להם, כי אז הייתי אני המאושר ככל ילידי תבל לחבק אותם ולהריע להם תרועת שלום בפני כל העולם: ראו! הביטו שונאי השלום הביטו, איך שני אחים משנים קדמוניות הכירו זה את זה ואיך הם נשפכים נפש לתוך נפש באהבה עולמית קדושה! –

ככה האמנתי בכם. –

ועכשיו – עכשיו, אדוני השׁופטים, אחרי שנוכחתי אחרת, אחרי שנוכחתי, שגורל אנגליה נתון בידי ילודי־אשה, הנתעים בשוא והעוצמים עיניהם לראות את האמת הפשוטה והטהורה – עכשיו, אדוני השופטים, עלי להריע תרועת־שואה בפני כל העולם כלו: הממשלה הכבירה, שכל שלום העולם נתון בידיה – בסכנה! כן, אדוני השופטים, לא חשוב לי, על כמה שנים דנתם אותי לחשכת הכלא, לא חשוב כאן, שיעקב ישׁי השוטר הפשׁוט יראה אור או לא, וגם לא היה חשוב לי, אלמלי הייתם דנים אותי לתליה ולמיתה משונה. לא. ולא חשוב כאן במה אתם מאשימים אותי הפעם. אבל חשוב הוא, לא בשבילי, אלא בשביל מלכת־העולם, בשביל אנגליה בידי איזה אנשים נתון גורלה שלה! כן. אדוני השופטים, לא אתם מאשימים אותי, אלא אני מאשים אתכם! כן: אני יעקב ישי השוטר הפשוט מאשׁים אתכם בחתירה תחת ממשלת הוד מלכותו ותחת אושר כל העולם כלו! ובזה הריני מוצא את עצמי למחויב לומר לכם, אדוני השופטים, לכם ולכל כיוצא בכם, שפסק דין זה הפעוט והבלתי חשוב בנוגע לי לעצמי, שפסק דין זה הוא הוא החותך את גורל ממשלת אנגליה לדורי דורות! את גורל אותה הממשלה, שבאה לקיים את נבואת הנבואות של חוזינו ולבנות את כסא הצדק העולמי הנצחי, את גורל אותה הממשלה חותכים אתם לאבדון בזה, שמעַותים אתם את דינו של עם הנביאים, של עם קטן זה שלא נשאר בחיים אלא בשביל האמת הנבואית הגדולה! עוות דינו שׁל עם קטן זה תוכל לגרום לכם גורל אותם העמים הגדולים, שאבדו על ידי נבואתם של חוזינו: גורל אשור ומואב, גורל בבל ותַחְפַנְחֵס האדירים! –

עוות דיני, אדוני השופטים, עד כמה שלא יקל בעיניכם – הוא תחלת האמון היותר גדול בעולם: תחלת הריסת ממשלת־השלום, שעליה הטבעו כל אַדְנֵּי הסדר של כדור ארצנו האומלל! –

ואתם, אדוני השופטים, אתם, הנכם המערערים את יסודות ממשלת־שלום זו! – אתם, יותר מכל הבולשביקים בעולם! – –

רב לי, אדוני השופטים, את אלה חפצתי להגיד בטרם אסגר בחשכה לכל ימי נעורי. בני עם האנגלי אתם, בני העם, שתעודתו לקיים את דברי הביבליה ולממש את נבואותיה הנצחיות; בני עם האנגלי אתם והביבליה שלנו הוא ספרכם הקדוש. ואשר לא אמרתי בזה אני, יעקב ישי השוטר היהודי – יאמרו לכם נביאינו מתוך הביבליה, אשר לאורה ילך עמכם הנאור – אם יחפוץ ללכת בטח למישרים! –


&&& פְּרוֹפֵיסור חָסִיד־שׁוטֶה

מוקדש ל“אגודת ישראל”

בירושלים עיר הקדש ישנו פרופיסור. בירושלים עיר הקדש ישנם פרופיסורים הרבה. ישנם פרופיסורים לארחיולוגיה, ליודאיקה והבריאיקה, למדיצינה, לחימיה, לפילולוגיה ועוד ועוד. וישנו פרופיסור לאידיוטיקה. וכדי שלא ליתן בזה מקום לטעות: לא שהוא עוסק באידיוטים. הוא בעצמו החולה: אידיוט לא עלינו. שוטה מובהק. ופרופיסור שוטה מובהק זה – הוא במקרה גם חסיד, חסיד שוטה. למשל: סר פרופיסור זה לבית־הקופה – שואל הוא אם הקופה כשר היא? כלומר: אם החלב שבקופה חלב בהמה כשרה הוא ואם הקופה מוכשר בהסכם הרב פלוני אלמוני. שותה הוא מים, הריהו מברך בקול רם, בטעמי הנגינה ובירמולקה של משי. כן, בירמולקה של משי הוא מברך. ולאחר הברכה תובע הוא מאת האורחים, שׁיענו אחריו אמן. תובע הוא בפה. ובבית הכנסת הוא מטיח את ראשׁו אל הכתל. מטיח, אבל אינו מפוצץ אותו. חבל זה לא. אלא כך: לשם מצוה. וכשהוא עובר על בית־הכנסת נוצרי – הוא מלחש בקול רם ובכונה: את הפסוק – ויורק. ולא דם הוא יורק. חבל, לא דם. אלא פשׁוט: לשם מצוה, הכל לשם מצוה. ולשם מצוה עוסק הפרופיסור גם בפוליטיקה. ודוקה בפוליטיקה לאומית. לא לזה אני מתכון כאן, שהוא חבר ודוקא חבר חשוב ל“אגודת ישראל”. לא. זהו ענינה של “אגודת ישראל” עצמה. אלא מתכון אני לאחרת: פרופיסור טפש זה כתב מכתב לסטורס, למושל הפרעות בירושלים כתב מכתב ובו הוא מוסר לו מסירה. מסירת מודעה: שׁהוא, הפרופיסור לאידיוטיקה, אינו ערב, כלל וכלל לא, בעד מעשׁיו של העם העברי, המוחה נגד המושל והוא, החסיד־שׁוטה מבקש, כן, מבקש בתחנונים מאת המושל, שׁלא ירד חלילה וחס מכסאו. שהוא מאמין בו אמונה טהורה וגמורה. כך הוא מתחנן לפניו במכתבו, ועל המכתב חתום:


פרופיסור די־האאן

הערה: הפרופיסור הוא בעל־תשובה כעת. אביו הוא רב בהולנדיה. הפרופיסור יצא שם קצת לתרבות רעה: חי עם גויה הולנדית ר“ל, חנן אותה בבנים ועזב אותה לאנחות. ובא הנה לחזור בתשׁובה. נעשה לחבר חשוב ב”אגודת ישׁראל" וחוזר בתשובה. הוא חוזר. על קיאו. בתשובה. בשאלה־ותשובה עם סטורס. גדולה תשובה! –


&&& הַגְבֶרֶת שְׁפֵלָה.

הגברת שפלה חיה בתל־אביב, הגברת שפלה היא אשׁה הגונה במקצת. פניה טהורים, עיניה שחורות או כחולות. (לא בברור לי למדי. לא יכלתי להביט בעיניה. מתוך גועל נפשׁ). ידיה רכות וענוגות. כרסה בין שניה. לא מתוך עבור. אלא כך מתוך גסות. ונפשה, נפשה מזוהמה למדי. מתרחצת היא בים כנהוג. אך נשמתה אינה מִטַהרת על ידי רחיצה. נשמתה מלוכלכת בדם. בדם חלוצים. לא שׁהיא עורכת עמהם קרב והורגת אותם. לא אדרבה. בשׁעת סכנה היא מסתתרת מאחורי כרסה, מתחבאת לפני ולפנים בביתה היפה ומחכה עד יעבר זעם. עד שיֵהָרגו חלוצים אחדים. וכשׁעבר הזעם יוצאת היא החוצה, קורעת בפוך עיניה ויוצאת החוצה וכשׂאחינו בני ישׁראל מתהלכים ומתיפחים בכאבם על הצער הנורא, על אבדן גבורינו, ששמו נפשם בכפם והצילו את תל־אביב ממשׁימת הרצחים – היא הגברת שׁפלה אינה מבינה את הענין. “מה רעש? – שׁואלת הגברת שׁפלה – מה רעש? נערים אחדים נהרגו והם יוצאים וידיהם על ראשיהם?! סכנת נפשׁות! חלוצים אחדים מתו” – כך משתוממת הגברת שפלה על הרעש. כך השתוממה בתחלת חודשׁ מאי וכך השתוממה גם עכשיו על הרעש בירושׁלים. – ובאמת: מה רעש? נערים שיש להם אמהות כאלו, כמו הגברת שפלה, באמת אינם ראויים שיעשו רעשׁ בשבילם. אלא שבנה של הגברת שפלה לא נהרג. הוא אולי הסתתר גם כן תחת כרסה וחכה עד יעבר זעם. אם ישׁ לה בן בכלל. נתענין בדבר ונדע. ואם יש לה, נדאג לדבר שתדע גם היא, מה רעש. בשׂעת סכנה נוציא גם אותו ונעמידהו בשׁורה, בין המגינים על חיינו. אז אולי תדע הגברת

שׂפלה מה רעשׁ.

&&& מִכְתָּב לְתַלְמִידָיו שֶל “אַחַד־הָעָם”.

בימים הללו אירעו שני דברים חשובים, שהעסיקו את עולמנו היהודי הקטן: מת מיכה יוסף ברדיצ’בסקי – ועלה לארץ־ישראל “אחד־העם”.

לא צריכים להיות מכהני־בוּדהה בשביל לראות את הקשר המסתורי־הסתורי שבין שני מאורעות הללו: בין עֲלִיָתוֹ של “אחד־העם” החי, שתורתו, המפורשת ומבוֹארת תרי“ג פרושים בידי תלמידיו, הולכת בידי אותם המתלמדים בעצמם ופושטת את הרגל מיום ליום – ובין המת ברדיצ’בסקי, שתורתו, הצנועה בלב אחדים ממנו, הולכת ומנצחת מיום ליום, הולכת וכובשת לה את כל מאויינו הבוערים ואת כל חלומותינו הנוגים – מבלי־יודעים. משום שכמעט בלא־יודעים הולכים אנו בנעורינו וּבזקנינו ומרגישים כאן כעין פחד מּכל אותם הדברים היפים שברוח, מכל אותם האידיאלים הרמים, שכל ימי חלומות נעורינו שקועים בהם – שנבראו בשביל עם חי על אדמתו לבטח מכבר, בשביל עם שכבר יצא ידי חובת ה”קמח“, וקמחו כבר טחון ועומד לאפיה, לעם שכבר קיים מצות “יגיע כפיך”, כן: מרגישים אנחנו שה”וברכת" לא נאמר אלא לעם שכבר קיים את ה“ואכלת ושבעת” – ודוקא: ואכלת מיגיע כפיך – ומיום ליום ומשעה לשעה הולכים אנחנו ונכנסים לתוך געגועיו הצורבים של “המתמרמר הגדול” ובלא יודעים מרגישים אנחנו, שאחרי כל הגעגועים והתורות, אחרי כל הספרים והאידיאות, ואחרי כל הוכוחים שבין אחד־העם וברדיצבסקי – אין לנו אלא אידיאל אחד בוער לפי־שעה:

– “יהודי שלפני מתן הספר!”

זוהי דעתם של “אחדים” מאחינו בני ישראל. דעת אותם היחידים, הרואים מה שרואים כאן ושם, הרואים את גאולתנו העלובה ואת טַפִּילֶיהָ לאלפים, האוכלים את תקותנו זאת האחרונה בכל פה ובכל כיס – – ובמקום לתבוע אוניברסיטה מניה־וביה – תובעים אנו בית חלוצים – מניה־ביה; במקום לנבא על האור החדש ועל התורה שתצא מציון – מנבאים נבואה נוראה ההולכת ונתקימת בנו מניה־וביה: נבואת המיסיה הנוצרית “הגואלת” את בנינו מניה־וביה; ובמקום להתגעגע על יהדות מיסודה של “טהרת הקדש” – מתגעגעים אנחנו על סינתיזה ערבית עברית בריאה ועליזה, בלי שום בושה וכלימה ובלי שום יראת שמים לבטלה. –

ומובן: שבשבילנו אנו, בשביל בני ברדצבסקי מובן הדבר, ש“אחד־העם”, אותו האיש־היהודי, שכל מהותו היא שֵכל ישר ואהבה לעמו הדל, שאחד־העם לכשיראה מה שרואים אנחנו עין־בעין, לכשיראה את הבַּכְּחַגַלִיָה המזוהמת של אלפי גואלינו־פַרַזִיטֵינו הקטנים, לכשיראה את מחולות־העגל, המחניפים את ארצנו בגנבות מפרוטות העם ובשקרים מוסכמים ושאינם מוסכמים של אנשי שלומנו רחמנים בני רחמנים – לכשיראה את כל אלה יפשפש גם הוא בארבעת כרכיו הנאורים ויבא ב“לא זו הדרך” חדש לתבוע בפה מלא – לא מרכז רוחני מיסודו של רבי יוחנן בן זכּאי, אלא פשוט – יהודים פשוטים וגסים אבל ישרים; אדמה פשוטה וגסה להעביד בה ידים פשוטות וגסות אבל יְשָרות, העלולות לתת לכל הפחות לחם פּשוט וגס אבל בלי גנבות ומרמות בשביל אלפי קיבות פשוטות וגסות, המעיזות לנמק ברעב תחת שלחנן של הקיבות העדינות, המתפנקות בכספי הגלות המרה – –

לנו מובן הדבר. מובן, משום שבשבילנו אחד־העם אינו תיאריטיקן־לשמה, אינו רופא בשביל המדע, אלא, כמו בר־פלוגתיה המר, בשביל המכה הגדולה, הצורבת אותנו עד כדי שגעון. –

לנו מובן הדבר ולפיכך: עכשו, בשעת קבלת פניו, אין אנחנו באים אליו בצרימוניות ואין אנחנו “מציגים” לו את מוסדותינו, ועדינו, משרדינו, ופקידינו – אלא מברכים אותו בברכה אחת פשוטה: יהי רצון מלפני אל־אלהי־עמנו העלוב, שעיניו הפקוחות־מאז תראינה מה שאנחנו רואים ואלהיו יתן לו כח לשאת את אשר עיניו רואות ולהגיד עוד מלה אחת פשוטה, הגיונית, אחד־העמית, העלולה לתקן אחד מני אלף אותן המעֻווֹת, הצועקות לתקון. –

אנו – – ברכה.

ואתם? –

אתם, חברינו, סופרים בישראל, “תלמידיו המובהקים של המורה הגדול” – במה אתם מקבלים את פני מורכם?

אתם שאינכם פוסקים מלדרוש על אחד־העם, מלפרש תורתו בק"ן פרושים ולהכריז על “המרכז הרוחני” ההולך ובא על כנפי הגאולה – איפה הוא אותו הזרע, אותו החומר ההיוּלי של המרכז הרוחני בישראל, שתלמידיו מטפלים בו, משכללים אותו לגדל ממנו עם בריא עִם נשמה ישרה, שהיה יכל להיות למופת בעמים?

מה תַראו לו לאחד־העם המורה הותיק?

מה תראו לו ולא יראה עין־בעין, שאתם, אתם בעצמכם: תלמידיו האדוקים, אתם הולכים ופושטים את רגלה של תורה יפה זו, שהוא הקדיש לה את כל נפשו וכשרונו?

ואל תחשדונו: לא מרכז רוחני נגמר ומשוכלל תובעים מכם. לא מסקנות גמורות ומסוימות. כלנו יודעים, שיצירת מרכז רוחני – זה ענין לדור שלם ואפילו לדורות שלמים. אך איפה היא ההתחלה לאותו המרכז הרוחני שבעתיד? איפה הוא הדור הראשון, החוליה הראשונה לשלשלת דורות הפלאים של תורה מציון?

רבותי, איפה החפץ שלכם לברא אותו בזמן מן הזמנים?

אתם הסופרים בישראל, תלמידי אחד־העם וחולמי חלומות יבנה ופומבדיתא, אתם גבורי הרוח היהודי ויוצריו – איפה היא שורה אחת בין אלפי יצירותיכם הנדפסות והמיוּבָלות, שורה אחת, שתראה לנו, שהתחיה היהודית זו, הכבירה ביסוריה, בצערה המנסר את ההסטוריה ובזוָעותיה המסמרות את השער, שתהיה יהודית זו והרוח היהודי בכלל מענינים אתכם ונוגעים עד לבבכם הרומנטי־הלירי? איפה היא אותה המלה הספרותית, או בלתי־ספרותית, הבאה מתוך לב קרוע דרך גרון נחר, כדי לקרוע את תוףך־האֹזנים שלנו ולהכריז מרה כּלפי עולמנו היהודי: שמיום שעמים קמים לתחיה עלי אדמות, לא נהיה כזאת: ש“פני העם” ונכבדיו ישתמשו ברציחה כזו ברעיון התחיה בשביל כיסיהם ושיעשו חנות מנפשות רעבות, מתקות עם שלם, מתקותו האחרונה לשוב אל אדמתו אחרי אלפים שנות אסון ומפלות?! –

חיים אתם כאן, יושבים אתם בתוך עמכם, בתוך זוהמה נוראה זו, רואים מה שרואים: את השקרים, את הגנבות, את ההתעללות בחלוצינו ובכל קדשינו, במוסרנו, בעמנו, בשפתנו – בכל – ואתם יושבים וממשיכים את עבודתכם הספרותית, את צעצועי־שירותיכם, את חרוזיכם הסימיטריים, את ספורי האהבה ואת החלומות הרקובים כאילו הכל כשורה אצלנו –

איפה היא השפעתכם על חיינו, על העם שיצא באירופה לתרבות של לסטים מזוין ושל ספסרים המעכבים בעד כל יפה וקדוש ובעד כל גאולה –?

מה אתם נותנים לעם, אתם שמנה וסלתה של האומה, ה“חושבים את מחשבת העם”, המתגאים ביפיו, בגבורותיו ובמסורת שלו, החיים את רוחו, המדברים על עתידותיו המזהירים – מה אתם נותנים לעם תמורת אלה, שהוא נותן לכם: תמורת רוחו, תמורת אהבתו וכבודו אליכם, תמורת יסורי ההסטוריה שלו המשמשים לכם חומר ליצירותיכם, וגאותכם, לגנדרנותכם בחרוזי יופי ובמחשבות אסתיטיות ולכל חיי רוחכם? – מה אתם נותנים לו, אם אינכם מראים לו את הדרך הישרה והפשוטה, אשר בא ילך ויצליח, אם אינכם שומרים וחסים על כבודו ועל חייו ואינכם רואים את טפיליו האוכלים אותו בכל פה? – ומה אתם עושים בכדי להציל אותנו מזוהמת אירופה זו, העוברת אלינו משם ומטביעה אותנו בטומאתה עד כדי חניקה –? ובמה, אתם מראים לנו ולרבכם אחד העם, שעולים אתם על סופריה של עיר בלקַנֵית, שסופרי הסֶנְסַצִיה ההסתורית אתם: של התחיה העברית, שתעודתה להעמיד לא עם של רוכלים־רמאים, של יושבי קרנות וזוללי קוטלטים, של גונבי קופות וגוזלי עניים – אלא עם של אידיאלים נצחיים, של אמת ויושר, של רחמים ואהבה, של דעת אלהים ואדם – – של מרכז רוחני בארץ הנביאים –?!

קבלו נא את פני אחד־העם והראו לו בבקשה את אוצרות הטוב והמועיל אשר בנו.

הַראו נא לו בבקשה את האינטליגנציה היהודית, העוקרת מפי אלפי חלוצינו הרעבים את פסת הלחם ומפי תינוקותינו – את השפה העברית החיה ומלעיטים את פי אלה, את פי החלוצים בתוכחות מוסר דתיות ובפרזות מדהימות בצחנתן ואת פי התינוקות – בשפּות זרות חדשות נוספות על הישנות.

הַראו־נא לו את המוסדות הלאומיים שלנו, המפטמים פקידים לעבודה זרה, לקוֹפיוּת טפשית ולאריסטוקרטיות מגוחכת, הנותנת אותנו לשמצה בקמינו. –

תראו־נא לו את המרכזים הרוחניים שלנו: את הסינומטוגרף הנחמד: את קתדרת הפרופיסורים “בַרַבַס השודד וסטנגרי הרוצח המפורסמים”, המשחיתים את כל חלקה טובה בקהלנו ובילדותנו הרכה, שברשותכם עורכים לה נשפים של פריעת מוסר ושל גבורות ליסטים מאוסטרליה.

הראו לו את התיאטרון העברי האמלל, שחולמיהם־משחקיהם האחדים גועים ברעב ובחסר אמצעים וספרים – בה בשעה שהאדון בַּרַבַּס מנצל את הקהל העברי בסנסציותיו הנפלאות – ואתם, סופרי ישראל ומוריו מביטים ומחשים.

או אפשר תראו לו את “התחריות המכבי” בכדור רגל, העורך נשפים ומזלזל בכבוד שׂפתנו זלזול פרהסיה, שלא זכינו לו אפילו בבודפשט.

או אולי את האופירה “העברית” תראו לו לאחד־העם? את חנות הזמירות זו, המרמה את הקהל ב“נסיונות אמנותיים” ואוטמת את אזנינו בלשון עברית, הצורמת בשבושיה יותר אפילו מן הזמירות עצמן? –

ובתור פרפראות למרכז רוחני שלנו – הראו נא לו את מכתבי־הזעה, הנשלחים על ידי העולים לא“י את מכתבי ההתראה – אל קרוביהם לחוץ־לארץ: שלא יעיזו חס ושלום לעלות משום ששום קומיסר בולשביקי לא ינצל אותם, כמו שמנצלים אותם ה”מעבירים“, ה”אכּספרס" וכל אותם המוסדות הלאומיים שלנו העובדים שכם אחד בשם המולדת עם מוסדנו הכי חשוב – עם האפ"ק המפורסם! –

והראו נא לו את אהלי החלוצים ואת מאכליהם שבכּבישים ואת המתגוררים בחוצות ברעב ובחסר עבודה לאין מספר – בה בשעה שפקידינו מקבלים מארבעים ועד מאתים לירה לחודש! –

והראו נא לוֹ את ספסרות־הדירות, המוציאה מעיני אלמנותיו ויתומינו המתגוררים על החולות, את דמעתם האחרונה. –

ועל כלם – הראו נא לוֹ את מסקנת עבודתכם “עבודת השלום הנצחי”, שלא עלתה אפילו על דעתכם לטפל בה – את היחס העלוב שבין עמנו ובין העם הערבי, ששבנו אליו אחרי אלפים שנות נדידה, כדי להפריח את אדמת שממתנו זאת ולחיות עמו חיים של תנובה ועבודה מברכת – הראו נא לו: מה עשיתם כל הימים, כדי לקרב אותם זה אל זה, כדי לחבב אותם זה אל זה וכדי להשרות ביניהם שלום? –

כן, רבותי, הראו נא להמורה את מעשי תלמידיו ופעולותיהם, איך הם שוקטים על שמריהם בשעת־רצון כבירה זו ואיך הם מחמיצים את עת־לבנות זו במנוחה, בשקט, בישיבת־חברים של פַיו־אוֹ־קְלוֹק ובמחמאות עד כדי געל נפש – ואינם שומעים את הזעקה הגדולה והמרה, את זעקת ההסטוריה היוצאת מידי אלפי עולינו הצועקים ואינם נענים – –

– – אחד־העם שב הביתה – ארצה ישראל חלום חלומותיו. ואתם תלמידיו קבלו נא את פניו והראו לו את הגוסס הגדול, שאתם, תלמידיו ממיתים אותו עוד טרם לידתו: הראו נא לוֹ את “ה”מרכז הרוחני" העלוב שלנו – –


&&& אֶלְיַסַף. אֹפֵּרָה.

 

– א –    🔗

ישנו עולם, שבו המלה “אופירה” היא שם־דבר קר. סוג ידוע של יצירה מוסיקלית, הנועד בשביל הבמה, וכו'.

וישנו עולם אחר. עולם, שבו האופירה היא מושג שלם: מרום החיים, חלומה הנשגב של המציאות. עולמו של בן האדם הקטנטן, האומלל, של הנשמה הערטילאית, השטופה בחיי יום יום של הקיבה, של הצער הגס, של הכאבים בלי טרגדיה ובלי גבורה. נשמה התלושה ממקורה ומתבוססת בחיי שעה, בחיי זבובים, הפרים ורבים, אוכלים – ומתים ביחד עם כל זמזומם והלאתם – – אך שם בעמקי הנפש הלזו ישנו ניצוץ של געגועים ליופי, לנצחיות, לגבורות, לאור – – לחג.

ובשביל נשמה זו – האופירה הוא: חג. סמל החגיגות שבחיים, שבחיי עולם זה.

 

– ב –    🔗

אופירה – זהו חג. חג בתוך ימי־החול. מועד־החול. בתוך העיר הגדולה, השואגת באלפי מכונותיה ועגלותיה, בזיעה של בצע כסף ומלחמת הלחם – פתאום והנה לפניך ארמון נהדר עם עמודים גדולים, עם שומר גדול ושמן, לבוש בגדים טהורים עם כפתורים נוצצים, עם תנועות נדיביות וחשובות, הארמון שפוך אור מסמא עינים, אור ששת ימי בראשית ובתוך האור – אנשים חגיגיים, יפים, שבעים, אוהבים, משיים, חביבים, ענוגים, מלכיים, רכים, צוחקים, ושבעי־רצון – ועמהם נשים יפות, חגיגיות, שבעות, אוהבות, משיות, חביביות, ענוגות, מלכיות, רכות, צוחקות, שבעות רצון המרחפות ולא מהלכות, ובמקום ידים יש להן פרחים, פרחי־בשר ודם, ובמקום עינים – כוכבים, כוכבי בשר ודם ובמקום רגלים – כנפים כנפי־שרפים ובמקום לדבר – כלם שרים, מזמרים מזמרים ומזמרים ואפילו את הדברים הפשוטים ביותר מזמרים הם:

– תנה לי כסא ואשבה – תנה – לי־י־י כס־א־א ו־א־ש־בה־ה־ה!

וזהר. זהר וזהר. וזהב, זהב וזהב. ואושר, אושר ואושר;

זוהי אופירה: צעצוע היופי של בן האדם, החפץ להיות לילד תמים, המתרפק בחיק נשמת־עצמו המתגעגעת ליופי – – המתגעגעת לטהרה, לתמימות, לאושר, לזהב טהור, לזהב פּרוַיִם, לצחוק של מוסיקה, ללחש הספירות – –

– לאופירה.

 

– ג –*    🔗

באו אצל יהודי מינסקאי, שישב בחנותו והתחמם על סיר הגחלים שלו וספרו לו על ישוב ארץ ישראל – שאל היהודי: ארץ ישראל? הגם שם תהיה חנותי חנות? ענו לו: הן, אמר: אם כן למה לי לעזוב את חנותי זאת? בארץ ישראל חפץ אני להיות בלי חנות. ארץ־ישראל – זוהי ארץ של יום־טוב אחד ארוך. –

היהודי צדק.

באו אצל הגברת והביאו אותה לארץ־ישראל, הסתכלה מסביב ושאלה: – ואופירה היש כאן?

– זכרנו את האופירה באירופה –

 

– ד –    🔗

חפצים אנחנו לברא כאן באסיה – אירופה חדשה? נעשה אופירה בצלם דמות אירופה.

החנות – חנותו של אותו יהודי ממינסק – עברה הֵנה בכל מלואה; ואיפה היא האופירה? אופירה תנו לנו. אופירה. אוי, אופירה. נפשנו גועת לאופירה. הבריות מתחננים לאופירה. הבתים צועקים לאופירה. העצים מלבלבים לאופירה. אראלים צועקים חוצה ומלאכי השלום מר יבכיון: אופירה, למען השם: אופירה! אופירה! אופירה!

ועינינו נוזלות מבושה: עם פרא אנחנו, אין לנו אופירה.

היינו לחרפה ולשמצה בקמינו: אין לנו אופירה! אין אופירה!

 

– ה –    🔗

והנה בא היום הגדול ועל כנפיו שני מלאכי הגאולה – וגלו את חרפת אירופה מאלינו. נתנו לנו אופירה. וזה היה ביום הרביעי לחנוכה שנת התרפ"ב לבריאת עולם –

וארץ־ישראל היתה לרבתי במדינותּ, ובתולת ישראל לשרתי בגוים ותל־אביב לעיר בין הכרכים –

ונגולה האבן הכבדה1 מעל לבנו היהודי. ונסתתמו2 כל הטענות: טענתו של היהודי המינסקאי וטענותיה של הגברת המשתעממת והמתגעגעת ליופי: לאופירה.

אופירה? – הא לכם אופירה!

 

– ו –    🔗

ואחרי האופירה – הלא תבא הבקרת? כמו באירופה. האין זאת?

לפני האופירה רעשו הריקלמות – ואחריה – תנו בקרת. בבקשה בקרת. בבקשה, אין אופירה בלי בקרת.

ובכן: נבקר? נבקר. הבה, נבקר. – – את מה נבקר? אַה, כן: את האופירה? איזו אופירה? מי אופירה ומה אופירה? –

לא! – זוהי אכזריות שאין למטה הימנה. לבא ולהתעלל בכבשת הרש?

וכבשת־הרש זו לא באה בכלל להשתפך בזמירות של חגיגות ואופירות. כבשת־הרש זו באה לאכל. רעבה היא וחפצה לאכל. לאכול קוטליט שמן פשוט. ולשתות. לא מי־נחל, אלא פשוט, כראוי לכבשה עלובה, לשתות כוס בירה.

והיהודים, הקהל העברי, רחמנים בני רחמנים, באו ונתנו לה לכבשה לאכל. ולשתות. הקהל מלא את הארמון הנהדר והכבשה מלאה את כרסה קצת. והכל על מכונו בשלום.

 

– ז –    🔗

דימון ואביגיני אוניגין: שני האלילים של הגמנסיה הרוסית. וטטיאנה: מלכת־הגמנסיה היפה. ואנחנו – היינו כלנו לגמנסאים וגמנסאיות. ישבנו שם בין הספות, בשתיקה, בנמוס והקשבנו את כל הגה פיו של הדימון הנורא ואת כל צערו הנצחי של אובגיני אוניגין ושל לנסקי ואת כאבה הרך של טטיאנה. ישבנו – וכל ארצנו היתה בשבילנו לגימנסיה אחת גדולה. לגימנסיה עברית. ופתאום הרגשנו דבר נורא: הדימון משתבש בלשונו העברית. האדון המורה לא הרגיש בדבר ולא נזף בו. ואובגיני אוניגין גם כן. ולינסקי גם כן. אויה! משתבשים, מדברים בשבושים גסים והאדון המורה אינו שומע ואינו מתקן להם – וחפצנו לצעוק ולתקן להם! – לא, חלילה. בגימנסיה אינם צועקים. הדימון – לו מותר לצעוק. וגם לאוניגין מותר. לכלם מותר. להם מותר. אך לנו לא. אנחנו צריכים לשבת בשתיקה, בנמוס3, ככתוב. הם צועקים – ואנחנו נשב ונשתוק. הס.

 

– ח –    🔗

– אדוני המורה: מתי נעבור אל המחלקה השניה? אדוני המורה: שם בחוץ שכחו לצלצל. חפצים אנחנו לצאת – –


&&& מַר אַגָדָתִי וְלַהֲקָתוֹ.

לא רצנזיה חפץ אני לתת בזה. אינני רצנזנט ר"ל ואין אני מן החובטים על השכם בתנועת מורה־מורינו־הרב: “זה יפה, וזה לא יפה” – מבלי לדעת לתת טעם לדבר, מפני מה יפה או לא יפה ומבלי לדעת בעצמם, מפני מה יפה ומפני מה לא יפה. – אך חפץ אני להגיד בזה, שבין כל אותם הגואַלדים והריקלמוֹת, הרועשות על דבר “נסיונות והתחלות, שמחויבים אנחנו לסמוך בהם” – אגדתי ולהקתו הם אותו הזרע הרך, שממנו יכל לפרוח אצלנו דבר שבאמנות. ישנו עוד זרע אחד אצלנו, העתיד לתת לנו דבר שבממש: “שולּמית”, כלומר הקבוצה המוסיקלית הקטנה של הופנקו ומילט, של שני אנשים אלה, שהראשון בהתמכרותו הקנאית לענין והשני בכשרונו המוסיקלי עובדים עבודת הפרך להפוך את תל־אביב למקור של טעם מוסיקלי משובח. אלא שהם עדיין לא באו כנראה, לידי ההכרה: שבכדי ליצור דבר מה, צריכים להזדיין בסבלנות גדולה ולא לערוך קונצרטים, לא לבא לפני הקהל, עד שישבו שבעה נקיים על כל הגה ועל כל תנועה. לא בקונצרטים תושע המוסיקה, אלא בלמוד, בהתמדה גדולה וסבלנות יוצאת מן הכלל. שהקונצרטים מכניסים את ההוצאות לעבודה? כן, אך הלא בזה מדבר הכתוב: בקרבנות ובקרבנות. והקרבנות עתידים להביא פרי – ולא רק פרי רוחני אלא דוקא אפילו פרי חמרי. והוא הדין גם בתיאטרון העברי העלוב שלנו. מאת חברי התאטרון אלה יכולים כלם ללמוד קצת סבלנות. יכולים ללמוד, איך לשבת וללמוד ברעב, בחסר אמצעים ולעת־עתה בבטול מצד הקהל ועל כלם – בחסר חמר לבימה. ומבוטחים אנחנו – שסבלנות זו לא תלך לאבוד. לא יארכו הימים – והקהל ילמוד לדעת, שחברי התאטרון ראוים להוקרה ולחבה יותר מכל. שכהן־ברנשטיין, אינה יוצאת לפני הקהל, עד שלא הביאה את קרבנותיה; שללצ’וק זו, שזה רק עכשו הולכת ומתפתחת בצעדי ענק – אינה משחקת בעד הגרושים האחדים, העלובים; שאהרן קוטאי מותר על ארוחת הצהרים – אך אינו מותר על תנועה אחת שבתפקידו ושבן־מנחם, שזה רק עכשיו התחיל להופיע פה לפני הקהל – בא הנה ארצה ישראל מאצל סיר הבשר דוקא – –

ואגדתי ולהקתו הצנועה הראו לנו בנשפיהם האחדים – שאפילו באמצעים אלו יכולים לתת לנו רגעים אחדים של עונג אמיתי, של אמנות צנועה ויפה. עוד “פולקא סגנונית” אחת כזו – והקהל יבין אותם לגמרי.

ואני כשאני לעצמי – במקום לכתוב עליהן רצנזיות – (הרצנזנטים שכחו “במקרה” לחבוט אותם על שכמיהם: ובאמת קשה קצת להתרומם על ילד ארוך זה – על אגדתי – העומד משכמו ומעלה מהם בגופו ובישרו ולחבוט אותו על שכמו) – אני מודה להם בתודה עמוקה על מה שנתנו ושנותנים לנו. תודה בשמי ובשם הרבה מן הקהל העברי. תודה להגברות פ. פ.; ש. וב.; ב. כ.; והאדונים י. ח. ואגדתי, שהפכו את “העדן” לרגעים אחדים לעדן באמת. –

&&& מִכְתָּב לְהָרֶצֵנְזֶנְטִים הַשְנַיִם

שני הרצנזנטים הנכבדים!

סלחו נא לי, ידידי, שאני כורך אתכם ביחד כמו הלל בהגדה – אבל סבלנות יתרה נצרכה לי, סבלנות של הלל הזקן ממש, לקרא כפעם בפעם, את מה שאתם טָחִים (סליחה: מלה לא יפה קצת) על עמודי העתונים שלכם, המדפיסים את הטיח שלכם, משום שמאמינים הם בישרכם. ושלחנם מאמינים הם בכם, חי נפשי, להנס. אני למשל, ואתי ביחד עוד אחדים מיושבי תל־אביב אינם מאמינים לכם כלל וכלל לא. כן, למשל, אין איש מאמין ברצנזיות המוסיקליות שלכם, שאתם טחים כפעם בפעם על פניו של העתון ועל פניו של המחבר־המנגן המנוח בעצמו. ואיך אתם טחים?! אלי בשמים: איך?! בחוסר־ידיעה גאוני ממש. ואף על פי כן אינני מאמין לכם. אני, למשל, לא אאמין לכם לעולם, “שהאוברטיורה של אֶגמונט” ו“הקונצרט־לכנור” של בטהובן ואפילו “הקונצרט לפסנתר” שלו – הן שלש סימפוניות. לא. אמת, אני מאמין לכם ש“הסימפוניה שלא נגמרה” היא באמת סימפוניה – אבל נגד זה איני מאמין לכם שהיא של בטהובן, משום שדוקא שוברט כתב אותה. כן, דוקא שוברט. אסון: דוקא שוברט ולא בטהובן! והגברת בנטביטש גם כן לא תאמין לכם שהיא היא “הכנור הראשי” “להסימפוניה” – משום שהיא לא כנור ראשי ו“הקונצרט של הכנור” איננו סימפוניה. דוקא לא. ושכנור ראשי זה “עבד” בהצלחה רבה. לא. הכנור אינו “עובד”. החזן באמת “מדבר”. לפני התיבה, אך הכנור אינו עובד ומכל שכן לא בידיה של הג' בנטביטש. לא. אפילו ברצנזיות הגרועות ביותר. – ולבסוף: באמת אין איש בעולם – חוץ ממכונת הדפוס האמללה – שיאמין לכם, ש“וילהלם טֶל” כתוב בידי מנדלסון. זה לא. באַלף! ואפשר שהענין הוא כזה: הקונצרט של אֶגמונט הוא סימפונית וילהלם טל; הסימפוניה של הקונצרט הוא אוברטיורת בטהובן כתובה בידי אגמונט; והאגמונט של האוברטיורה הוא באמת קונצרט אוברטיורי של שוברט אבל כתוב בידי הרצנזנטים. ושניהם ביחד כמו שעשה הלל לקיים מה שנאמר: על מכות וטהורים יאכלוהו. – באמת, רבותי, ברצינות, אפשר תחדלו מכתוב רצנזיות מוסיקליות ורצנזיות בכלל ותתעסקו כלהבא במכירת כרטיסים, כך, במכירת בִילֶטים פשוט! פשוט, כך: יגיע כפיכם כי תאכלו – אשרינו וטוב לנו.


&&& מַה תּוֹבְעִים הַתּוֹבְעִים מֵאֵת הַמְאַפְּרִים אֹפֵּירָה בְּתֵל־אֲבִיב, בִּירוּשָלַיִם וּבְחֵיפָה?

מה היו חייבים לעשות שני “חבּיבי הקהל” בשביל לתת אבק־אילוזיה של אופירה במקום מה שנתנו לנו?

ראשית: היו צריכים לאסוף את כל הציירים המוכשרים שבתל־אביב ולבקש מהם שישתתפו בעבודתם ושיתנו להם תפאורה הגונה.

שנית: היו צריכים לאסוף את חברי האגודה המוסיקלית שבתל־אביב ולבקש מהם שישתתפו בעבודתם ושיתנו להם תזמרת הגונה וכשרונות הגונים.

שלישית: היו צריכים לפנות אל הסופרים העברים שבתל־אביב ולבקש מהם שישתתפו בעבודתם ושיתנו להם תרגומים יפים במקום ז’רגון־עלגים, (והא ראיה, שתרגומיו של ה' “אזרחי” הם הגונים).

רביעית: היו צריכים לפנות אל הועדה האמנותית של התאטרון העברי ולבקש ממנה, שתשתתף בעבודתם ושתתן להם רג’יסור הגון.

חמישית: היו צריכים לשתף את כל אלה ביחד גם אל ההכנסות, זאת אומרת: מי מאלה המבקש שכר בּעד עבודתו, יקבל אחר כך חלק כחלק כמותם.

וששית: את אלה היו צריכים לעשות ולא לקמץ בהוצאות, לא להתאמץ לרֶוַח באופירה העברית הראשונה בארץ־ישראל – אלא באמת לעשות נסיון אמנותי טהור, באידיאליסמוס, בכונה לשמה, ובקרבנות, בקרבנות, בקרבנות. –

ועל כל אלה היו צריכים לזמר יפה. בקול יפה ובכשרון יפה.

ומה מכל זה קימו באמת?

לא קמצו בקרבנות באמת: את כל הקהל העברי הביאו קרבן על מזבח הריוח. כן.


&&& עִנְיָן פְּרָטִי.

בימים הללו הציג התיאטרון העברי קומידיה קטנה שלי בשם “כחה של מוסיקה”. זהו הדבר הראשון, שזכיתי, אני סופר עברי עלוב, להביא לעת עתה לפני הקהל העברי בארץ ישראל. יצירה לאו דוקא חשובה. קומדיה קטנה. אפשר לומר: מהתלה מיניאטורית. לא יותר. אבל יצירה. יצירתו של סופר עברי. ובארץ ישראל שלנו הקטנה עדיין, בארצנו זאת, שהכל שבה עומד עדיין על גובה לאו דוקא גבוה – גם יצירה לא חשובה לגמרי כזו אינה מורידה את הערכין. לא מורידה – משום שאינה באה בהבטחות, בסיסמאות של נסיונות גדולים. כתובה בלב רציני, ביזמה ספרותית, בהתחשבות עם הבמה שלנו דוקא ועם היכולת הבימנית בכלל.

ובכן – הכל על מכונו? לא. לא הכל.

באה הרצנזיה.

והרצנזיה אומרת ככה: “המשחק עלה יפה אף על פי ששני הדברים – כלומר: הדרמה של היירמנס, שהוצגה ביחד עם הקומדיה שלי – אינם בשביל הבמה”. כך. “אינם בשביל הבמה”. לא היירמנס ולא אני. בכל אופן: כבוד בשבילי; להיות עם היירמנס בגיהנם אחד. אלא שדבר אחד מענין אותי כאן: משום מה הדברים אינם בשביל הבמה? מה טעם? הלא שאלה היא: “החנינה” של היירמנס היא אחד החזיונות המשמשים ענין אמנותי לכל במה משוכללת באירופה, ושכל ארטיסט מומחה מנסה בו את כחו – ופתאם בשביל הרצנזנט הנכבד “אינה בשביל הבמה”. פשוט. בלי טעם ובלי נמוק. אך אפשר שהאדון הרצנזנט אינו יודע בעצמו ברור, מה בשביל הבמה ומה לא? ומשום כך אינו מנמק. אתה הקורא העברי הַאמן לו. כך. בהן־צדקו. האדון הרצנזנט לא כתב מעולם שום דבר שבספרות ושבאמנות, לא שיר, לא ספור, לא מסה של בקרת ולא כלום – ואם הוא יאמר, שזה לא בשביל הבמה – האמן לו. כמו שאתה מאמין למשל לג’ורג' ברנדס או לדוד פרישמן. –

וחוץ לזה: “המשחק עלה יפה”. נו – המשחק לאו דוקא שעלה יפה. לא. אפילו הארטיסטים בעצמם לא יאמרו את זאת. לא. הם יודו לכל, שלא עלה כל כך יפה. ראשית – משום שמקום הבימה, הגמנסיה, אינה מקום מכשר לדבר. זאת ראה כל הקהל בעצמו. ושנית – משום שבין המשחקים היה איש אחד, שזה לא כבר נכנס במקרה לחברת התיאטרון, במקרה נעשה למשחק, כביכול, ואיש זה לא שלא הבין לא את הדרמות ולא את התפקידים – אלא שאני בתור מחבר עלוב בשעה ששמעתי אותו מדבר את הדברים שלי וראיתי אותו מחקה את התנועות שלי – חליתי ממש. כן־כן: ממש חליתי. איש זה – בתור “פקיד בית האסורים”, ישב וקרא את התפקיד שלי מעל הניר – וגם את מה שהיה כתוב לנגד עיניו לא דבר כהוגן. ואין צריך לומר שלא נתן אף תנועה אחת של חובב פשוט, של גימנסאי צעיר אפילו! – וכשהציג את הקומדיה שלי, את תפקידו של הנגן המפורסם – אוי ואבוי לעינים שכך רואות – הוא הציג לא את התפקיד שלי, לא. אלא אותי הציג כלי ריק. כלי ריק הציגני.

וכל אלה לא ראה האדון הרצנזנט. ואפילו את החסרונות שבקומדיה שלי שבאמת ישנם – לא ראה. הוא לא ראה למשל, שיש בה מן ההומור, ששמו “הומור־המצב” והומור זה זול הוא במקצת. ואינו ראוי לסופר מודרני רציני כלל. ואם תאמרו: משום מה כתבתי כך? זוהי שאלה אחרת. אך הוא לא ראה את זה וביחד עם זה עוד חסרונות אחדים – וראה, שזה לא בשביל הבמה. פשוט. בלי כל טעם, ובלי כל ריח.

תאמרו: משום מה לא ראה את הכל? –

אַה – – בזה יש סוד גדול. ואני אגלה לכם: ראשית, משום שאין הוא מבין אפילו, על איזה עץ גדלה הבמה והדרמה בכלל. ושנית –

– האדון הרצנזנט לא היה אפילו בתיאטרון! –

כך נוהגים אצלנו הרצנזנטים.


&&& מוֹרה. “הַסּוֹפֵר הַמְּעַנְיֵן”.

הסתדרות הסופרים בתל־אביב ערכה נשף ברדיצ’בסקי. לא אזכרה, אלא נשף. נשף ברדיצ’בסקי. המודעות על דבר הנשף הודיעו על זה ימים אחדים לפני הנשף. מודעות קטנות באותיות גדולות. הודיעו, שהסתדרות הסופרים בארץ־ישראל, סניף יפו עורכת נשף לזכר ברדיצ’בסקי. והודיעו, ששני סופרים ישתתפו בנשף. שני סופרים. מן חצי מאת החברים של סניף ההסתדרות יספידו את ברדיצ’בסקי שני סופרים. סליחה: רק האחד. והשני יקריא מיצירותיו של ברדיצ’בסקי.

ובא הנשף. הנשף המעציב שבכל הנשפים שבעולם. כן: הנשף המעציב יותר מכל הנשפים. אך לא משום שהוא נשף של אֵבל. לא משום זה היה מעציב. לא. מעציב היה – מעציב מאד: משום שסך־הכל של הקהל, שבא על הנשף היה – ששים ושנים. שנים וששים איש מכל אותו הקהל הגדול שמלא ושממלא בכל יום את הסינמטוגרף ואת האופירות עד כדי חניקה.

שנים וששים איש.

אולם ריק.

תאמרו: זה לא חשוב, לא חשוב המספר. לא חשוב ה“רב־עם” והדרת מלך. חשובים אותם שבאו. היחידים, היודעים והמוקירים את הסופר העברי הגדול, והשקולים כנגד ההמון הגדול, שאינו יודע ואינו מוקיר את הסופר העברי הגדול. חשובים הם מכיריו של ברדיצ’בסקי, חבריו, מביניו: הסופרים העברים והמורים העברים בעצמם שבאו לחלוק לו את הכבוד הנוגה והנצחי. כן, באמת זה חשוב. אלא – שדוקא הסופרים העברים והמורים העברים בעצמם לא באו. מחצי מאת הסופרים העברים שבתל־אביב ויפו שכמעט כלם גם מורים, לא היו אלא – – כן, מנינו אותם באצבע – לא באו אלא אחד עשר. אמור: אחד עשר סופר. ושני המשתתפים בכלל.

תאמרו גם זה לא חשוב. לא חשובים הסופרים והמורים העברים, העולים אולי על הסופר העברי הגדול המת ביצירותים ובכשרונותיהם. אולי, מי יודע. ומשום זה לא באו. “אני אינני צם בצום־גדליה – אמר לץ אחד – משום, שאלמלי הייתי אני מת קודם כלום היה גדליהו בן אחיקם צם ביום מותי”? – אולי צדק הלץ. ובכן: לא חשוב. אבל חשובים אותם היחידים מן הקהל, שבאו משום שמוקירים הם ומבינים את הסופר העברי הגדול והשקולים כנגד הסופרים והמורים העברים שלא באו משום שאינם מוקירים ואינם מבינים את ברדיצ’בסקי. חשובים הם היחידים הללו היודעים מי הוא ברדיצ’בסקי, כן, באמת זה חשוב מכל. אלא – – שדבר מענין קרה כאן. דבר מענין מאד, דבר העלול להביא את הסופר העברי לידי השלכת עט־הסופר לעזאזל מצד אחד ומצד השני – לשבץ הלב: –

הסופר יעקב פיכמן יצא במקום יושב ראש ההסתדרות – יושב ראש הסופרים לא בא. יושב ראש הסופרים היה בין אותם שלא באו – ובכן יצא מר פיכמן והקדים הקדמה קצרה. קצרה אבל – נוגה ומעציבה. הוא הקדים בכעין־בקשת־סליחה, בכעין־התנצלות, על שהאולם ריק. “הקהל העברי – אמר – עסוק קצת בסינמטוגרף ובנשפים אחרים”. אחרים: האגודה המוסיקלית ערכה גם כן נשף באותו ערב. לא נשף ברדיצ’בסקי. מובן שלא. מה ענין האגודה המוסיקלית העברית בארץ־ישראל אל ברדיצ’בסקי? – סליחה. יש ענין: היא עורכת נשף חברים דוקא בערב יום מותו של ברדיצ’בסקי. דוקא. אין לה יום אחר. רק שבעה ימים לשבוע. רק שלשים לחדש. לא יותר. טוב. – הלאה: אחר כך נאם הסופר יעקב רבינוביץ. מר רבינוביץ נאם בחשאי. לא כמו “נואם מפורסם”. בחשאי, בהבנה, ברגש ובצער. והקהל הקשיב או לא הקשיב. אל אלהים! זה לא מענין כל כך. מענין יותר למשל הזַמר המפורסם פרנץ. כן כתוב בעתונים. והעתונים כתובים בידי סופרים. בידי סופרים הכותבים. כמו ברדיצ’בסקי. טוב.

הלאה: אחריו יצא מר הררי וקרא קטעים מיצירותיו של ברדיצ’בסקי. קרא גם כן בחשאי. לא כמו מדקלם מפורסם, קרא בחשאי, בהבנה וברגש. –

וכאן קרה דבר מה. דבר הראוי לחרות אותו על לב כל סופר עברי. דבר מעציב, ואם תמצא: דבר נורא. מר הררי קרא, קרא, את ה“התגלות” קרא. ועוד קטעים אחרים קרא – והקהל העברי, שבא לחלוק לברדיצ’בסקי הסופר הגדול בישראל את כבודו הנצחי, הקהל העברי הקשיב, הקשיב, פסוק אחר פסוק, משפט אחר משפט ובכל פסוק ופסוק – פקח את עיניו לעגולות, ובכל משפט ומשפט הלך הלוך והתפלא, הלוך והשתומם ועל פניו היו נראים אותות של הנאה יתרה, של הסכמה פנימית, ושל ספוק־נפש חדש, כן על פניו נראו אותות של המצאת עולם חדש ודברים חדשים – –

הקהל העברי המציא כשרון חדש ורענן בספרותנו העברית: את הסופר האמיץ, הנחמד, החדש והמוחה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. – –

וכמעט שלא נשמעו מלים כאלו: הזהו ברדיצ’בסקי,? ואנכי לא ידעתי; באמת סופר נפלא.

מלים אלו לא נשמעו, אבל נשמעו מלים אחרות. שתי מלים פשוטות יוצאות מפה אַחַד הקהל העברי:

  • “סופר מענין”.

ואחד הקהל זה מדבר עברית יפה.

באמת מענין לדפדף קצת באלפי הכריסטומטיות שלנו ולראות, שבין אלפי השירים, הספורים, הציורים וכו' וכו' וכו', באותן הכריסטומטיות המלאות חקויי לרמונטוֹב ו“לנוכח פסל אפוֹלו” – כמה יש בהן מספורי ברדיצ’בסקי?

לא, סופרינו ומורינו הנכבדים. רציחה זו, רציחתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, לא תעלה בידיכם. לשוא השתקתם אותו כל ימי עבודתכם עבודת החנוך והספרות בישראל. ברדיצ’בסקי הולך וקם עוד הפעם לתחיה בתוכנו, ברדיצ’בסקי: הסופר – המשורר הגדול והיהודי בחסד אל אלהי ישראל חי ויחיה למרות – –

למרות כל הכריסטומטיות שבעולם.


&&& אַזְלָא גְרוּשׁ. לֵיאוֹן פְרַנְץ הַמְפוֹרסָם.

עוד טרם באנו לתל־אביב – וכבר המו אזנינו מרעש הריקלמות: “מפורסם” חבר לאופירה הרוסית, חבר לאופירה איטלקית, פינומין ועוד מלים שלשוננו המודרנית עשירה בהם.

עד כמה מן האמת בדברים הללו – אינני יודע. סוף־סוף ישנם מפורסמים רבים בעולם, שאין אני מחויב לדעת אותם. ולא רק אני, אלא רבים כמוני אינם מחויבים. זה לא חשוב.

אבל חשוב כאן ענין אחר לגמרי:

באחד הנשפים זכיתי גם אני וגם רבים עמדי לשמוע את ליאון פרנץ. שלמתי עשרים גרוש ויותר, לקחתי לי מקום הגון במקצת, לשמוע את ליאון פרנץ. שלמתי עשרים גרוש ויותר, משום שהפרוגרמה היתה עשירה. עשרים גרוש ויותר – זהו הון קטן בשביל סופר עברי. אלא שהפרוגרמה היתה עשירה. אַאידה, יהודיה, ליאונקולה, בוהימה ועוד ועוד ועוד. יקחם אופל את העשרים גרוש ויותר! לא נאכל יום אחד קוטלטים! אבל נשמע את הפרוגרמה העשירה. מפי מפורסם. מפי ליאון פרנץ.

וליאון פרנץ הופיע על הבמה. ליאון פרנץ הופיע לאו דוקא כמו מפורסם. לאו דוקא כמו פינומין. לאו דוקא כאמן גדול. לא. אדרבה. הופעתו היתה דוקא גסה במקצת. ואוּלגַרית במקצת. מוקיונית במקצת. לא רצינית במקצת.

גם זה לא חשוב.

האמן האמיתי אינו מופיע כך. אבל – מותר לו להופיע כך. מותר. פרוגרמה עשירה אינה סובלת מזה הרבה. וקול עשיר גם כן לא.

וכאן מתחיל האסון.

הקול. לא בקרת חפץ אני בזה לתת. “הבקרת היא אוביקטיבית” – כך למדנו בבית הספר. ואני הנני להעיר בזה באופן סוביקטיבי לגמרי, שקולו של ליאון פרנץ אינו נעים בשבילי. לא. לא נעים. לא על אופן הזמרה אני מדבר, אלא על הקול. על הקול הבלתי נעים. משום שבשבילי לא זהו הקול הנעים, המנסר את האויר באוקטבים עליונים. בְצֵה עליונה שלישית או אפילו עשירית. לא. בשבילי הצֵה העליונה העשרים אינה עלולה להמתיק את הקול הבלתי מתוק.

וגם זה הייתי מוחל לו. ליאון פרנץ אינו עלמה צרפתית יפה – אבל גם הוא אינו יכול לתת יותר ממה שיש לו. צריך הוא לתת מה שיש לו, כלומר מה שהבטיח. והוא לא הבטיח לתת לנו קול נעים. אבל הבטיח לנו לתת פרוגרמה עשירה. ואולם מה תאמרו על זה – שלא נתן לנו אפילו מה שהבטיח? מה תאמרו על זה, שליאון פרנץ אחרי שגבה את הכסף מאת הקהל הגדול – התעשת פתאם ונִסֵר לנו חזנות מאת קוַרטין ומאת חזן אחר ואחר כך יצא ואמר:

– אִיך אִיזְוִינַיֶה מִיך פַאר פּוּבְלִיקֶה, דֶר גוֹלוֹס אִיז מִיר נִיט אִין פוֹרְיַאדקה הַיְנט – אַנְאַנְדֶרְסְמוֹל פוֹזַ’אלוֹסְטֶא! –

לא, הזמר המפורסם. כך אינם עושים אצלנו. אפילו אצלנו אינם עושים כך. אינם גובים א מחיר הכרטיסים בשביל לְאִיזְוִינַיֶנְזִיך פּוֹזַ’אלוֹיֶסְטֶה! – ואם הקול אינו כפוֹריאדקא – אז מודיעים להקהל הנכבד – שהכרטיסים נשארים בכחם להנשף הבא. כן־כן: כך עושים מזמרים הגונים ומחונכים. לי, כשאני לעצמי – די היה מה שקבלתי. די והותר. אך הלא היו שם גם כאלה, שנהנו מקולו של פרנץ. שהוציאו מכיסם עשרים גרוש ויותר וחפצו לקבל תמורתם דבר מה; פרוגרמה עשירה; כמו שהבטיח. ומזמר עברי בארץ ישראל צריך שיהא חס על ממונם של ישראל. ועל כבוד עצמו גם כן. לכל הפחות כשם שחס הוא על קולו. לכל הפחות.

_________

הערה: מר ליאון פרנץ עשה מעשה זה שתי פעמים בתל־אביב וחזר על מעשה זה גם בירושלם.


&&& הִתְנַצְלוּת.

הרצנזנט של “דאר היום” מבקש סליחה על שלא התענין בנשף־ברדיצ’בסקי. הוא היה עסוק. הוא נאם נאום על נשף־החברים של האגודה המוסיקלית. הוא נאם שם נאום־ההרמוניה: הפסנתר, שנגנו שם עליו היה צרוד ולא־נמתח ולפסנתר צוֹרֵם זה דרוש היה גם נאום דומה לו. כך, בשביל הרמוניה. ובשביל הרמוניה כתב אחר כך גם רצנזיה מתאימה לזה. לפיכך לא היה הרצנזנט העברי של העתון העברי על נשף־זכרונו של הסופר העברי. לפיכך.

&&& פַּשְׁתֶגֶן הַתְּפִלָּה לֶאֱלהֵי הָעִתּוֹנִים


 

אֲדוֹנָי לוֹרְד נוֹרְדְ בְּלוֹף.    🔗

אדוני הלורד הגדול הגבור והנורא אֵל־דֵל־מֵל ועתוני העתונים!

בשם אי־איזה עם קטן חֲדַל־לוֹרדים מפוזר ומפורד בין הערביאים ונעלם מעין כל בשר, בּשם אי־איזה־אילו ארבע־עשרה חמש־עשרה מליונים יהודים נחבאים אחרי הכלים, שאיש לא שמע את שמעם מעולם – הרי אני, יציר שפל ונבזה, שאיני כדאי לבטא את שמך אלא בשנוי של חול, מרהיב עוז בנפשי לבא ולהשתחוות לפני הוד אלדותך ולבקש סליחה ומחילה וכפרה ביום פורים זה על עוננו ופשעינו וחטאתינו, שעוינו שחטאנו ושפשענו לפניך בזה שחיים אנחנו עלי אדמות גם אחרי אשר ירד ירדת משמי עתוניך הרבים ככובי השמים ותעש עמנו חסד לזכור את עבדיך השפלים ולקדש את אדמתנו בשעלי אותומוביליך העוטים כקנאה שריון והוד נחרתם אימה. –

ידענו גם ידענו כי קצרה ידנו לכפר את פניך פני אלהים חיים בדברו מתוך רבבות מלאכי־עתונים אשר מלא כל היקום כבודם. ידענו גם ידענו, כי עצמו עונינו מלספר וזדונותינו רבו כמו רבו. ואחרי שנועזנו בזדון לבנו לחיות על אדמות זה חמשל אלפים ושש מאות ושמונים ושתים שנה בלי רשותך וחסדך הגדול, הנה בושנו ונכלמנו מכל מעש, מכל מעשי ידינו אשר לא עשינו בעת לעשות לאדוני ואשר לא קבּלנו את פני הוד עתונותך ולא לחכנו את עפר רגליך בלשוננו העלגת, אשר נבצר ממנה להביע לך את רגשי הכבוד, הגדולה והתפארת, אשר אנחנו רוחשים לך ערב ובקר וצהרים.

מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק?

עוד טרם הופיעה קרן אור פניך המזהירים כזוהר הרקיע על אדמתנו – והנה שמענו את שמעך הנורא הולך לפניך כעמוד אש דת לאגודת ישראל וימלא את רמחי אברינו ושסהי גדנו פחד. וחיל ורעדה אחזתנו כיולדה אפעה ואנחנו אמרנו אבדנו נגזרנו.

יראנו בפצונו שיח להשחיל, לקום ולחלות פני נורא ודחליל.

נרעשים ונדהמים מפני נורדבלופותך האיומה עמדנו דומם ויחיל וכשל כח הסבל וכח אין לָלַת. ככה, אוי ואבוי לנו, נכשלנו בפחדנו ובעת לעמוד ולהתאסף ולשבת ולנאום ולחנוף ולפאר ולרומם ולהדר ולעלה ולקלס ולהתחנן לפניך על חיינו ואורך ימינו ובך נהגה יומם ולילה שאהבתךָ אל תסור ממנו לעולמים – עמדנו בחבוק ידים, ולא קדשנו את שמך ברבים.

לא קדשנו את שמך הגדול, אוי.

ולא יצאנו לקראתך בתפים ובמחולות מחנים, אוי מה היה לנו.

לא הזעקנו את עבדיך בני אמותיך ממזרח וממערב ומצפון ומים, אוי,

ולא רפדנו את דרכך דרך נשר בשמי תחתיות בשושנות העמקים ובחבצלות השרון, אוי מה היה לנו.

לא הקטרנו לך בֹשׂם מצרים, אוי,

ולא העשנו באפך צרי גלעד להריח את ריח הנחוח, אוי מה היה לנו.

לא קראנו תהום אל תהום, אוי,

וקול משבריך וגליך עלינו לא עברו, אוי מה היה לנו.

לא שחה לעפר נפשנו, אוי,

ולארץ לא דבקה בטננו, אוי מה היה לנו.

לא עלינו לפניך בתרועה, אוי,

ובקול שופר לא הללנוך סלה, אוי מה היה לנו.

ולא קרחנו קרחה, אוי, ולא התגודדנו עד שפך דם, אוי ואבוי, ולא הורגנו עליך כל היום אוי ואבוי ואללי, ולא מצאה נשמתנו ולא מתנו מיתה משונה למראה הודך, אוי ואבוי ואללי וגומר!

ועתה באנו לכפר את פניך, כי פשעינו אנחנו נדע וחטאתנו לנגד עינינו תמיד. לך לבדך חטאנו ואתה הן לא תחפוץ במות המת, כי אם במות החי, החי בלי רשותך וזבח חפצת ועולה תרצה ושבח והודיה ולשון מדברת גדולות וכל חי יודוך סלה.

לכן אמרנו, נטיבה את דרכנו מעתה ואתה האר נא פניך אלינו ולא נמות. הטיבה ברצונך את ציון ועשה עמנו נס ולא תהרסנה חומות ירושלים. סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך, וכאשר נשאתה לעם ההוא ממצרים ועד חיפה ושם נאמר, כן תשא את עונינו אדון בפקדך שנית את ארצנו ואנחנו נהללך כל היום ושמך לעולם נודה סלה. שלח אורך ואמתך עלינו ואנחנו שק נחגורה ועל ארבעתנו נזחול לקבל את פניךָ למנצח על שושנים לבני קרח מזמור שיר ידידות. רחש לבנו דבר טוב נאמר אנחנו מעשינו הטובים למלך העתונות ולשוננו רנה לעט סופר מהיר מוֹר ואהלות וקציעות לך נפזרה ובהיכלי שן מני שמחוךָ.

בנות מלכים נביאה לך ביקרותיך על טס זהב פּרוים, שמאלן תחת לראשך ולימינך נצבה שגל בכתם אוֹפיר.

ובנות צור במנחה פניך יחלו ועשירי עם יריקו לך את כל אוצרותם.

וכל כבודה בת מלך פּנימה תכתיר את משבצות זהב בגדותיך,

לרקמות תוכל בחוצות ירושלים,

אחריך בתולות נוף ותחפנחס ואחריהן רעותיהן מובאות לך

על מטות כרפס ותכלת ודר וסוחרת

פרפראות לכל חלומותיך.

כל אלה תשרתנוך ולכל הגה פי קדשך תחכינה ברעדה

ועל פיךָ תישקנה (תנשקננה קרי) את כל צוף ארצנו

ארץ זבת חלב ודבש,

להמתיק את דיננו הנורא ולהטות את לבך לב השמים

אלינו חדלי עתונים ועם לא עז, השמים בסלע לחמם.

ומקטר קטורת נקטירה בקֶטר,

ועטר עטרות נעטירה בעֶטר

ומבתר כתורת נכתירה בכתר

ועל מזבחך נקריבה כל רחם פטר

ועמים נדבר תחתיך ולאומים תחת רגליך

וכל העמים יתקעו כף

ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים

חיים עד העולם.

הודו לאלהי ולא־כלום כי לעולם חסדו.

הודו לעתוני העתונים כי לעולם חסדו.

הללוהו שמש וירח וכל כוכבי אור יקרות,

הללוהו הארץ ודאר היום

הללוהו בחורים וגם בתולות

הפועל הצעיר וקונטרס והתור

הללוהו דֵל־מֵל בקדשו, הללוהו ברקיע זוזו,

הללוהו כרוב חִדלוֹ, הללוהו בבקע לגלגלת,

הללוהו בְנָבָל וסנור, הללוהו בקוף ומחול,

הללוהו בכל המינים,

הללוהו בצלצלי זהב, הללוהו בצלצלי תקיעה שברים תרועה

כל המהומה תהלל,

הללויה: –


&&& מִשְׂרַד הַקֶּרֶן הַקַּיֶמֶת בְּתֵל־אָבִיב, וְהִתְפַּתְּחוּת הָאָמָנוּת בְּיִשְׂרָאֵל .

חברי המשרד של “הקרן הקימת לישראל” בתל־אביב, ישבו ודנו על סך־הכל של עבודתם לטובת התחיה. חברי המשרד עשו דין וחשבון כללי ולאחר שהוברר הדבר, שמשרד זה הוא אחד המשרדים היחידים, המצטיין בכעין־סדר ועבודה של מסירות נפש קצת – החליטו פה אחד, שאי אפשר שימשך כך הלאה. אי אפשר. מוסד עברי אסור לו לעבוד בלי דפיציטים ובְלַמאז’ים. ואם לא דפיציטים כספיים – הרי לכל הפחות בלמאז’ים רוחניים. – ולמטרה זו הוחלט לעסוק קצת באמנות. ראשית עבודתם היתה – – לתת פקודה חמורה לחברי התאטרון העברי בת"א, שבמשך שבועים לא יעיזו להופיע על הבימה חלילה. בלי כל ערעור. בדיקטטורה מקיוב או מברדיצ’ב. – לא שהתאטרון ישתתף בנשפי הקרן הקימת ויעזר להם. אלא, שלא יופיע כלל. שיחנק לשבועים. הגאון פרנץ יקבל עשרים פונט בעד התנדבותו לקרן הקימת. הוא כן. הוא פינומין. הוא ינדב סקנדלים ביד רחבה. והתאטרון העברי – אליו צריכים להתיחס כמו אל חנות של שנוררים. כמו שמתיחסים אליו, אל התאטרון, כל המוסדות שלנו. למסור אותו בידי האדון ברבס, פשוט את עורו במסים, שחבריו לא ירויחו חלילה בנשף אחד יותר מפונט. – כן, משרד הקרן הקימת הוא גם כן מוסד של תחיה. ומוסדות התחיה שלנו תעודתם להמית. כך מקובלנו.

אחר כך התחילו חברי הקרן הקימת להמציא כשרונות חדשים בעולם האמנות. כשרונות המוכשרים להכניס “תוֹן חדש” בחיינו הנשפיים־הפינומיים־החזניים־הצרחניים. תון חדש של כשרון חדש. הכשרון החדש האחד היה המדקלם המפורסם בכל פנות משרד הקרן הקימת בתל־אביב האדון בַבקוֹף. המדקלם הפינומין הופיע על הבימה בתור “שְלַגֶר”, בתור “סיומי מילתא”, בתור “שלהי דקיטא”. הופיע ונתן תון חדש. תון חדש נתן. אל אלהים! איזה תון! איזה תון! בּריתון! מונותון! קיתון! – תון זה השאיר רושם עז בתוף־האזנים של הקהל. רופאי האזנים נדבו לקה“ק מעשר מהכנסותיהם שבאו להם ע”י נשף זה.

האמן השני הוא הארטיסטן הבלתי־מפורסם בכל העולם, הבוכהלטר־בכפלים, הדירקטור המשולש, המכונן־לכתיבה־המרובע וה – – הכפול־שמונה: האדון חזן. מי שלא יודע את האדון חזן – יקרא את המודעות שלו וידע. פינומין. האדון חזן אינו אמנם חדש אצלנו בשדה האמנות הבימתית. חלילה. הוא כבר קלקל לו להתאטרון העברי נשפים אחדים והקדיח את תבשילם באופן גאוני. ובהצטינותו זו קבל מאת הקהל את השם “דוּבִינָא”! (בול־עץ! בלע"ז) ביחד עם סימן הקריאה. אמת, מר חזן אינו מופיע על הבימה אלא מתוך שעמום. בכדי לשעמם את הקהל. אלא שאפילו בזה אינו מצליח, נֶבֶּךְ. הקהל לא השתעמם כלל. הקהל חרק בשיניו, צעק: “דובינא!” ויצא בשן ועין תוך כדי משחקו של מר חזן. ורופאי השנים נדבו לה לקה“ק חלק מהכנסותיהם, שבאו להם ע”י משחקו של הבוכהלטר הכפול־שמונה.

זהו ראשית עבודתו של משרד הקה"ק בתל אביב על שדה האמנות ואם ימשיך ככה – אחריתו תשנה מאד. דרך צלחה!

*

&&& עִקְבָתָא דִמְשִיחָא.

המוסד האמנותי־המוסרי־התרבותי היחידי בתל־אביב העירה העברית הראשונה, שכל מוסדותינו הלאומיים מתיחסים אליו בכבוד ובחבה ותומכים בו באמת בלי מחשבה זרה ובמסירות חומרית ורוחנית, שראויה להכריז עליה בכל תפוצות הגולה – הוא התיאטרון העברי הטהור, הנוסד על יסודות אידיאליים־מוסריים טהורים ושאין לו בעולמו אלא מוסר היהדות העליונה, שעל מזבחה הוא מקריב את כל הכנסותיו החומריות בחרף נפש – – – הסינמטוגרף “עדן”. בעליו של תיאטרון רומנטי־לאומי זה הם האדונים בַרַבַס וסטֶנגרי או בקיצור: האדון – אברבנאל. אין ברצוננו כאן לתת סקירה רחבה על מפעלותיו הרמות של תיאטרון זה ועל השפעתו הבלתי־אמצעית על הקהל העברי בכלל ועל בני הנעורים בפרט. דבר זה טעון זמן רב. זמן רב ונפש יפה ובעלת קיבה נוראה, היכולה לעכל חזיר־הבר חי עם טלפיו ועם זִיפוֹ־הדוקר בבת־אחת. דבר זה טעון קיבה מיסודו של בּרבּס בעצמו, אותה הקיבה האוכלת את ה“תאטרון העברי בא”י" העלוב עם כל הכנסותיו ועם כל אפשריותיו כאחת. ולפיכך נניח את זה לזמן אחר. נשאַל לנו את קיבתו של האדון בַּרַבַּס בעד סך קטן של עשרים פונט לערב – בעד סכום מצער כזה הוא ישאיל לנו גם את קיבתו הרעננה – ואז נעריך את השפעתו העדינה על טעם הקהל העברי בתל־אביב. לעת עתה די לנו להזכיר שני דברים משמחים. האחד: שהקהל בתל־אביב העומד תחת השפעת טעמו של האדום בַרבַס התבגר תהלה לאל כל כך, עד שבשום אופן אינו יכול כבר לשבת במנוחה ולראות ולשמוע למשל את סמרטוטיו של איזה היירמנס או איבסן, המכונים בשם דרמות ואינם מגיעים עד לקרסוליו של דרמאותיו האוסטרליות הענקיות, והמזעזעות והנפלאות וההסטוריות וההיסתֵיריות של האדון ברבס. כן, קהלנו אינו יכול לשבת ולשמוע למשל את חברי התיאטרון העברי, למשל את ברנשטין־כהן, לֶלצ’וּק, קוּטָּאִי ובן־ימיני שאינם לא ענקיים ולא אוסטרליים ולא מזעזעים ולא היסתֵיריים ולא כלום. ואם בשעת משחקם של האדונים בַרַבַס וסטינגרי, בתוך כדי ממשחקם הנפלא אפשר לפצוח זרעונים, לדבר ולצחק, להחליף מושבים ולצפצף צפצוף של חבה – הרי בתוך כּדי משחקם של חברי התיאטרון העברי על אחת כמה וכמה. עם גלותי אנחנו היהודים, עם של שעבּוּד ארוך וקשה – והאדון ברבס קרא לנו סוף כל סוף לדרור. חופש! חופש רבּותי ודרור! העיקר החופש והדרור! והפונטים היקרים! יש לנו כאן עסק עם עובדה היסטורית, רבותי. חופש. סלַאבּוֹדע! –

זוהי ההשפעה האחת.

והשניה היא – החנוך הטבעי לילדים.

אתם אינכם יודעים מה זאת חינוך טבעי? האדון בַרַבַס יודע מה זאת. חנוך טבעי הוא חנוך המוציא את ילדינו המסכנים מתחת עוּלָם שבבתי־הספר ומתחת סבלות הוריהם הארורים ומכניס אותם אל תחת כנפיו של האדונים בַרַבַס וסטנגרי. כנפים הללו נמצאים באיזה מרתף בנוה־צדק, תחת איזה חורבה נושנה, במרתף זה מסתתרים הילדים המבקרים את תיאטרון החנוך של האדון בַרַבַס, מסתתרים שמה כנופיות כנופיות, שלשה־ארבעה במספר, ימים ולילות אחדים וההורים – ההורים יוצאים בחפושים ויללות וידיהם על ראשיהם. תשאלו: ממה חיים הילדים תלמידי סטנגרי שם במרתף? אל תשאלוּ. לכו אל התאטרון “עדן” ותראו. ממה שחי האדון סטנגרי בעצמו: מגנבות, ומכל הבא בידם. הלא זה הוא “הכפתור ופרח” שבדבר! לגנוב ולחיות במרתף. מרתף זה נקרא בשם ספרותי טהור: “אַרְמוֹן הַנִּבְזוּת הַנִּצַחַת”. ארמון סטנגרי השודד הנפלא באלפים מֶטר! גונבים חצי פונט מכיס ההורים וגונבים מכשירים אחדים, כגון סכין־המטבח (זוהי “החרב האוסטלית”), חתול הבית (זהו “הנמר הבנגלי”), כלב קטן (זהו “סוס־הפלאות”), קדירה עם כפות אחדות (זהו “מטבח הכשוף”), וגם תכשיטים מאת אמא (השודד סטנגרי אינו שודד פשוט מדלת העם חלילה, הוא “חנוך הגימנסיה מבני האצילים”) ועוד דברים הרבה והרבה כאלה וגונבים גם לחם ותפוחי־אדמה וגפרורים וחוט של ברזל, ואקדוח וכדורים בקיצור כל אותם הדברים הנראים בתיאטרונו של האדון ברבס – וכך חיים במרתף החוּרבה חיי השודד סטנגרי ימים אחדים.

וכל זה בהסכמתו של – – – ועד תל־אביב.

ועד תל־אביב יש לו ועדת־בקרת וּועד בקרת זו יש לה זכות להתיר או לאסור על האדון ברבס ל“הציג” דרמה זו או אחרת ומכיון שיש לה זכות לאסור, הרי משתמשת היא בזכותה זו – ומתרת את הכל. ובלבד שהאדון ברבס לא יגוע ברעב חלילה.

תאמרו: מה המריצני לספר את כל אלה? לא לכם אני מספר את זה – אלא לשנים מאנשי שלומינו: לה' יש"י אדלר ולהאדון בּרכּוּז. להם אני מספר עובדות אלה על דבר הקהל התיאטרוני שלנו ועל דבר הילדים מנוה־צדק, שנעשו לתלמידיו של סטנגרי בבית־ספרו של ברבס. הילדים עם “מטבח הכשוף”, עם “האפַרַט התילפוני הנסתר עם היד השחורה” ועם “הלב השותת דם”. – והלב השותת דם – הוא לב ההורים.

ולמה שאני מתכון בעיקר הוא – “הסינסציה הכי אחרונה” של האדון בַרַבַס: ה“חלום”. חלום זה הוא המכסימום של קולטורה עברית בארץ־ישראל, זהו מרכז רוחני, שאפשר להפשר להחנק ממנו, זהו מרכז רֵיחָני נורא. זהו חלומו של האדון בַרַבַס. על חלום זה באמת לא חלמנו בגולה. חלום זה נתהוה בצרפת הנאורה האפפיורית, בצרפת: “בתו הבכירה של הקתוליציסמוס”. רק בת בכירה של הקתוליציסמוס יכלה לחלום חלומות כאלה. לוקחים רומן נהדר של זוֹלא, מסרסים אותו עד כדי בחילה, מהפכים את הלעג שלו לגעל ויוצא ממנו, שמרכז כל החים וכל היקום הוא הבישוף הקדוש, הבישוף הטוב, הבישוף העדין, לו כורעים ברך, לו נושקים ידים, לו אוכלים ושותים ולו נברא כל העולם ביחד עם אלהים חיים! ובישוף זה – הוא מחיה מתים. כן־כן: מחיה מתים ממש! עין־בעין. הא לכם תחית המתים על ידי בישוף. בארץ־ישראל. –

לא, רבותי הצנזורים בישראל: תחית המתים הוא באמת מן התורה לפי הרמב“ם ז”ל – אבל לא על ידי האדונים הבישוף ובַרַבַס! – על ידי הרב הגאון דיסקין וזוננפלד – מהיכא תּיתא! אבל על ידי בישוף לא ולא! – הבישוף איננו חבר עדיין באגודת ישראל! –


&&& בחברת “מחוסרי דירות”.

היתה אספה כללית בחברת מחוסרי דירות. על הפרק: שאלת מחוסרי הדירות. אחרי ויכוחים נלהבים החליטו, שלמחוסרי הדירות אין דירות ואי אפשר שתהינה להם דירות בתור מחוסרי דירות. נבחר ועד, שתעודתו לחקור אחרי הסבות, מפני מה אין דירות למחוסרי דירות. לאחר חקירה ודרישה הוחלט פה אחד (הד"ר בוגרצ’וב). שלמחוסרי דירות אין דירות משום שמחוסרי דירות המה.

*

&&& שְנֵי מִבְרָקִים.

שרות מברקית מיוחדת “הכולל”.

I.

בּוּדָפֶּשְט 30 פברואר ש"ז.

מהפכה כללית, הדיקטטור הוֹרטִי הִתְגַיֵר. ממלכה יהודית. כל “הגדוד הקדוש” נכנס “לאגדת ישראל”. הראש: גרף אוֹפּוֹני. ברית־מילה כללית. הזמינו את הרב זוננפלד לסנדק ואת הרב דיסקין למוהל. את הרבנית יֶנטה דיסקין הכתירו בתאר: “פריצה” וכבדו אותם במ – – (כאן נפסקה התלגרמה).


II.

ירושלם. 30 פברואר ש"ז.

מהפכה בכולל אונגרן. הרב דיסקין התנצר. כולל מַדְיַארִי־טהור. כל בני החלוקה מתגודדים “לגדוד קדוש”. המצביא: סטורס. טבילה כּללית במקוה כשרה. הזמינו את הוֹרְטִי למלך ואת גְרַף־של־רְעִי לרב הכולל.

אחראי בעד האמת: בּעללאה.

*

&&& בָּרוּךְ הַבָּא מַר שָׁפָל.

אַ־אַ־אֹה! ברוך הבא, ברוך הבא מר שפל! ברוך הבא ידידי הנבזה! ידעתי, כי עלינו להפגש – ואשר יגרתי – בא לי! בא לי באולם עדן, באספת־עם. ישבתי שם והקשבתי לטפשותו של טפש אחד, שהאשים את הד“ר מוסינזון, על שאינו נותן לאגודת ישראל לבדוק את ציציותיו. הקשבתי – ובינתים הרגשתי איזה ריח רע באולם. ריח רע? ריח רע? – ריח של־מי? כן־כן: ריחו הידוע של מר שפל, ובכדי להבריח קצת את הריח – דלקתי בסיגרה. בשבת ר”ל, בשבת. אמת, דבר נורא הוא לעשן בשבת. בארץ ששום בעל נשך ותרבית, המלוה פונט אחד לחדש בעד ששים גרוש לחדש, אינו מעשן בשבת! אבל מה אעשה? והריח, הריח הרע; הריח – שאיני יודע, מאין הוא בא. ופתאם – והנה קול צורח עלי בדקלום אמנותי של “בריונים”: “השלך את הסיגרה!” – הרימותי את עיני – והנה: מקור הריח הרע! אתה מר שפל עמדת לצדי. אתה מר שפל? בתור שומר שבת?! אתה, המאוס מחמת מוקצה?! – “לא!” – אמרתי – לא. אני אינני ירא שמים כלל. כל זמן שיראת השמים תהיה המונופול של האדונים השפלים כמוך, של הפרופיסור “די־אלמנה־חיה” ושל הרבנים המלשינים דיסקין וזוננפלד – אני לא אשיג את גבולכם! – על זה איימת עלי, שתתבע בריש־גלי מאת היושב ראש, שישליך אותו החוצה. אמרתי: לא. לא אשליך את הסיגרה. הריח הרע.

אדוני מר שפל שומר שבת! הריני מעירך עוד פעם ומוסר לך מודעה: שכל זמן שאנשים בעלי ריח מעופש כמוך, שיש להם שתי רשויות, אחד בחדרי חדרים ואחד למראית עין, יעמדו על משמרת שמירת השבת, וכל זמן שאתם תלווּ ברבית קצוצה וששים אחוזים לחדש ותמוצו את דם אלפי בני ישראל לכבוד שבת – אני וכל אחי הישרים והחפשים בדעותיהם העובדים בזעת אפים בבנין הארץ – לא יחדו מלעשן בשבת! לא! הריח הרע! – הריח הרע מר שפל! אותו הריח – גואַלד, אותו הריח! –

* * *

&&& נִצְחוֹן הַמַּדָּע בְּתֵל־אָבִיב.

ממקור לא־אכזב מוסרים לנו בדחילו ורחימו: ועד תל־אביב, זאת אומרת האדון דיזנגוף ומזכיריו הולכים ומביאים הפתעה דורית לעולם. דרך תחנת הנסיון של האדון וילקנסקי עלתה בידם לבא בקשר פיסי־חימי עם הלבנה ולהשתמש באורה בשביל תל־אביב. מר דיזנגוף שב עכשו מגרמניה והביא את המכשירים הנחוצים לכך וכבר עלתה בידם להאיר את תל אביב באור חשמל בזמן שיש אור לבנה. הדבר נודע ליושבי תל אביב (אזנים לכותל!) וכלם כאחד עומדים ומשתוממים לראות, איך מאיר החשמל דוקא בכל ערבי לבנה, החל מן המולד ועד הֵעָלמה. (בזמן שאין אור־סהר אפשר “לשבור את הראש” בחוצות תל אביב).

*

&&& רְחוֹב בֶּרְדִיצֶ’בְסְקִי.

הסתדרות הסופרים בא"י אספה אספה גדולה ודנה על השאלה: מי מארבעת הגאונים בישראל גדול: ה' זֶילֶינְיַבסקי, פופובסקי, וילינציק או המנוח מיכה יוסף ברדיצ’בסקי? הוחלט בקושי – שהאחרון. על זה החליטה האספה להחליף את השם “רחוב־פופובסקי”, או “רחוב־זיליניבסקי” או “רחוב־וילינציק” לשם רחוב “בן־גוריון־ברדיצ’בסקי”.

ואם כל זה לא היה – הרי טעינו קצת.

*

&&& פַּרְשַׁנְדַתַּא בֶּן הַמַן מִשְלוֹחַ מָנוֹת שֶל הַתַּגְרָנִיוֹת בְּשׁוק לְמַזְכִּירַי וַעַד תֵּל־אָבִיב

דרמה מוסיקלית ר"ל.

I פְּרֵילוּדִיוּם אַנְדַנְטֵי.

העיריה העברית הראשונה ועד יש לה. לועד העיריה העברית הראשונה יש גם שני פקידים. שני מזכירים. האחד מזכיר והשני משכיח. האחד מזכיר את השני, מה עליו לשכח; והשני משכיח את הראשון, מה עליו להזכיר. זוהי חלוקת העבודה. מחלקים את העבודה ומזכירים ומשכיחים ומשכיחים ומזכירים. בלי הרף – כך הזכירו, למשל, שלועד תל־אביב יש שוק של ירקות. וכך שכחו ושוב זכרו, שמגרש שוק־של־ירקות זה שייך לאיש פרטי. למי? לבעל המגרש. ושבעל המגרש הלזה הולך ומפקיע את מחיר המגרש מזמן לזמן. וזה אי אפשר. ועד תל אביב לא יסבול כמו אלה. ועד תל אביב דואג דאגה בלתי פוסקת בעד אזרחיו המסכנים. שאלו את כל “השכנים”, שוכרי הדירות מאת בעלי הבתים ויגידו לכם, כמה דואג בעדם ועד תל־אביב. ועד תל־אביב עומד על משמרת המסים: על מס המים, המאור, התקון, הקלקול, המשטרה, אור־הלבנה, או לנשימה ובית־הקברות ואינו נותן לשום בעל הבית בעולם לא זכות ולא רשות לשלם את כל אלה! לא. רק השכנים, שוכרי הדירות יש להם זכות לשלם את כל אלה! – כך. – ובכן: צריכים לבא עם בעל־המגרש לידי הסכם. וזה לא נקל כל כך. משום שבעל המגרש אינו טפש כלל. אינו טפש לקחת פחות, בזמן שיש בידו לקחת יותר. דין בעל המגרש כדין בעל הבית: הוא אינו מקבל פחות בשעה שיש בידו לקבל יותר.

ובכן? – מה לעשות בכדי להגן על ממונן של ישראל?


II. מִגְרַש חָדָש. רִיטַרְדַנְדוֹ.

ובכן? נקמה בבעל המגרש! אין חנינה! – כך החליטו בועד תל אביב. זאת אומרת: לגרש את התגרניות עם כל חפציהן, עם ירקותיהן ועם כרפסיהן וסליהן ושקיהן לעזאזל! – כלומר: למגרש חדש! –

התחילו התגרניות צועקות, מתחננות, בוכות, מחרפות, מרננות, מאימות, רוטנות, מקוננות, מיבבות, יורקות, מתגודדות, ומיללות ואומרות: אבוי לנו ולחיינו! ולועדינו! וללקוחותנו! – להיכן אתם סוחפים אותנו?! למגרש חדש?! לאיזה מגרש חדש? מה מגרש חדש! מי מגרש חדש! מגרש חדש על ראשנו! ואם אתם מגרשים אותנו על המגרש החדש – משכו לשם גם את הלקוחות שלנו, את המַדַאמוֹת! וי לנו מגרש חדש איש לא יבא לשם! שם נרקב ביחד עם הירקות שלנו!

– תרקבנה! ענה להם הועד – תרקבנה! זוהי נקמה. נקמה בבעל המגרש!

– נקמה יפה – ענו התגרניות – אנחנו נרקב ולא הוא! – אנחנו נלך למגרש חדש ולא בעל המגרש! אוי ואבוי לנו! מגרש חדש! דבר נקל, להתלבט למגרש חדש! להתלבט לעזאזל המגרשה!

– אינכן הולכות? – ענה הועד –


III. – הַנְּקָמָה. אַקוֹרְדְ. –

אינכן הולכות? – אם אינכן הולכות – תוליך אתכן המשטרה!

ומכיון שיש להם לפקידי הועד שוטרים; ומכיון שיש להם לשוטרים כח; כח גברא; ומכיון שיש לו לכח קול: נתנו השוטרים את קולם בכח – וגרשו את התגרניות עם הכל אשר לכל שלהן מַרְשְ אל המגרש החדש!


IV. – תַּהֲלוּכַת הַיָגוֹן. אַנְדַנְטִינוֹ –

ובבקר לא עבות ולא דקות – והנה תהלוכה לשמה של תגרניות עבות ודקות ועצובות הולכות בשורה ארוכה, בשדרה של עצי־ירקות־חיים מן השוק הישן אל רחוב אחד־העם, מרחוב אחד־העם אל נחלת־בנימין ומנחלת בנימין משרכת את דרכה לרחוב אלנבי – אל המגרש החדש! – הולכות ונושאות את שקי הירקות על שכמיהן. בסינוריהן צרורות בצל, שום, צנון וכרפס ובלבותיהן מועקה ועל פיהן שירה עצובה:

– מגרש חדש – מגרש חדש – בלי לקוחות, לכל הרוחות, אוי ואבוי בלי לקוחות.

– עמוד! – עמודנה! – פקד השוטר־המנצח על התהלוכה העצובה.

– התהלוכה עמדה.

– שב! – שבנה! בשורה!

– מה שבנה? מה בשורה? – צעקו התגרניות פה אחד – כלום זה מגרש? הזהו המגרש?! הלא זה יער! זה יער צעיר ורך עם עצים רכים! עם בני־עצים צעירים! עם תינוקות־עצים קטנטנים! לאן נשב? על התינוקות הללו? על העצים הרעננים? – צעקו התגרניות וישבו על העצים, הורידו את השקים, הריקו את סינוריהן והתחילו מנגבות בהם את עיניהן הדומעות דמעות־שליש.

ישבו וישבו

ובכו ובכו

ומדאמות לא באו

והלקוחות לא לקחו.

עבר יום – והבצלים שבשק התחילו פוקחים עינים ומתפלאים: מה יהיה?

עוד יום – והצנון התחיל מפהק ונותן ריחו: מה – ה – ה – יה – יה – ה?

עוד יום – והכרוב התנפח ופרש את כנפיו ברתיחה: מה יהיה?!

עוד יום – והכרפס הרים תולעים שורצים ומציצים: מַה־יִהְ־יֶה?

ועוד יום – וכל החבריה קשרה קשר: הולידה זבובים מזמזמים בזמזום: נִרְקַב יַחַד עַד נִבְאָשָה! (שיר ביליק עם פרוש המדקדק מוהר"ר אברונין).

והתגרניות ישבו, נרדמו וישנו ונחרו בנחירה עגומה הקורעת את הלבבות וגמגמו בחלומותיהן: מגרש חדש – לכל הרוחות – אין לקוחות – על ראש הועד – מה יהיה? הכל נרקב – נר – ר – ר – קב –

ופתאום והנה –


V. – הגּוֹאֵל. אַלְלֶגְרוֹ –

האדון דיזנגוף ראש הועד הולך וקרב!

הרגישו בו הבצלים ומסרו את הבשורה להצנון, הצנון להכרוב, הכרוב להכרפס, הכרפס להשום, השום לתפוחי־הזהב, תפוחי־הזהב לתפוחי הכסף ותפוחי הכסף לתפוחי־הנחשת: הִנֵּה הוּא בָּא! הִנֵּה הוּא בָּא! הֵידָד, הֶאָח, הִנֵּה הוּא בָּא! (דקלום מרת כהן־ברנשטיין בשירו של “לב חדש”).

התעוררו התגרניות מתרדמתן, פקחו עינים ופניהם אורו: אה – אה – אה – אדון דיזנגוף!

וכלן כאחת קמו והתנפלו על צוארו ויבכו עוד, חבקו אותו וֹנֹשֹקוֹ (נקוד עליו) אותו:

– אדון דיזנגוף! רחמים! הועד שלך! מגרש חדש על ראשו! אוי הועד שלך! המזכירים שלך השכיחו אותנו! אלהים יזכור אותם! יזכור אלהים את נשמתם! אדון דיזנגוף רחמים! הרי הסחורה שלנו! רקבון! רקבון!

סתם אדון דיזנגוף את נחיריו, הסתכל בהסחורה ואמר בעברית צחה:

– טוב. ממני תפעלו את כל. אצלי פעלתן את הכל. מה אתן חפצות? את השוק הישן? פנו אל המזכיר שלי.

– מה־ה??? המזכיר??! חס מלהזכיר! לא אדון דיזנגוף! הכל – רק לא המזכיר!

– לא? לא! – אמר האדון דיזנגוף – ובכן: לכנה חזרה. לכנה, בבקשה, לכנה.


VI. – תַּהֲלוּכַת־שָׂשׂוֹן. אַלֶגְרִיסִימוֹ –

ותקפוצנה התגרניות אשה על שכנתה ותאספנה את מעט הרקב שלהן ותלכנה בשמחה, בריצה, בגילה, ברינה, בדיצה, בחדוה ותשאנה את בצליהן ואת צנוני צנוניהן ואת כרפס כרפסי כרפסיהן ותתופפנה בהם על לבן השמח ובאצבעותיהן הצרדות וקולותיהן הצרודים – – ותבקע מרפסת החול לקולן! –

ופתאום – ובשדרות רוטשילד, על יד ועד תל־אביב, יצאה אחת התגרניות האמיצות מתוך התהלוכה, קפצה על מגדל המים ובקול מנסר הכריזה שחקים:

– חברות! חברות! הנהו! הנה הועד! אותו הועד עם המגרש החדש! חברות תגרניות! עלינו לקרא תגר! תגר תגרניָתִי! על חומסינו וסוחפינו! – מרקיבי בצלינו ומתלעי כרפסינו! – עתה נשיב להם את רקבוננו בראשם! הגיעה השעה! השעה השתים עשרה הגיעה!

– סליחה, רק אחת עשרה ושלש רביעיות! – הפסיק אותה השעון שעל מצח הועד (שעון דיזנגוף בלע"ז).

– אמת – צרחה התגרנית, – אמת, אך זריזות מקדימות! – קחינה חברות את הרקבון שלכן ונרוצץ את גלגלתם של שונאי בנות ישראל! –


VII. – אֵל נְקָמוֹת. פוֹרטִיסְסִימוֹ –

ואשר שערת, הקןרא הנכבד, מראש – זה היה.

לשוא לא הכה השעון הועדי אלא אחת עשרה ושלש רביעיות,– התגרניות הזריזות התפרצו לתוך המשרד – – – ברד של כרפס ותכלת וחור וארגמן – – המזכירים רצים וחוטפים את התיליפון – אחת התגרניות התנפלה עליהם, תחבה חזרת אחת לתוך האפרכסת ושני צנונים לתוך אזני האחד ושני כרפסים לתוך אזני השני – – גניחות, קללות – התעלפות – – והתהלוכה יצאה והמשיכה את דרכה בנצחון ובשיר על פיה.

אֲנַחְנוּ הַתַּגְרָניוֹת

לֹא נֵדַע חִיל וָרַעַד!

כָּל יַרְקוֹתֵנוּ הָרַקְבָנִיוֹת

לְרֹאש חַבְרֵי הַוַעַד!


VIII. מִשְלוֹח־מָנוֹת. פִינַלֶה.

– שלום, אדוני הדוקטור, שלום רב.

– שלום! טַאג;

– מה זה שם בועד? איזה מהפכה?

– מה מהפכה? מי מהפכה? וֶר זַנְט

– אותן התגרניות.

– יַא, דִיּזֶה תגרניות! יַא דִי זִינט גֶקוֹמֶן בְּדֶיפוּטַצִיֶה לְהוֹדוֹט לַנוּ, עַל שֶעַלַה בְיַדֵנוּ לְהוֹרִיד אֶתּ מְחִיר הַמִגְרַש. וִיסֶן זִי, בֶאֱמֶתּ נֶחְמַט. אֶס איסט זֶהֶר נֶכְמַט פוּן אִינֶן. אַנַחְנוּ הַלֹא רַק אֶתּ חובַֹתֶּנוּ עָסִינוּ. אֶט הַמוּתַּל עָלֵינוּ עָסִינוּ. והן, התגרניוֹת, באמת, אס איסט אַיְן וֵינִיג רַיְצֶנְד. הֵן הֶבִיאוּ לַנוּ מִשְלוֹחַ־מַנוֹט לְפוּרִים.


תלגרמה! מודעה רבא תליפון!

של משרד הקרן הקימת בתל־אביב

אמן חדש! אמן חדש! אמן חדש!

מוסקבה! – פטרבוג! – נוה־צדק!

בנשף הקרן הקימת תל אביב ישתתף האמן המפורסם, פינומין־הצריחה.

האדון בַּאב – קוֹף.

הצורח הגדול גמר את בית הספר־לצריחה “דימגוגיה” שביֶהופֶץ הסוביטית. יש לו אות הצטינות “ינשוף ממדרגה ראשונה”. הוא יצריח בהצלחה ענקית את השיר “בריונים” והיפוך אותו בכשרונו העוג־מלך־הבשני לחריונים (דביונים קרי), ויצרום את אזני הקהל עד כדי התעלפות נעימה.

המשורר יעקב כהן

–! יתבע אותו לדין! –

– באו – הִוָכחו! – שמעו! – היו לעדים! –

חסידים, אפיקורסים, מלשינים וחרדים!

! האמן הגדול אינו מעשן בשבת אלא בחדרי חדרים!

*

&&& תִּקּוּן טָעוּת.

(רשמי)

החלוץ מר אסיר ממורט מבקש אונו לתקן את הטעות שנפלה במאורע שלו.

לא אמת הדבר, שישב בסינמוטגרף במקום שאינו ראוי לו – אלא ישב במקומות אחדים שאינו ראוי להם.

לא אמת הדבר, שהאדון ברבס מכר באותו ערב כרטיסים יותר מן המקומות, אך אמת שתמיד מוכר הוא כרטיסים יותר מן המקומות שבאולם.

לא אמת הדבר, שהחלוץ התחנן בפני השוטר העברי בארץ העברים ובעירה העברית הראשונה, שלא יסחוף אותו בערפו ובחזהו ושהוא בעצמו ילך בלי כפיה ואונס – אלא אדרבה, השוטר המסכן התחנן לפניו וכו'.

לא אמת הדבר, שהשוטר הכה אותו, אלא אדרבה: הוא הכה את השוטר מכות רצח ואחר כך אסר אותו, את השוטר וסחפהו אל המשטרה.

לא אמת הדבר, שראש המשטרה העברית של תל־אביב צעק עליו בפקודה חמורה: “עמוד ישר, ידים על התפר!” – “יד על פה!” – אלא אדרבה: הוא, החלוץ פקד על ראש המשטרה המסכן את אלה.

לא אמת הדבר, שראש המשטרה אמר לו בעברית צחה: “אֶטַא הוּזֶ’ה רַאסִיִי”! (כאן בארץ העברים גרוע יותר מבארץ ניקולי!) – אדרבה: החלוץ אמר לו לראש המשטרה את זה. והדין נותן, שהחלוץ אמר את זאת.

ולא אמת, שהחלוץ ישב על עון חמור הנ"ל שבעה ימים ביפו, במאסר ערבי ושם כבדו אותו במטאטא לנקות את פניו ואת המשקפים שלו – אלא אדרבה: השוטר ישב שבעה ימים וכו' וכו'.

לא אמת גם זה, שבמשטרה כתבו פרטיכל בעברית צחה בפנטסיה של משורר בחסד עליון, שהשוטר הכה את החלוץ, אלא אדרבה: החלוץ כתב את הפרטיכל וכתב בו, שהוא הכה את השוטר, ועל החתום ראש המשטרה בעצמו.

ולא אמת בכלל שהחלוץ ישב בבית האסירים לפי חפצו של משרתי האדון ברבס, אלא אדרבה: בית האסירים ישב בתוך החלוץ ועד היום יושב הוא בתוכו כחולירע ר"ל. ולא עוד, אלא ששם בתוך קיבתו הכה הוא, החלוץ, את המטאטא על פניו בשוטר שבידו ושבר לא את המשקפים, א את בית האסורים שבתוך קיבתוו הריקה.

ובכלל הכל אשר לכל אינו אלא – בדיחה יפה לפורים.

המשטרה העברית תעשה כאלה?

אֶי! בדיחה יפה לפורים.

והננו מאחלים לו להחלוץ מר ממורט רפואה שלמה, שישוב לאיתנו מבדיחה יפה זו.

ולהמשטרה העברית מאחלים אנו גם כן, שתשוב.

*

 

מְחָאָה בְּשֵׁם הַפּוֹסְתָּה בְּאֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל.    🔗

אנכי החתום מטה מוחה בכל תוקף נגד עלילות העתונים, האומרות, שהפוסתה אינה עושה את מלאכתה באמונה ושהמכתבים מאחרים בדרכם תמיד. זה שקר מופרז. אני בעצמי בדירי הוה עובדה דלקמן: שלחו לי תלגרמה מבודפשט, שבה מודיעים לי, “שמכתב יבא”. והנה – קבלתי את המכתב עוד לפני התלגרמה בעצמה! הרי לכם עובדה ברורה! – איזה פוסתה בעולם ממהרת להביא מכתב במהירות יותר מתלגרמה?!

עמא פזיזא ישראל. תמיד הם מקוננים!

בשם הפוסתה הנעלבה: משולם בּוּל.

*

&&& בְּמִשְׁפַּט הַשָׁלוֹם.

הסופר המפורסם ד“ר נתן בירנבוים (מתתיהו אחר) תבע לדין את החברה “אגודת ישראל”. הטענה שלו: לפני שנתים בערך קנה לו זוג נעלים חדשים מן המובחרים שבהם ונכנס בהם פתאום – – לתוך חברת “אגודת ישראל” ר”ל.

*

&&& דִין וְחֶשְׁבּוֹן אֳמָנותִי.

בקרוב יצא לאור “דין וחשבון אמנותי” של המזמר המפורסם גוֹספּוֹדין ליאון פרנץ, בעריכת האימפרסריו שלו מר רֶצֶנזנט. התוכן יהיה:

א) כמה סקנדלים ערך המזמר המפורסם במשך שהותו בארץ ישראל.

ב) כמה פרוגרמות הבטיח ולא מלא אותם.

ג) כמה שריקות שרק לו הקהל הנכבד.

ד) כמה פעמים כתב עליו הרצנזנט את המלה מפורסם.

ה) איזה תנועות אומנותיות דרושות להביא את הקהל למחיאת כפים רועשות.

ו) כמה הפסיד האימפרסריו על ידיו.

ז) כמה הפסיד הקהל העברי על ידו בחומר וברוח. ח) כמה היה מרויח הקהל, אלמלי לא היה מזמר.

ט) מה היה, אלמלי לא היה בא בכלל?

י) מתי יעזוב את “פלשתינה השפלה, שאינה מכבדת אותו כהוגן” וילך “לאיטליה המחכה לו בידים שטוחות”?

יא) מתנת הקהל התל־אביבי, החיפתי, הראשוני, הפתח־תקותי, שהגיש לו כרטיס נסיעה לחוץ לארץ בתור תודה על הפרוגרמות שלא זמר.

דֶרֶךְ צָלֵחָה!

הַיּוֹם יוֹם פּוּרִים וּמָחָר יוֹם חוֹל.

תְּנוּ לי הַפוּנטִים – וְנָכוֹן הַכּל.

*

&&& הַפְּרוֹפֵיסוֹר וַיְזָתָא (ו' רבתי) – רֹאשׁ בְּנֵי הַכּוֹלֵל.

– תלגרמה –

הפרופיסור לאידיוטיקה האדון ויזתא עלה לגדולה. לרגלי מלשינותו המשולשת הכתירו אותו חסידיו בני החלוקה דרבנן בתגא של “ראש בני הכולל”. משתה גדול. כשר. בהשגחת הרב פרשן־דתא. נאומים בז’רגון ערבי בהברת הועד האשכנזי. הרבנית ינטה דיסקין שלחה טלגרמה לזוגתו העגונה של הפרופיסור. הרב רונלד זוננפלד נאם על הנושא: “כל המצר לישראל נעשה ראש”. לאחר הסעודה בדקו הרופאים את המסובין ומצאו שלמלשינים אין תקוה, אמן.

*

! מזל טוב!

אנחנו המסדרים של ה“לב החדש” מברכים את חברנו מר משה שהם המדפיס של “הלב החדש” לרגלי הולדת בתו החדשה

הגברת שמעונית תחי'

בברכת מזל טוב!

שבעה.

יום ששי, י“ב מרחשון תרפ”ג – ירושׁלים.


 

בְּתֹפֶת־מַאֲוָיֵּנוּ.    🔗

כִּקְמֵעַ־סְגֻלָּה נָשָׂאנוּ גְזֵרוֹתֶיךָ,

הַצוֹרְבוֹת וְהַחֲתוּמוֹת שִׁבְעָתַיִם,

וְשָׁאֹל לֹא שָׁאַלְנוּ: אָנָא תוֹבִילֵנוּ

לְרַאֲוָה אֲחוּזֵי הָעֵינַיִם.


מֵעַל מוֹקְדוֹת־גּוּפוֹתֵינוּ יָרֵאנוּ לְהַבִּיט

בְּפָנֶיךָ הַמְּחַיְכִים בְּנֶחָמוֹת,

וְאַתָּה שָׁסִיתָ בְבָנֶיךָ־אוּדֶיךָ

אֶת כְּלָבֶיךְ, אֵל־הַנְּקָמוֹת.


וְעַתָּה – נָטִיתָ לָנוּ חֲסָדֶיךָ הַנּוֹרָאִים

וַתַּצִית בְּנַפְשֵׁנוּ תֹפֶת־מַאֲוַיִם –

אֱמוֹר: הַסְפוּגִין שֶׁל־צֶמֶר הֵם עֲלֵי לִבֵּנוּ,

לְבַל נִגְוַע עַדַיִן? –


הֲיֹאמְרוּ כְלָבֶיךָ הוֹן לְמֶתֶק בִּשְׂרֵנוּ,

הַבּוֹעֵר בְּקוֹל אַשְׁמָה מֵאַלְפֵי הַבָּמוֹת?

הֲתוֹצִיא אֶת חַרְבְּךָ הַנְּעוּצָה בְמֹחֵנוּ –

אֱלֹהֵינוּף אֵל־הַנְּקָמוֹת?! –

ירושלים תרפ"ג.


&&& בֵּית־הַסֵּפֶר לְאַנַרְכִיָּה

בימים האחרונים “זכינו” לשני מארעות המסמרים את השער שלנו עד כדי זִוְעת־דם־ונפש כאחת. שליחי המשלחת התמימה, שכל משרתה היא “לעבוד באמצעים כשרים בשביל האומה הנאורה” – סרסו סופר עברי באמצע הדרך והניחו אוֹתו שותת דם –.

ועל מאורע נורא זה – באה ה“תשובה”. תשובה יהודית. באמת יהודית: הרגו ערבי אחד ואחר כךְ סרסו אותו. שלא ליסר אותו ביסורים.

ועל כל אלה העיר פקיד אנגלי גבוה “שׁכלנו מכבדים אותו על ישרו ועל חכמתו כאחת” בשעה שהעירו אותו על ההתעללות הנוראה הלזו – העיר: נו, מה אתם חפצים? הלא באה התשובה! –

ירשה נא הפקיד הגבוה הנכבד, המכובד עלי, באמת להעיר לו בזה: מה אנחנו חפצים

* * *

אנחנו, אדוני הנכבד חפצים – שהממשלה האנגלית, המושלת על מאה ועשרים מדינה, תמשׁול גם על פראי־אדם שלנו פה, תמשול עליהם בחסד־עליון ואל תתן להם לסרס אנשים תמימים לעין השמש. זאת חפצים אנחנו, ולא שאנחנו נתן תשובה על התעללות כזו. יודעים אנחנו, שצעירינו, הבאים הנה דרך אלפי מדוּרות גיהנם – למדו בדרך, למדו למדי לתת תשובה על דברים כאלה. זאת יודעים אנחנו – אך לא לזה חתמו ממשלות אירפה על המנדט ולא לזה הקריב האנגלי הנאור הגדול לורד בלפור את כל כחו ומחו! – על הממשלה לדעת ראשית: שאם משלחת־האפנדים נכונה להקריב את הערבים המסכנים, את אחיהם “הקטנים” ואינם חסים כלל על קרבנות כאלה, ואחרי מאורעות כאלה שותים הם הלאה את “הקהוה המהול באַרַק” שלהם במנוחה שלמה – אנחנו: לבנו שותת דם חי על אבן כל נפש יהודית ולא־יהודית פה בארצנו, המתחננת לשלום ולעבודה.

ושנית: כלל וכלל אין אנחנו שמחים ל“תשובות” כאלה, שעלינו לתת להערבים על התעללות המשלחת בנו. כלל וכלל לא! – ואם המשלחת שמחה, שסרסו יהודי אחד ואינה מצטערת כלל על שעשו זאת גם באחיהם – אנחנו: משנה־שבר הוא בשׁבילנו מאורע מחפיר וכואב זה. אנחנו לא באנו הנה ללמד את בנינו פראות בֶדְוִית עם גאולת־הדם ועל כל אותן המדות הטובות, שנגדם נלחמנו במשך אלפים שנה באירופה הפראית והמבעבעת בדם בהנאה לשמה. אנו אין אנחנו שמחים כלל בתשובות כאלה – ואף אם הן צודקות בחיים! –

ועכשו: מחכים אנחנו לתשובת הממשלה.

האם תאמר הממשלה, הון לבית־ספר־לאנרכיה זה, או בקרוב נשמע, שהאפנדים יצאו בערבות בעד בצע־כסף, אוֹ ברחו פשוט בזכותם של “השומרים המעולים” – –

* * *

הבאמת אפשר שאדון קאזים יכפר גם על זה בנשיקת־יד צבועית – –? –

*

&&& שְלָשׁ הַשְּׁאֵלוֹת

מערכת “האש” אשר בוינה העיר, המשמש עכשו עיר מקלט לכל שמנם וסלתם של נושאי התרבות האירופית בהונגריה האוכלת את בניה בכל פה שלחה לי את המכתב דלקמן:

לכבוד עורך לב־חדש ירושלים.

אדוני הנכבד!

משעת המלחמה ואילך שומעים אנחנו את חרדת פעמוני־התבערה במסות מדעיות, בחבורים פילוסופיים ובועידות בין־לאומיות, ההולכת ומחרידה יותר ויותר בזעקות־סכנה בסיסמא העצובה: “התרבות המערבית פשטה את הרגל, הציויליזציה האירופית הולכת וחרבה עד שלא ישאר ממנה שריד ופליט!”

אנחנו, מערכת “האש” איננו חפצים בזה לבא ולהוכיח מעל דוכננו זה לא את אמתות נבואה זו – אך אין אנחנו חפצים גם להתוכח על ההפך ולהכחיד את האמת, שתרבות זו. אשר במדרגתה הגבוהה המיטה על עצמה – בתור פרי אורגניסמוס־הרוח, המפותח למטרת האשר האנושי – את המלחמה הנוראה, ומזבלת היא עכשו בדם של שש שנות רציחה את קרקע “השלום”, האכזרי עוד יותר מן המלחמה עצמה – שתרבות זו חולה מסוכנת היא. אין אנחנו מעיזים לא להסכים לזכות קיומה ולא להכחישה.

אך מכיון שאין עכשו פרובלימה צורבת יותר לא בתורת־החברה לא בפוליטיקה, לא בפילוסופיה ולא בספרות – יען הרי לא רק “בערכי תרבות” של שנות אלף – אלא בכל האנושית האירופית. בנו בעצמנו ובבנינו אחרינו הכתוב מדבר – לפיכך חפצים אנחנו לתת פרובלימה קשה זו על סדר היום בזה, שמציעים אנחנו לכל גדולי הספרות העולמית את השאלות האלו:

א) אם מאמינים הם באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא נושאת כעת?

ב) אם לא: איך משערים הם לעצמם את הדרך העתידה של האנושות?

ג) מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת קלקלה היסטורית זו?"

ובזה מבקשים אנחנו גם את אדוני לתת לנו תשובה על שאלות הללו ואם רק במכתב של שורות אחדות – כפי יד ידיעתו ואמונותו הטובה עליו. מחכים אנחנו מאת אדוני את תשובתו היסודית והננו מודים לו למפרע.

מכבדו בלב תמים:

העורך: יאניוֹ גיוֹמיוֹרי

מ"מ העורך: אאוּריל קוֹלנאי.

*

 

תְּשוּבָה    🔗

אדוני העורך הנכבד!

על שלש שאלותיך הבוערות עכשו בעולמנו המתיפח ביסוריו האנושים, הנני להשיב לך לפי עניות דעתי בזה:

א) “אם מאמין אני באפשרות התפתחות התרבות האירופית באותה הצורה, שהיא מתראה לנו כעת?”

תשובתי: לא. אינני מאמין.

שני סופרים חשובים של המאה העשרים העלו עלי ספר שני משפטים שונים:

האחד: “אם ישנו אותו הדבר, שאפשר לקרא אותו בשם “ענג עילאה” , הרי זה לשבת ולהסתכל בחברנו, המתכוץ ביסוריו, המשׁסעים לו את עצביו לאט לאט והמפרכס בגסיסתו הממסמסת אותו חיים –”

והשני: “להתרומם על כל בני־האדם בשכל וברוח אינו עולה בערך העונג העילאה של אותה הידיעה, שבין כל בני־האדם עלי אדמות אנחנו הננו הטובים והחומלים על כל. יתרון־לבנו זה על כל הלבבות מצמיח בנו ספוק־אושר עמוק, שכמעט אי אפשר לבטאו במלים. –”

הראשון הוא: וַלֵירִיִי בְריוּסוֹב הרוסי והשני: קְלוֹד פַרְרֵיר הצרפתי. –

שני “תענוגים” הלו הולכים ונלחמים בלי הרף בכל בעל חי בעולם, החל מן הפרוטופלסמה הראשונה־ההיולית ועד טפוסו של פְלַמַרְיוֹן. הראשון: ראשית התרבות, השני: סוף־סופו של תרבות הטפוס האנושי. – ולפיכך אין אני מאמין באפשריות התפתחות התרבות האירופית של עכשו ועד עכשו: התרבות הנוכחית מעלימה את עיניה לגמרי ממלחמה זו, זאת אומרת: מהתאמצותו השניה (האינסטינקטיבית) של ה“אני” האנושי הפנימי. התאמצות זו היא: הבושה של האדם (לעת־עתּה לכל הפּחות הבושה), שמתבייש הוא בתענוגו הראשון (של בריוסוב). בושה זו הליטה את מלחמת־הקיבה – בצעיף של “גבורה פטריוטית” ואת חית־המשגל שבנו “באהבה רומנטית” ואפילו אפלטונית. והתרבו הנוכחית עזבה את מלחמת איתנים זו לנפשה ולמקרה. וכך הגענו לידי זה, שאותו מעריץ־האמנות עצמו הנהנה הנאה עליונה מתינוקות־מלאכיו הקטנים של רפאל – צורב ילדים חיים קטנים בסם־לפּיס עד כדי גסיסה. זוהי תרבותו של נירון קיסר, של טורקוֶמָדָה ושׁל – האחרון באמנים יאנוש מיהלפאיט, הקושר כתרים באמנות עילאה לראש הרוצחים המאדיארים האיומים.

ב) “אם אינני מאמין: איך משער אני לעצמי את דרך=עתידה של האנושות?–”

– להעלות על המוקדה את “האמנות לשם אמנות” ובמקומה לקדש את ישעיהו הנביא, את הנביא האומלל מנצרת ואת פלמריון. את הנביא האמלל מנצרת – אשר יהדותו הנבואית היתה לשנאה של אינקויזיציה בעטייה של התרבוּת עצמה. – האמנות לא תהיה לנרקוזים אלא לקטרזיס, לא למטרה בפני עצמה, אלא לאמצעי בשביל האדם החי והסובל, ואם ישנו מין=אמנות, שאינו מסוגל לשמש מטרה זו – יִשָׁמֵד לנצח. אם, למשל אמנות הפסוּל – שחכמי התלמוד לא הודו בה ולא במקרה – היא אמנות כּזו: – תכחד ולא יזכר שמה. די לנו בשעשועים.

ג) “מה תעודתם של גדולי הרוח (הוגים, סופרים ואמנים) בשעת=חירום היסטורית זו?”

– תעודתם להעלות לפועל מן הכח, דרך המדע, את התאמצותו של ה“אני העליון=הפנימי. המשתוקק לאלהים והנמצא בקרב כל חי עלי אדמות: לעזור לו ל”אני" זה במלחמתו הנוראה, שבה הוא נופל ומתבוסס בדם חדשים לבקרים. ואת הצורה לזו איפה נקח? – אם ישנה נשמה לדָבר – והיא הלא ישנה – נמצא גם את הנוף המתאים לה: את “הצורה האמנותית” שלה, ואז לא יהיה לנו צורך באפיון (כו קְלוֹד פָרריר ואחרים) בשביל להשיג את אותו העונג העילאה שברחמים והשתתפות בחיי כל חי. נשמה טהורה זו מבקשת לעצמה גוף בלי הרף ובלי=הרף בוכה היא ממש בגעגועיה להתממש ולהתגשׁם. ואלמלי הייתי מרגיש, שבכיה זו נשתתקה לרגע – הרי לא הייתי מרגיש שום זכות ורשות לחיות אף יום. –

ירושלים, אוקטובר 30 1922

אביגדור המאירי


*

&&& מכתב לאחד־העם

אדוני!

ב“הארץ” גליון תת“מ, אשר בו הודית לעורך “הארץ” על מאמרו “בדרך עמנו”, נתת לנו, לבני הדור הצעיר. המבקש את אלהיו: אל=אלהי=ישראל ואלהי=העולם, כמו שאתה בקשת אותו בימי נעוריך, נתת לנו אבן=נגף בדרכנו, העלולה להכשיל את רגלינו, ואת רגלי כל המכבדים את דבריך היוצאים מן הלב, כשלון=רוח לדורות. אין את נפשי פה להעיר לך בפרוטרוט על מהלך דברי־הימים בכלל ועל התגלות הנשמה היהודית העתיקה ברוממות=הרוח והקרבת=עצמם של אנשי יהושע בן=נון, שקמו לתחיה ברבבות חלוצי=עתידנו, המזמרים באזני מנהלינו: “כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך רק חזק ואמץ!” – כאמור: אין אני בא בזה להעיר אותך על ההוי היהודי, העלול ליאש אותך לרגע=הסתורי, על שהשאיר מַעַל את תקותיך=שלך ובמקום להתחיל במרכז רוחני – נושא הוא את נפשו ראשית=כל לסתת אבנים ולפלוח את האדמה ו”לכבוש את הארץ“. לא פה המקום לפרוש את שמלת דברי־הימים ולהראות, מי מכם צודק: אתה אדוני בתקותיך העיונים היפִים, או ההסתּוריה עצמה והעם היהודי במציאותו. סוף־סוף יש לך רשות לעמוד גם כהיום על דעתך העליונה ושלא להסכים להחיים ולמציאות. – אך תמצית דבריך, הציר, שכאבך סובב עליו, הוא מושג, התובע סוף=סוף את פירושו ואת נתוחו ודוקא מתוך השקפת־עולם יהודית־עברית עתיקה. ומושג זה ה”מוסר העליון" האתיקה היהודית, שאתה ירא את חורבנה ומתוך פחד מקלקל אתה את השורה במדה שלא פללנו לשמוע מפיך. וצריך אני להעיר בזה עוד הפעם שדוקא מתוך נקודת־השקפה יהודית אני מוציא את דבריך לנפרזים ואת מושג המוסר העליון למזויף בטעות קדושה. אין איש מאתנו, ממבקשי נוחם ורפאות לאנושות האמללה והירודה בכלל ולנו עם אובד עצות בפרט, שלא ירגיש כמוך הרגשה ברורה ונאמנה. שלא “רק בשביל להוסיף באחת מפנות המזרח עם קטן של “ליבונטינים חדשים” באנו הנה חזרה”. ומי שמבלה רק יום או יומים בחברת חלוצינו ב“נהלל” או “בעין־חרוד” או במקום אחר=שהוא – רואה עין בעין שלא הרי “הליבונטינים שכבר ישנם בכל אותן המדות המשחתות”, כהרי ה“שומר הצעיר” וכהרי “האחרונה” שבחלוצותינו פה בארץ.

אך אם חושב אתה את ה“מושכל הראשון” שלך: “יהודי ודם? היש לך שני הפכים גדולים מאלו?” להלכה למשה מסיני “ששום אדם מישראל לא יפקפק באמתותו”, – הרי הרשנו=נא להגיד בזה, שלא רק שמפקפקים אנחנו באמתיתותו, אלא שכופרים בו לגמרי ודוקא משום שמאמינים אנו גם “בנביאנו וגם ביסודות המוסריים הגדולים, אשר בשבילם חי עמנו ובשבילם סבל ואשר רק בשבילם שוה כל העמל לשוב ולהיות לעם בארץ אבותינוּ”. והרשנו=נא להעיר לך, שאנחנו הדור־הצעיר המבקש באמת את אל־אלהי=ישראל אחרי שכל ה“תרבות” הארופית היתה לנו לגעל־דמים: אפילו תורת היופי שלנו מצטמצמת בשתי מלים שכל כחם היא יהדותם: אין “אסתיתיקה אלא זו שפרושה אתיקה”. – אך בשום אופן איננו יכולים להעלים עין מתורת משה ונביאינו, המלמדת אותנו בכל רגע: “והיה בהניח לך אדני מכל אויביך מסביב – ושמרת את כל התורה הזאת”, ואם תקבל בתור “סמל=נצחים”. שנתינת התורה־בנגוד לדברי ימי כל עמי העולם – קדמה לנתינת הארץ – הרי על אחת כמה וכמה שעליך לקבל את דברי משה רבנו ואת דברי הנביאים, המצוים עלינו לכבוש את הארץ אפילו מתוך שפיכת דמים, משום שארץ זו ארץ=אבותינו היא, שיצאנו ממנה זה כמה פעמים שלא בצדק. ויכולים אנחנו להתיחס לדוד מלכנו בחשד או אפילו בבוז על שהרחיב את גבולות ארצנו ושפך דם מתוך התקפה ולא מתוך הגנה – אך בישעיהו בן=אמוץ ובדבריו: “כה אמר אדני, אל תירא מפני הדברים אשר שמעת, אשר גדפו נערי מלך=אשור אותי (הוי סמל=נצחים: נערי מלך אשור) הנני נתן בו רוח ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו”! – “וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי”! – ובדברי ירמיהו: שמועה שמעתי מאת אדני, וציר בגוים שלוח התקבצו ובאו עליה וקומו למלחמה! הנה כאריה יעלה מגאון הירדן" – – וכולי, ועד וגומר, אדוני אחד=העם, באלה ודאי שאין מי בתוכנו יטיל דפי ויראה בהם “נטיה להביא קרבן על מזבח התחיה את היסודות המוסריים הגדולים”. וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני“, מובן, שלמעני, למען אל=אלהי־ישראל, למען המוסר העליון – אבל לא פחות: “וגנותי”. לכל הפחות לא פחות, מאשר הלוצינו העובדים בזעת אפם יום וליל וכשבאים שכירי־הפריצים ומתנפלים עליהם לאור השמש בצהרים להפיל מהם חללים, פוקעת סבלנותם לרגע, כדי להפחיד את השודדים ואת המרצחים אותם בשעת “בנין החומות”! – ולא עוד, אלא שאותם הנביאים עצמם, (שאתה אדוני שומר עליהם, שלא נביא אותם קרבן על מזבח “התחיה” שאתה מביא אותה “בסימני ההבאה”, במרכאות כפולות מתוך אי=אמון בה ובזה מטיל אתה ארס של ספק בתקוות אלפי בני עמך, הרואים “בתחיה” זו סוף־סוף את אתחלתא דגאולה לכל הפחות), אותם הנביאים עצמם אינם מתבישים לבא אפילו ולהכתיר בהוד קדושת דבר אדני את “אנגליה העריצה” של דורם, את כורש מלך פרס ולהעריף עליו נבואתם כטל: “כה אמר אדני למשיחו לכורש אשר החזקתי בימינו לכד לפניו גוים ומתני מלכים אפתח – למען עבדי יעקב”. ואחרי אלה, אדוני אחד העם, אם אתה בא ומאשים את חלוצינו, הלנים בשדות ובכבישים ערים כל הלילה מתוך זהירות פן יתנפלו עליהם רוצחים וחפצים לעמוד על נפשם ולהגן על שארית ישראל ותקותיו הגדולים, אם אתה בא ומאשים אותם “שבאים הם לציון לטמא את אדמתה בשפיכת “דם נקי”” – הרי עלינו לבא ולצעוק באזני כל העולם ובאזנינו־שלנו ביחד: “לא נכון, לא אנחנו הננו השופכים דם נקי, ובשום אופן לא נלך שולל לזייף את נביאינו בחותם הגלות הארורה. שמתוך אפיסת־הכחות ומתוך חוסר=יכלת להגן על דמנו הנשפך העלתה את ה”כצאן לטבח יובל” למצות־עשה ולאידיאל יהודי! הלא זהי הגלות, אדוני מר אחד העם, זהו הגלות, שאנחנו חפצים להשליך מעלינו כהשלך סמרטוט המוטל על עיני העם, זוהי הגלות: לזייף את רוח נביאינו ואת כל דברי תורתנו ולעשות ממנה פלסתר ותורת־צוענים מוגי־לב – מזה אנחנו חפצים לצאת סוף־סוף ולהשיג את תורתנוּ ודברי נביאינו פשוטם כמשמעם, כשם שהם עצמם דברו את דבריהם פשוטם כּמשמעם, להבין את דברי נביאינו במובן הקדמוני הטהור, החי והפורה: “וגנותי על העיר הזאת “למעני”, למען המוסר העליון ולמען חומות ירושלים, שחלוצינו הבונים אותן היו צריכים “לעמוד למשפחותיהם עם חרבותיהם רמחיהם וקשתותיהם”. כך אדוני, ושבמשך אלפי שנים אנחנו לא שפכנו דם”? הוי, כמה דם שפכנו, אדוני, דמנו=אנו ודם רוצחינו, שהתנפלו עלינו מכל צד. גם בימי נחמיה וגם בימי רבי עקיבא הטהור והקדוש, “שהיה גדול ממשה רבנו”. – אך לא “דם נקיף אדוני אחד־העם, ולא מתוך כבוש ארצות ותאות ממשלה, אלא מתוך הגנה, מתוך עמידה על נפשינו ועל – האמן נא – על מוסרנו העליון הנצחי. אשר בהניח אלהי אותו המוסר עצמו מכל אויבינו מסביב – מובטחני בעמנו, שלא יחמיץ את השעה לקיים את הנבואה הגדולה להיות למאור לגוים. כן, עמנו עתיד להיות למאור לגוים – אינני יודע מאין לו “מחלה זו” כמו שמכנה אותה אחד מחסידי אומות העולם, אינני יודע, אם “תעודתו” זאת באה לו מאת “ההגיון העליון” הדואג תמיד לקיום=עצמו ומשתמש בנו בעל=כרחנו לאמצעי קיום הטוב הגדול”, כשם שמשתמש הוא בכל יצור ויצור לקיים המין בשביל אחת ממטרותיו העליונות – או באה היא לנו בדרך הטבע מתוך יסורינו הנוראים במשך כל ימי קיומנו – אך אם כה ואם כה: היהודי הוא אותו היצור, העומד ויעמוד על משמרת=קודש זו גם בעתיד. אך דוקא בשביל זה עלינו לותר כפעם בפעם על המטרה האחרונה ולשמוע גם בקול אלהי האומה. והרשני נא להעיר בזה, שהראת פנים בתורת המוסר העליון שלא כהלכה היא=היא אשר נתנה לנו את טפוסו של היהודי המגונה הידוע המוותר בכל יום ובכל שעה על המוסר העליון בשעה שמגין הוא על קיומו היחידי, על פרנסתו – ובשעה שעליו לעמוד על משמרת האומה – הרי תיכף פוסק הוא פסוקים ממרקס ומן התנ“ך וחושש הוא לקפח את אדמת הערביים חלילה וכו'. – ואם ה”פרעות" שבחדש מאי עלו למעלת “מלחמת הגנה”, ואם הפרעות באוקטובר לא הצליחו להם לשונאינו – הרי זה הודות לחלוצינו, שסוף=סוף (הוי אל נא יקפח מאתנו את האלוזיה הלזו, את נחמתנו זאת ואת נחמת כל עמנו!) שסוף־סוף התקדשו והזדככו מחלאת הגלות והבינו את דברי נביאינו, שמצות=עשה הקדושה על כל קדושות בעולם היא מצות ההגנה על העבודה הטהורה ועל קדושת העם, העתידה להיות לקדושת העולם, ומצות עשה זו היא: “חזק ואמץ ואל ירך לבבך!”

ירושלים

בכבוד הראוי לך:

אביגדור המאירי

*

&&& כַּלְבֵּי הוֹרְטִי בְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

– שאלה ל“משרד ארץ־ישראל” בבודפשט –

בימים האחרונים הולכים מהנדסים מהונגריה, התופשים מקומות חשובים פה בבנין הארץ, ומרעילים את חיינו לאט לאט ב“מוֹדוֹת” חדשות: כל אחד ואחד חושב לו למצוה קדושה למשוך אחרי עצמו איזה חבר־טוב מהונגריה ולהכניס אותו פה בבריתן של הלירות המצריות השמנות, שהן עכשו הפרוסה הכי־שמנה בעולם". “חברים” הללו – ישנם ביניהם "יהודים מן הסוג הכי־גרוע בעולם. אנשים, שלא רק שאינם ציונים ואינם יהודים בכלל, אלא יש להם ההעזה והחוצפה המיוחדת במינה לבא הנה, לשבת במשרה שמנה ולדבר בעליל בבוז, ובגעל על כל קדשי האומה הישראלית, בלי אותו הנמוס המינימלי, שאפשר לתבוע ממי־שהוא הנכנס למדינה, “שיכבד אפילו את מנהגיו הפראים”.ולא עוד: אלא בימים האחרונים נכנסו לארץ “מדיארים טהורים” – – אופצירים של מיקלוש הורטי הדקטטור המדיארי, שפרעותיו בישראל מחפירות את תעלוליות של בוגדן חמלניצקי ואת אינקביציתו של טורקומדה בימי הבינים! –

בין מהנדסינו אלה ישנם הרבה, המשתתפים בעבודת מוסדותינו החשובים ומשתכרים משמונים ועד מאה פונט ויותר לחודש. לעת עתה נניח את שמותיהם בסוד. –

אנחנו פונים בזה אל "המשרד הארץ־ישראלי שבבודפשט, שתעודתו לשלח לנו הנה בנים נאמנים לעמם כדי לעזור לנו בבנין הארץ: הבאמת אין לנו בהונגריה מהנדסים טובים, הרוצים לבא ארצה ישראל ולהשתתף בעובדה במשכרת שמנה? – כאלה, שיהדותם אינה חשודה ואינה מרקיבה את חיינו פה, הזקוקים לרגש לאומי ולכובד לאומי? – הבאמת מאספים אנחנו נדבות לקרן היסוד בזעת אפים ובעמל שלמעלה מכח אנושי, בשביל למסור אותן לאנשים, הבאים הנה למלא את כיסם ולשלח את הפרוטות לארץ הורטי בשביל קרוביהם המשומדים, בה בשעה שאלפי חלוצינו גועים פה ברעב? והבאמת עלינו למלאות את מקומות העבודה אצל הממשלה, את המקומות, המחולקים לשלשה: לאנגלים, ערבים ויהודים בדיוק – למלא את מקומות היהודים בכלבי הורטי וּבמשומדים סתם שלא די שמכרו את עצמם בעבור מחמאה אחת נוצרית – אלא הולכים וממשיכים פה עבודת התיעוב בזלזול בכבוד ישראל בכל עת מצא –? הבאמת מעטים שם כל כך המהנדסים ממין המהנדס שילל, ממשפחת ברין, האחים סאטמארי (סוד־מוריה) המהנדס קוֹך, הרץ ודומיהם, העובדים פה בכל נפשם ואמנותם המסורה לעמם ולכל קדשיו – הבאמת מעטים הם שם אחינו הישרים, עד “שהמשרד הארץ־ישראלי שם מוכרח לשלח לנו הנה מרעילי־החיים”! המלמדים את הערבים את תורת הורטי הרוצח?! – והבאמת עלינו פה לתת לחם לאכול ופרוטותינו המיוזעות לאופיצירי הורטי, ההולכים בטל מאין להם יכלת עוד לעשות פרעות שם –?

ואת מוסדותינו פה בארץ שואלים אנחנו: האם נותנים הם את עיניהם במהנדסיהם שלא יבנוּ בתים מצד אחד ומצד השני – יהרסו את בנין הבית הלאומי שלנו? האם התאזרחו לכל הפחות המהנדסים הללו, השולחים את כספינו לארץ הפרעות והרדיפות בחמר וברוח? – ומעירים אנחנו בזה בכבוד: עינינו פקוחות לרוחה לראות את הנעשה פה בארץ בבנין ובהרס, עוקבים אנחנו את כל אלה, הנותנים לנו מכשולים על דרכי עתידנו – ואם המוסדות הצבוריים לא יעשהו את שלהם בנידן זה – הרי יש לנו אמצעים אחרים לגמרי, אמצעים מוזרים ובלתי נעימים קצת, או להכריח את הבוגדים שבקרבנו שישובו מדרכם זו – או לעזוב את הארץ ולתת מקום “לרעיהם הטובים מהם!” – ואמצעים הללו לא יהיו נעימים אפילו למוסדותינו כלל וכלל! –

*

 

בַּקָשָׁה אֶל חֲלוּצֵינוּ.    🔗

החוֹלים שׁבבית־החוֹלים אשׁר ברחוב רוטשילד ורופאיהם פונים בזה אל החלוצים בבקשה שלא לעבור דרך שמה בשאון ובשירה, המעוררת אותם בשעת שנתם. אין איש בינניו, שלבבו לא ירחב לשמע שירת החלוצים העליזה־הנוגה אחרי עבודה קשה המפרכת את הגוף ונעים לשמוע את רננת־הארץ לכל אדם מישראל. ואם יש כזה, שרנה זו למורת רוח היא – הרי יש לו עצה פשוטה – לעזוב את הארץ ואת פונטיה השמנים. אך החולים המתהפכים במחלותיהם השונות, והזקוקים למנוחה – והרופאים העמלים יום וליל להשיב אותם לאיתנם – סובלים מזה שמַדירים את שנתם בלילה ומאריכים בזה את ימי סבלותם על ערש דוי. ישימו זאת החלוצים אל לבם וימסרו איש לרעהו. –

*

&&& הַמִּלָה הַנִּדְפֶסֶת.

מעולם ובשום־מקום התעללו כזו בקהל הקוראים! – בא מי־שהוא ותוקף אותך – ואין לו שום אחיזה בדבריך, מה הוא עושה? מגבב הוא שקרים על גבי שקרים. יודע הוא, שכל דבריו הם שקר אחד גדול, ויודע הוא, שאין נקל מלקחת את דבריך ולעשות בקרת ולראות שמשקר הוא. ואולם בין כך ובין כך כותב הוא, משקר הוא ומדפיס א השקר שחור על גבי לבן. נצחון הרגע. ואחר כך? – ואחר כך: יודע הוא (הוי יוֹדעים אנחנו כלנו), שאיש לא יתענין בדבר ולא יטריח את עצמו לבדוק את הדברים, וכך – “מנצח” הוא. והמלה הנדפסת עושה את שלה. מחללת כל קדש ומסרסת כל עובדה. והקהל – מאמין בהן־צדק. הלא נדפס. “הלא כך כתוב בעתונים!” – היודעים אתם את הדימגוג הרוסי, הרוצה לבטל את דברי הנואם כנגדו – באזני כל הקהל, מה הוא עושה? הלה מדבר ונואם ומוכיח את צדקתו בראיות והגיון – והוא, הדימגוג נופל לתוך דבריו וצועק לו: כן, ואחותך היא זונה סוררה"! –

בדקו נא את כל “הוכוח”, שמאמרי “בדאר־היום” “עבודה זרה” העיר מסביבו ותראו, אם הדימגוג הרוסי אינו חי בתוכנו – באכסמפלרים אחדים! –

*

&&& לִכְבוֹד מַר סְטוֹרְס מוֹשֵׁל יְרוּשָׁלַיִם.

לרגלי תערוכה אחת שמענו מפיך, אדוני, תלונה, שהעם העברי פה בירושלים (או בכלל) אינו תומך למדי באמניו ובאמנותו. התלונה, אדוני יפה היא, אך בלתי צודקת. העם היהודי תומך באמניו, חושביו וסופריו במדה, ששום עם אחר בעולם אינו עושה זאת. מובן, עד כמה שאלה מספיקים לו מזון רוחני לנפשו, הצמאה לדבר=אדני. – והלא כל אסוננו היה בזה, שהיינו והננו עם יותר מדי תומך ברוח־בחמר עם – ואפילו בשעה שכל רמ"ח אברינו צועקים ללחם ולרגב אדמה. – ואולם אם בפרט, ביחיד הכתוב מדבר – הרי הרשני, אדוני, להעיר אותך על דבר, שאתה בעצמך יודע אותו ודאי לא פחות ממני: האמנות, אדוני, מעולם לא באה למלאות את קיבת=הפרט הריקה ואת גרונו הנחר בצמא ומאבק. ועמנו פה בירושלים – נפשו יוצאת – לא ליין ולא לשכר – אלא למים פשוטים. לאלפיו עומד עמנו הדל פה, דוקא הדל – ומחכה ימים ולילות לפך אחד של מים מתוקים. והרי פלא ולעג: דוקא עם זה, דוקא הדלים הללו – מבקרים את כל התערוּכות ואת כל הנשפים האמנותיים – כן=כן: דוקא אלה, שהמעינות סגורים לפניהם – בעוד אשר אותם, המתרחצים בּאמבטאות בכל יום, דוקא אותם אינם מבקרים לא תערוכות ולא נשפים ולא כלום. מדוע זה? – אתה, אדוני, אתה יודע זאת כּמוני מדוע. ואולם תמה הייתי אלמלי אתה לא היית יודע אותו העקר, שעל מושל ירושלים עיר הקודש לדעת במאה העשרים: שהמוסר היהודי אינו מעמיד לעולם את התערוכות לגולת=כותרת לחייו המוסריים, לא אדוני, המוסר היהודי מעמיד בראש וראשון את המוסר האנושי, את התפתחות הטפוס המוסרי ולא הטפוס של יופי, למטרת חייו. אצלנו כל תערוכה וכל צבע וכל גלוף אינו יכול לרשת את מקומו של האדם הישר עצמו. ואם חפץ אתה, אדוני.להוכח, עד כמה עמנו מכבד גם את היופי – נא, לתת לו מים לחץ לצמאונו הגופני: נא להראות את מדת היושר והצדקה ברחובות ובחצרו ויוכח גם הוא לדעת, שתמיכתך־אתה, אדוני, באמנות אינה ענין של מותרות ותפארת בלבד, אלא של איש־המעלה, המבין את הרוח העברי העתיק המזהיר אותנו בלי הרף על היושר והצדק, ועל בני־העניים, שמהם תצא התורה. ובני=עניים הללו, שמהם יוצאים כל אמנינו וכשרונותינו – יושבים צפופים ברחובותיהם ונחנקים מאבק האותומובילים והמרכבות – שלא הם עצמם יושבים בהם, אלא אותם, שכל אמנות בעולם אינו עולה אצלם למעלת ישיבה אחת באותומוביל. המוסר היהודי, אדוני, אינו מודה “באמנות לשם אמנות”. ומי כמוך, אדוני, יודע זאת, שהיהודי מקדים את האדם החי לפסל=אבן המת –?! ובטוחים אנחנו בך, אדני, שיודע אתה, שזה לא חלול האמנות, לא מטיריאליזמוס – אלא דוקא מוסר הנביאים! –


&&& הַבִּקֹּרֶת שֶׁלָּנוּ

הסיסמא: גַם הָרָקָב מַרְבֶה יַחַש

(ניטצ’ה)

– א –

עוֹר וְהֵד

"בעצם אין הוא כותב “ספורים”. בעצם מהביל הוא אדים. אדים והבל. הבל הבלים לא ספורים. הללו הם אדים אדיליות קטנות הדיליות נפוחניות, הנכתבות לא לפי חוק הכתיבה אלא בכשרון הדי, זאת אומרת, כלומר, לכאורה. (ויש הרבה כמוהו ואחדים יוצאים מן הכלל) בלי כשרון אותה הכתיבה, התובעת גם כשרון. אין בהם כמעט תוכן וצורה ויצירה מסוימה. ובאמת – למה לנו כאלה! למה? – “עור והד”. או אור והד. או אפילו הור ועד. זאת אומרת: אחד מעיד על השני, שהוא גאון ורבינדרנט טגור. אחד כותב אורות בלי עור הפנים והשני – מעיד בתור עד על האד שהוא הד. אותו הלְוָי המהלך כשממון שקט משעמם או מישן (אצלו לרוב שניהם ביחד) סביב הקורא האמלל. ולוי זה אצלו עִקר, עִקר בעִקר. עָקָר עקָרי. רק הוא ישנו: העָקר. והשעמום. והשינה. ועור ישנו. עור בלי בשר ובלי בושה. עור לא באלף, אלא בעין. – והד. מלשון “הדים”. יוצא לשוא אחת בשלשת רבעי החודש. או אחת בשלש רגלים. על רגל אחת. כן: מלשון זו. לאו דוקא מלשון נקיה. ודוקא בהוצאת שטיבל. ועל ששים גליון דפוס. בחשאי, בנעל עדין ובשלות־מות. המהבילה אדים. הכל דקיק ורכרך ואי־אפשר לתפשו. הבל זה, המפעפע כזכרונות הגוף, שנשמתו יצאה אשתקד הבל־עדנה זה לא נתן לתפשו. ורק אחד יכל להרגישו: אין־קמחי. ולאו דוקא להרגישו, אלא להריחו – אם אפשר לומר כך. זהו אותו ההבל המלטף אותך דרך כל יצירותיו ויצירותיה של משפחת האדים, המשמשת בספרותנו העדינה למוסד של עדים. עדים. המעידים זה על זה. זהו התוכן והצורה. והלבוש? – הלבוש: גם כן עִדִים. עִדִים מעידים דרך “הדים” על האדים. ויותר אי־אפשר. ולא צריך. לא. למה יותר? – כל מה שאפשר ושצריך – הרי נתנה משפחת העדים. מה? – אתה חפץ לתת יותר? – כלך לך אצל מוסד “ההדים: עמוד בתור עד שיד עדינה מושטת לך תעודה. תעודת־עִדִים. הסכמה. על ניר רך וטוב. ואז תכנס בדחילו ורחימו אל טרקלין העדנה והשלוה הפיוטית אל אותה השלוה השלֵוָה שספרות מפותחת בצלילי עורות – הייתי אומר: עורות אילים ותישים ועצי שיטות – כן, שספרות זו מעלה אותה לסמל, לאותו הסמל, שערכו אותו הערך עצמו. ערך הבל עורות ואורות. זאת אומרת: אורות של אותו הרקב המיוחס המבריק בחשכת היצירה; ועורות המזיעים אדים. כן, מעין זיעה מוסיקלית והֲבְלוּלית. הבל הבל הבלים. מחיר הספר: פחות מכל. קרא ותראה. קרא אם חובב שפת עם הנך. קרא – ותרדם שנה שלוה ומתה. קרא אם יש לך כח לזה.”

ד. אין־קמחי

*

&&& אַה, מַר שָׁפָל הַסוֹפֵר?

שוב פעם, מר שפל. שוב פעם, ואני אמרתי: יכנס בך סוף־סוף איזה שד ממעל ואתה תלמד דרך־ארץ־זוטא לכל הפחות. ואתה – לא. ושוב אתה מתהולל בחוצות ירושלים ותל אביב ובכל מקום: בשוק (במכשירי־אכל מזויפים) בבית הכנסת (בתפלה מזויפת) בבנין (במחירי דירה לא־מזויפים), באספות (בסיסמאות מזויפות) בועדים (במשכרת לא מזויפת) ובספרות. השד ידע שגם בספרות ידך מחבלת. ואנחנו חשבנוך לכל הפחות לפושע חשאי בלי דפוס. – והפעם יוצא אתה בפרונטנזיות של סופר־מחנך. כן מר " שפל ידענוך. ידענוך עוד ממערכת “רשפים”. בשעה ששלחת לידידך פרישמן המנוח שירים בחתימת – – האגלה באיזה שם של “משורר צעיר” רמית את ידידך פרישמן, כדי שיקבל את השיר הנורא? ופרישמן – נלכד בפח. כן־כן: אנשים כפרישמן תמיד נלכדים בפּחים כאלה: הוא קבל את השיר, כדי לתמוך ב“משורר הצעיר” והדפיס אותו. ואחר כך: – אוי ואבוי – אח“כ כשנודע לו, שאתה הנך אותו המשורר הצעיר אמר בלעג: אינני יודע, למה היה לו לרמות אותי באמת: גמגום שירי כזה היה יכל לשלח בשם עצמו.” ושוב לא הדפיס עוד מאת אותו ה“משורר הצעיר”. לא. לא הדפיס עוד. נתן מקום להתגדר ל“הפועל הצעיר” ול“הדים” ידפיסו הם את שיריך – ואת שירי אותו “המשורר הצעיר”. –

ובא וראה מה ביני ובינך: אני גם כן כותב שירים רעים. אך לכל הפחות בשמי. ולא ברמיה ובשם משורר צעיר:

זטורי


נ.ב. נו, מתי יבא “החרם” עלי? עורך “הארץ” יחתום עליו בחפץ־לב. חי־נפשוֹ! –


 

בְּנֵי גִילִי וּמְרוּדִי.    🔗

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת־גּוֹלָה רֻחַקְתִּי מֵהֶם,

וְגוֹרָלֵנוּ הַמּוּזָר הִפְגִישָׁנוּ;

אֲנִי מֵחֵיק בַּת־יֶפֶת וְהֵם מֵאָהֳלֵי־שֵׁם

וּשְׁמֵי־טֹהַר חָלַמְנוּ כֻלָּנוּ.


מַה קָדְשוּ לִי מֵרָחוֹק, מַה יָפוּ מִשָּׁם:

טֹוֵי חֲלוֹמוֹתַי בִּיגוֹן־נַחַת –

בְּנֵּי גִילִי וּמְרוּדִי, הַחוֹרְזִים חֲרוּזֵי־דָם

וְכָמוֹנִי יְדוּעֵי־הַקַּדַחַת.


וְכָמוֹנִי, הוֹי כָמוֹנִי מְתַקְנֵי עוֹלָם הֵם,

הַדּוֹאֲגִים עַל פִּשְׁעֵי הַחֶלֶד,

וְכָמוֹנִי מַלְכֵּי־צֶדֶק וּבְנֵי בְלִי־שֵׁם

וְכָל אֶחָד כָּמוֹנִי אִישׁ־יֶלֶד.


וּבִדְחִילוּ וּרְחִימוּ הוֹשַׁטְתִּי לָהֶם יָד:

אַשְׁרֵנִי, אִתְּכֶם פֹּה לָשָׁבֶת – –

אַךְ אוֹי לִי, כִי סָלַדְתִּי מִמֹּחָם הַחַד

הַקּוֹרֵן רֵיחַ־אֶפֶס וּמָוֶת.

&&& תְּשוּבוֹת.

א. אין לי שום יכולת לא להשיב על כל השקרים הנאמרים בשמי ולא על ההתעללות בשירי וספורי מצד אנשים, היראים מכל שורה שלא נכתבה בסגנונם. ואין לי גם שום יכולת להדפיס את התשובות הבאות מאת זולתי. –

ב. מי שלא קרא את ראשית המחלקת ורק את התשובות בלבד, אין לו רשות לא להגן עלי ולא על המתנפלים עלי. –

ג. כל התובע צנזורה בולשביקית על כל מין בקרת, שאינה יכולה להסכים על כל שקרי ספרותינו המוסכמים – יסתפק באותה “החסידות הספרותית” הנהוגה אצלנו “וירקב אתה ביחד עד שיבּאש”. –

ד. אם זה אמת, ש.א. ש." בעל “הפורצים והנודרים” שב“הדים” זהו המשורר הצעיר שליונסקי – זה שמלתו הרכה־ביותר כנגד סופרי “הפועל־הצעיר” וה“הדים” היא הכנוי “סריסי המחשבה” – אם זה אמת: אז יש לנו רק תרופה אחת לסתום את פי הקונדסים הצעירים הצועקים ל“חופש השירה”: להדפיס את שיריהם. –

ה. כל מין תלונה־שהיא אדפיס ובלבד שבעל התלונה יהיה אחראי בעד האמת ויכתוב את שמו. ואם אמת, ששמעונוביץ מסכים “שצריכים להכות על ידי הטמאות” – הרי זה מעיד עליו, שהוא עצמו בין אותם שבקרתי אותם במאמרי “עבודה זרה”. ואז לא בי האשם.


*

&&& שמונה.

ערב פסח רפ"ד־ירושלים.

בחוברת השמינית של “הלב החדש” אנחנו מוציאים אותו מרשות היחיד שלו.

“הלב החדש” איננו “עתון”. עתונים יש לנו יותר מדי צרכנו ויכלתנו. “הלב החדש” הוא בית־קבול לכל אתם התלוּנות, שאין להן מקום בעתונותנו “העדינה”, שמתוך “אֶאוּפוֹנִיָה”, מתוך “טהרת הלשון” כביכל מתקנת היא את הלב, המתפרץ בכאבו לכל הנעשה בחברתנו “העדינה”.

וש“הלב החדש” יהיה לבית־קבול אמתי לכל צערנו ופרכוסנו פה בארץ – זה תלוי בהשתתפות הקהל, הרחוב: הקורא עצמו.

אין “בלב החדש” התנגדות פרינציפיונית לשום אישיות – אך במעשים מגונים ובחסר כשרון נלחם בכל כחותנו. –

עזרו לנו. –

&&& “רְחוֹב יְשַׁעֲיָהוּ”.

(אל אלפי התירים)

וכי תבאו אל הארץ, ארץ הקדושה, אשר נתן אדני לעמו הנבחר, לתור אותה ולראות בטובה – וזכרתם, כי על אדמת הנביאים רגלכם עומדת. היא האדמה, אשר אהבת האדם צומחת מעפריה ועל סלעיה חתת אלהי יעקב. וזכרתם את נביאי העם, אשר גלויי עינים קודרים התהלכו, וינבאו נוראות ונפלאות על גוי ועל אדם יחד. ואת נביא הנביאים תזכרו, את ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על יהודה וירושלם וְאַחַר נִשָא חזונו בפי בן=האדם הוא ישּוע בן יוסף מנצרת אשר אמר לגאול את כל יושבי תבל ולטהרם מעונם אשר לא יטהר. וראיתם את רחובות ירושלם הבנויה לתלפיות והנה הם נושאים את שמות הגבורים אנשי השם מעולם עלי מצחם. ואמרתם בלבבכם ואיה הרחוב אשר שם ישעיהו מתנוסס עליו לתפארת? והתשוטטנה עיניכם לכל עבר לתור אחרי שם נביא הנביאים, השוכן בלבב כל גוי ואמונה והנשא על שפת כל אום ורגליכם תכשלנה באבני ירושלם לחפש אחרי רחוב ישעיהו. ובדקתם את רחובות ירושלם העתיקה והקדושה ולא תמצאוהו. ויצאתם החוצה אל העיר החדשה וראיתם את הרחובות הרחבים וראיתם שם את רחוב המלך ג’ורג' תכון מצותו ואת רחוב־טנקריד אשר קִדֵש בחרבו את שם משיחו ואת רחוב־שולימן, אשר הדביר עמים תחתיו ואת רחוב לואיס הקדוש ואת רחובות בני אדם אשר את שמעם לא שמעתם מעולם. ואת רחוב ישעיהו תבקשו לשוא ולא תמצאוהו. אז תעזבו את רחוֹבות הפאר וסרתם והלכתם אל מבא צר ואפל, אשר יפרד מדרך המלך המובילה יפו, ויפרוש לו הצדה. והמבא הצר מלא סחי ומאוס, אשר לא יבקרהו משתין בקיר – וידעתם כי זה הוא רחוב ישעיהו.

וכי תשאלו, מי זה אשר עשה את התועבה הזאת למען הללו את שם ישעיהו בן אמוץ?

וידעתם כי חברת “פרו־דזשירוזאלם” היא.

*

&&& בית פלסתר

“בּית־הספר לאנרכיה” שלנו הולך ומתקדם באופן מצוין. במשך ארבע שנים קצרות קימה הממשלה שלנו את סיסמאתה האנגלית הידועה: היא שחררה את פראי־הערביים שחרור גמור. נפשם המדוּכאה תחת עול הטורקים, שלא נתנה להם אפילו לשדוד ולגנוב – משתובבת עכשו בכל פראותה היפה. ארץ הנביאים נעשתה למערת פריצים גלויה, שאפשר בה לנעוץ סכין לתוך בטן העוברים ושבים, אפשר לחמוס את הפרדה ולהתיז את ראש בעליה – ולשבת אחר כך במנוחה בבית־מרזח של נכבדי העם הנאור ולמוץ את הנרגילה בהנאה.

נעשינו ארץ יוצאת מן הכלל. כל הרוצה למות מיתה משונה אל יבקש אותה בשום מקום בכדור הארץ, לא באפריקה, לא באַסיה הרחוקה, לא בטהיטי ולא במעלה “התקוה הטובה”, אלא יבא ישר הנה. ואולם תיירי־העולם, שעברו ברגל את כל כדור הארץ – יותרוּ נא על ארץ הקדושה של שלש הדתות ושל ערש־האמונות ואחדות־אלהים אם רוצים הם להלל את אדני בחייהם.

זהו “הבית הלאומי” העברי.

בבית זה הכל מותר. מותר לעשות דיפלומטיה גבוהה עם כל הפרושים הידוּעים רק ליודעי־חן, מותר לכתוב שירים הולנדיים על משכב־זכר ולהפיץ שקרים אל תוך העולם הגדול והנאור בשם הדת והמוסר, מותר להרים את הגנב והרוצח הנאשם למדרגת מאשים ולשפוט את הנגזל למאסר עבודת פרך – הכל מותר ורק לא דבר אחד:

אסור אף רגע לחיות בּשלום עם שכנינו.

שם, בלב הממשלה הממונה, שם בלוֹנדון: – ממשלת פועלים, ופה־בירושלים: – מרותו החשאית של בּר־נש, אשר: – יען לא נתנו לו שלשת אלפים לירה “לא־יחרץ”, היה “לבא־כח עמו” העושה בקורים אצל הנציב העליון ליהודה.

– את מי להאשים?

הוי, לגמרי אחת היא, את מי להאשים.

כבר נמאס לנו להאשים את הנציב העליון, שהריטשמונדים מתעכנים סביבו כפתני־סתר ועושים את מעשיהם בגלוי, לעין כּל ולאזן כל.

ריטשמונדים אלה: – מידלית זהב להם! הם אשר למדו את תלמידיהם לצעוק “תפשו את הרוצח!” אחרי תקעם את הסכין בבטננו.

ומדוע לא? מי מוחה בּדבר? למחות יכל רק עם, לאום, או לכל הפחות חברה בריאה ומוצקה, המרגישה את עצמה נקיה בצדקה. עם כזה אינו בא אפילו לידי מחאות. מונע הוא את העלבונות עוד בטרם באים עליו. ואולם – אנחנו?

אנחנו? – שכל “מנהיגינו” חיים על חשבון השנוררות פה בארץ ואנשים, שעבודתם שוה פרוטה – עושים העויות של מיניסטרים רק בכדי לחפות על משכרתם ולהצדיקה?

* * *

אנחנו! – שחוסר־כשרוננו הולך ונעשה לראוה אפילו בעיני שונאי ישראל, שכל ימי חייהם חשדו אותנו בגאוניות? –

אנחנו? – שבמקום לשמור על קדושת פוֹעלינו־חלוצינו ועל בריאוֹתם ושריריהם ולבנות את המולדת העברית, מולדת הנביאים, היינו לעם “שׁומרי־שבת” ומלוי ברבית אפילו בלי התר־עסקא? –

האנחנו נהיה מוחים נגד העול מבחוץ?

אנחנו – יהודי מה־יפּית במהדרה יזונית חדשה, בּמהדורה אתליטית – אנחנוּ נתבע זכויות לאומיות הסטוריות? –

אלפים שנות צער סבלנו ונשאנו את הסבל בשם התקוה הגדולה והקדושה בּשם הגאולה – ולא יכלוּ לנו. והנה מצאו שונאינו את עקב־אכילס שלנו – ונצחו אותנו: "גאלו: אותנו, עשו את קדשי כל קדשינו, את הבית הלאומי פלסתר.

הצינונו כלי ריק – ונצחונו.

לנצח.

בן הדסה

*

&&& האדמורים והאפפיורים.

האפיפיורים הם, כידוע, ממלאי מקומו של ישוע בן יוסף הנביא מנצרת פה עלי אדמות ובתור ממלאי מקומו עליהם ללכת בדרכיו לשמור את מצוותיו ומעשיו הטובים. להטיף לאהבה, לשאת את מכאובי בני־האדם ולטהר אותם מחטאם.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד היתה אחרת. אחרת לגמרי. בא הגראף פון־סנני, הוא האפיפיור הנעלה והצדיק התמים אינוצט השלישי ויסד את “מלכות רומי” בשם היהודי ישוע הנביא מנצרת, ולאות הערצה למשיחו – הכתיר את אחיו היהודים ב“כתם הצהוב”. ומאז היה הוד קדושתו הואטיקאן למלכותא דארעא. ומלכותא דלתתא, כידוע, בתור מלכות, מלחמות יש לה, מלחמות וחזיות וחיילים, וגינירלים וגם דיפלומטים. –

ממש כמו שהטיף לזה ישוע בן יוסף הנביא מנצרת על הר הזיתים.

ומלחמה זו, כידוע, ערוכה לא נגד הרומים. ולא נגד האפסים, וגם לא נגד התסלוניקים אלא נגדנו. ומלחמה זו מלאה שנאה. שנאת מות. כידוע, דיפלומציה. –

ועכשו: האדמורים.

האדמורים הם, כידוע, חסידים ואנשי מעשה. האדמורים הם תלמידיהם של הבעש“ט ושל האר”י ז“ל. ובתור תלמידי הבעש”ט האר"י עליהם ללכת בדרכיהם ולעשות את מעשיהם הטובים, להתיחד עם אלהים, להסתפק במועט, להתפלל באתערותא דלעילא, לסבול את צער גלות השכינה ולחפוץ בגאולה שלמה.

זוהי חובתם בעצם.

אלא שבבקר עבות אחד התרוננו האדמורים משנתם ומתפלתם ונסעו הנה ארצה ישראל, אל הציוניסטען ר"ל.

מילא בזה אין כל חטא. גם האר“י ז”ל נסע הנה וגם הבעש“ט ז”ל רצה לנסע הנה בכל נפשו ומאודו אלא שלא נסתעייא מילתא.

אלא שהאדמורים נסעו הנה “לעשות שלום”. מילא גם זה דבר יפה ומועיל בעצם. האדמורים, אמת, אינם חביבים עלינו ביותר. והיה זמן, שהיתה מלחמה עזה בינינו, בין אדם מישראל אשר מן הישוב ובין האדמורים שליט“א. היה זמן, וספריו של ר' יצחק ערטער ושל ברנדשטטר וחבריהם היו לכל לעינים ואנחנו הרגשנו געל ובוז להאדמורים, ה”לוקחים קוויטלעך", עושים נסים ונפלאות ופותחים רחמי עקרות.

והאדמורים היו לנו לסמל החושך והמרמה.

אלא שבאו אחר כך אנשים כצוויפל כיהודא שטינברג, כברדיצבסקי ופרץ וצרפו צרופי ספרות מתוך החסידות, קלפו מתוכה את התוך ואת הקליפה זרקו לעזאזל.

ובינתים היתה החסידות לסמל הקדושה והמסתורין. ובינתים למדנו זכות גם על האדמורים עם הקויטלעך שלהם. ובינתים שכחנו לגמרי, שספרות לחוד ורביות וקויטלעך לחוד. שכחנו שקדושה לחוד ועקרות לחוד. ובינתים באה הכרזת בלפור ובכנפיה: הרבנות הראשית. ובינתים הציצו האדמורים בעין אחת, בעין רעה על כסא הרבנות הראשית וקנאו בו בכסא זה קנאת מות. ובינתים התעוררו האדמורים התמימים, עזבו את העקרות לרגע ונשאו עיניהם אל משרד הרבנות הראשית.

“למרבה המשרה על כסא דוד”.

ובינתים – מהומה נפלה עלינו: מהומת כבוד האדמורים שליטא, שבאו פתאוֹם לבדוק בציציותנו ולעשות פוליטיק ודיפלומטיה. והתחילו: קבלות פנים ובקורים וראיונות ואינטרויואים ופרוטוקולים והכל.

הכל כמו שכתוב בספר הזהר הקדוש.

ובינתים – עשו האדמורים שלום עם האפיפיורים שליטא:

– הם מסרו תזכיר לשליחו של האפיפיור, החשמן בורן, שבו הם מלשינים על העוסקים בישוב ארץ ישראל והאפיפיור שולח חוזרים אל פולניה ורכותיה, שיעכבו את היהודים לנסוע אל ארץ האבות.

אדמורים ואפיפיורים! –

לזה זכינו.

אתם משתוממים? – חכו קצת: בקרוב תקראו בכתבי העת של האדמורים, שהאדמור מגור והאפיפיור מרומא חבקו זה את זה ונשקו זה לזה ועיניהם זלגו דמעות. האפפיור הניח תפלין שמושא רבא והאדמור לבש את הצלב.

ואתם תשתוממו?

יען שכחתם בינתים, שהאדמורים הללו הם אותה הקליפה בעצם, שצווייפל, שטינברג, ברדיצבסקי ופרץ זרקו אותה לעזאזל.

הרב מגור והרב מסוקולוב.

מי אלה?

איזה ספרים או דעות נתן לנו הרב מגור חוץ מחצרו הגדולה, חצר נסיכים, החי על חשבון פרוטות ישראליות קדושות מזיעה ביחד עם אברכיו־חתניו ועם נשי־הארמון “הצנועות המהוללות” שכל ימי חייהן היא שורה ארוכה אחת של נבול־פה ונאפופים בצנעה –?

ובכלל, איזה ספר חשוב תורני יצא בתקופה האחרונה מתחת ידם של אותם “האדמורים הגאונים שליטא”, המלשינים על הציונות והמתנגדים לישוב ארץ ישראל? ואם יצא ספר כזה, הרי יצא דוקא מתחת ידי שני הרבנים הציונים: מידי הרב הישיש משה שמואל גלזנר ומידי הרב קוק, שכל אותה חברת קויטלעך, אפילו את שיחת החולים שלהם אינם מבינים!

ואנחנו נדהמנו פתאום להופעת האדמורים שליטא, המתנים אהבים עם “המלך הנאור”, עם החשמן בורן ושהדיגינראט ההולנדי הצהוב יוצק מי־נדה על ידיהם.

האיך זה טומטמנו במדה אשר כזו?

האדמורים והאפיפיורים שליטא.

הגיע הזמן להפיץ שוב פעם את הספר “מגלה טמירין”.

הגיע הזמן לכתוב רומן מחיי חצרות הרביים ומחיי נשי־האברכים שבחצרות הללו.

כי עוד מעט והחלוץ הרוצה לעלות לארצו יהיה מוכרח להחתים את הויזה שלו בידי האדמורים והאפיפיורים, והחלוצות תבודקנה על ידיהם אם כשרות הן לפי דיני מקואות.

ור' בנימין עומד וצועק: הבו גודל לאדמורים! –

הבו גודל גם ל' בנימין! –

*

&&& אל “ירושלים המדברת”

לרגלי נאומו של זנגביל אספו אחדים מסופרי ירושלים אספת־עם, להביע לו את הסכמתם. על אספה זו אמר היושב ראש מר ברכיהו: “ירושלים המדברת:” וכך נתקבל הדבר, שהפעם “ירושלים נתנה את קולה”. טוב. ואפילו יפה. נעים לנו לדעת, שישנה ירושלים בעולם, היכלה לתת את קולה בשעת הצרך. הלא זהו משאת נפשו של כל מצר בצרת מיתתנו הרוחנית, שבה שרויים סופרינו במשך כל הזמן. ואולם, אם יש לה לירושלים קול מסכים או מוחה – הרי יש לנו שאלה קטנה, אחת השאלות המרובות, הערוכות לירושלים זו.

השאלה היא:

– ישנה בירושלים מפלצת בצורה הולך על שתים, המתהלכת ברחובותינו ואורבת לכל מין תנועה עברית לאומית ובכל פעם שמוצאת היא איזו הזדמנות כל־שהיא – תיכף מפיצה היא דבות ושקרים עלינו ועל כל חיינו בחוץ לארץ ונותנת אותנו לשמצה בקמינו ואפילו בידידינו שם. מפלצת זו – סופר היא. מעשיה – מעשי ספרות הם. ובמעשי ספרות עוכרת היא שם ישראל במלשיניות שאין דוגמתן אפילו אצל עוכרי ישראל המובהקים.

אנו שואלים: מדוע “ירושלים המדברת” אין לה לא אזנים לשמוֹע את הדבות הללו ולא מלה אחת מוחאת נגד מפלצת זוֹ כלפי פנים וכלפי חוץ?! מדוע אין סופרנו, המרגישים את עצמם ל“ירושלים”, מקדישים שעה אחת קצרה בשביל לסתום את פיה של מפלצת זו סוף־סוף? ואם יש להם ה“עוז” להסכים לזנגביל־ מדוע אין להם העוז לכתוב מכתב גלוי אחד משותף לאותן המערכות, שבה זוכרת מפלצת־סופר זו את שמנו ואת כל קדשנו בלי הרף ובאין מכלים דבר?!

מי=שהוא

*

&&& רָאוּי לָדַעַת

(מכתבים פרטיים)

I.

אדוני זוכר עוד את “סרט הקרן הקימת”, שראינו לפני חדשים אחדים בעינים תמהות וברגש כשלון לאומי הגון? ודאי זוכר עוד. הלא יצאנו מאותו “נשף” בשן ועין ממש. הלא לחלול־הקדוש של ארצנו המלאה יופי וצער והתהוות ורומנטיות וגבורה מאין כמוהם בשום ארץ – לחלול הקדש כזה: למסור במקום כל הקדושות הללו את “התיר האמריקאי בעל הכרס”, לחלול הקדש כזה לא זכינו עוד מאז שבנו לארצנו. ואיך אפשר לשכח את זה? –

ובכן, אדוני, נודע לי ממקור נאמן, ממקור ראשון, שהולך ומתכונן עוד סרט כזה, עוד חלול הקדש שני דומה לראשון. ועכשיו לא מצד הקרן הקימת, אלא מצד קרן־היסוד. ישר מלונדון. ישר מלונדון רוצים עכשו לחלל את כל הקדוש לנו ובמקום לתת סרט ארצישראלי יפה שבו משתקף לכל הפחות חלק אחד מני אלף מכל הנעשה פה בבנין ובצער ובתקוה ובחלוציות – במקום זה יוציאו מאות אחדות פונטים ויחללו אותנו שוב פעם.

הבה, נתכונן לקריעה.

מורה עברי

II

(מכתב מאת קצב אחד שבעיריה העברית הראשונה תל־אביב ת"ו.)

"אדוני הנכבד בעל “לב חדש”!

היות ורואה אנכי שהאדון מתעסק בעתונות חפשית וחפץ בודאי לדעת את כל הנהיה כאן בעניני מוסר וצדק ויושר, על כן יקבל נא גם דבר אחד מחיי שסבלתי אני ממנו הרבה ועתה כבר אני לא סובל, מפני כי נתיאשתי ואמרתי: השד יקח את הכל, האלהים שעזר לי עד הנה יעזור לי גם אחרי כן!

הדבר היה כך, שאני הנני כאן בארץ ישראל קצב מוכר בשר זה שנים רבות והייתי מן הראשונים הציונים שבאו לארץ ישראל ציוני ועבדתי עבודת פרך ופרנסתי את ביתי בתחלה בעוני ואחרי כן בריוח ב“ה עד שכל האריסטוקרציה שלנו בתל־אביב לקחו בשר מן החנות שלי ואני התאמצתי לעשות את רצון כל בחפץ לב ובאו אלי הקונים ואמרו לי לשלח להם את הבשר הביתה ואני עשיתי זאת בכל לבי כמו שצריך לקצב החפץ לחיות מיגיע כפו ולא רק אני אף גם אשתי ובני נשאו את הסחורה לבית הקונים ובני הקטנים נשאו בכל יום ובכל עת שצריך היה לשאת וכמובן שנתתי בהקפה שישלמו לי אחר כך בפעם אחת וגם זאת עשיתי בחפץ לב מפני שכך צריך לעשות מוכר בשביל הקונים וכך היה שקונים אחדים והרבה קונים חייבו לי סכום גדול המגיע עד לחמש מאות פונטים ואני חכיתי והייתי בטוח באנשי שלומינו שלא יעשו דבר כזה שלא לשלם אחר כך כל אחד פונטים אחדים ופתאום באה מלחמה והמהומות והגירושים והכל ועכשו אדוני בעל “לב החדש” הם אינה רוצים לשלם לי כלום ורק איש אחד מורה עברי שלם לי את החוב שלו והשארים אומרים שחובות שלפני המלחמה אין צריכים לשלם והם אינם חפצים לשלם אף פרוטה אחת ואיך אביא אותם למשפט והמשפט יעלה לי יותר מהכל משום שהחייבים הם הרבה אנשים שכל אחד חייב סכום לא גדול ועכשו אני שואל מאת האדון איך אפשר לחיות ולבנות את הארץ אם אנשים עשירים אינם משלמים את מה שאכלו מיגיע כפי והם הציונים האידיאליים שלנו העוסקים בבנין הארץ – ואיך אפשר דבר כזה נורא!”

(חתימה)

נו, “אריסטוקרציה” תל־אביבית שלנו? נו, שומרי שבת וקוראי ענג המקדשי שביעי? אנטי=בולשביקים כשרים? –

העיריה העברית. הראשונה.

ואולם, כל שאינו יודע – הרי עליו לדעת עובדה מקבילה לזו. נחמדה למדי:

–“האריסטוקרציה” התל=אביבית יש לה גם לה בעלי־חובות שלפני המלחמה. ובעלי חובות הללו הוזהרו והוזהרו אזהרה גמורה, שלא ירגישו את עצמם פטורים, חלילה, מחובת פרעון ודוקא עם רבית הגונה. “המלחמה לא באה בשביל שתרויחו אתם על חשבוננו!” אמרו להם. ולא עוד, אלא שגם יורשיהם של אלה אינם פטורים מלשלם את חובות אבותיהם כחוק וכדין.

הוי, “אריסטוקרציה” עברית! –

III

לעבודת בנין האוניברסיטה העברית בארץ העברים הוזמן חרש־נגר אחד, הידוע לציוני ותיק מזה דור שלם, ושכל ימיו נלחם בעד הרעיון הלאומי ובעד השפה העברית. כשגמר את המשא ומתן עם הפרופיסור פודור ועם המהנדס קורנברג הגישו לו חוזה כתוב בגרמנית לחתום עליו. הנגר העברי מאן לחתום על חוזה גרמני, שאיננו מבין אותו אפילו, סרב לחתום עליו מטעם פשוט ובריא: כל ימי חייו נלחם בעד השפה העברית ואחרי שזכה לראותה בתור אחת השפות הרשמיות – איככה יחלל אותה דוקא באונברסיטה עברית בארץ ישראל? – והתחילה ההפצרה הידועה. ואחרי ההפצרה – איומים. ולא הועיל, הנגר העקשן עמד על משמרת השפה העברית ולא חתם, עד שהגישו לו – אחרי וכוחים של שבוע שלום – חוזה עברי. וחתם עליו. ואולם – לא עברו יומים ופטרו אותו מעבודתו.

איפה זה היה –

בבנין האוניברסיטה העברית בארץ ישראל.

אנו שואלים את הפרופיסור פודור: האם גם בארץ מולדתו בהונגריה היה מחלל ככה את קדושת השפה המאדיארית בחוזים גרמניים? והאיננו פוחד, שהמתלמדים העברים יאמרו לו בקרוב שקלא טיבותך ושדי אחיזרא?

והמהנדס קורנברג? החושב הוא לבנות את האונברסיטה העברית כשידו האחת אוחזת באנך ובידו השניה מניף הוא חרב על התרבות העברית

הזהרו אדונים!

דוקטור

IV

הפסל גורדון הוא “ביש גדא”. “חבריו” אינם מאמינים בכשרונו. אמת שגם חבריו הם בבחינת “ביג גדא”. גם חברם הפסל גורדון אינו מאמין בכשרונם. ובכן: הדבר בסדר?

לא.

“אגודת האמנים העברים” עורכת תערוכה בחג הפסח. לתערוכה זו מזמינה היא כמובן, את כל האמנים העברים שבארץ. וכמובן, מבלי להתחשב עם מדת כשרונו של המשתף. וכך צריך להיות באמת. כאן לא הבקרת משמשת אמת מדה, כי אם הצד הפרופיסיונלי: פלוני ואלמוני עוסק באמנות מזה זמן ידוע, יצר יצירה כזו וכזו, הוחזק לצייר או לפסל ובכן לו הזכות להשתתף.

ואולם לא כן חשב ראש “אגודת האמנים העברים”, האדון מלניקוב. הוא חושב: אם הוא אינו מחזיק את מי שהוא לאמן – אינו מזמין אותו. ולא הזמין את הפסל גורדון לתערוכה.

היודע הפסל מלניקוב מה זאת?

זאת היא עובדה, שאסור לכנותה במלה המתאימה לא. יען יש בה משום סכנת משפט.

ומה יעשה הפסל מלניקוב, אם לשנה הבאה יהיה מר גורדון ראש “אגודת האמנים העברים” ואז לא ישתף אותו, את מלניקוב בתערוכה?

ואנחנו גם אז לא נהיה מוחים נגד זה אלא אך ורק מצד הפּרופיסיונלי שבדבר. יען הבקרת על כשרונו של מלניקוב – זה יהיה גם אז ענין בפני עצמו. –

צייר


&&& ביריד ספרותנו

דוד שמעונוביץ. “הכבשה הכשרה” שבסופרי ישראל הוא משורר גדול. “בזה אין כל ספק”, הלא כך כתבו עליו: “משורר האיתנים”. איש כשר וישר הוא דוד שמעונוביץ, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של אידיליות כשרות ואיתנים כשרים.

והוא, דוד שמעונוביץ, מתאמץ באמת לקיים את החשד הזה שחושדין בו. מתאמץ הוא להיות כשר. לעולם אינו נכנס חלילה בוכוחי ספרות ובמחלוקות לשם ספרות. אחרים כותבים מאמרים, קובלים, מתוכחים, רבים ומעליבים זה את זה – והוא, דוד שמעונוביץ הכשר וישר – כותב לו אידיליות. ותו לא מידי. ובינתים נהנה הוא מכל הענין. נהנה ומשפשף את ידיו בהנאה. ורק בצנעה, מפה לאוזן מחוה הוא את דעתו הזעומה על “החדשים מקרוב באו”. פולט בסתר איזה מלה גסה, כנהוג אצל הכשרים וישרים, המלה נכנסת בלבבו של המתוכח ויוצאת בדפוס – והוּא, דוד שמעונוביץ עושה מעשה זבוב־בית: לאחר שפלט את פליטתו על חטם האיש והאיש הנרגש רוצה לתפשו – עף הוא לא הצדה, עומד לו מן הצד ומשפשף את שתי רגליו הקדמיות בהנאה.

ככה

אלא שלא לעולם חוסן. זבובים כאלה נופלים פעם בפח. באונס או ברצון. נכשלים. ודוד שמעונוביץ לא היה נכשל, אלא שקפץ עליו רוּגזו של הגורל: הוא נעשה לעורך. ובתור עורך אי אפשר היה לו ללכת הצנע ולדבר בעלטה.

“והחדשים שמקרוב באו” לא נתנו לו מנוח לדוד שמעונוביץ. בתחילה היה רק אחד: אנכי האמלל, או כמו שאומרים בצניעות: “כותב הטורים הללו”. כשכותב הטורים האלה כתב פעם נגד המשקל הטוני ונגד – נורא! – ההקסמטרים ונגד – איום ונורא! – האידיליות, אז לא דוד שמעונוביץ כתב עליו: “צריכים להכות על הידים הטמאות”. לא הוא. כתב את אלה יהודי פחות דיפלומט משמעונוביץ. והוא, שמעונוביץ, היה מסכים לדברים הללו: “כן, צריך להכות, עם פוירשטין אי אפשר לדבר בסגנון אחר”. הוא “רק הסכים”, אך לא כתב בפירוש ובפרהסיה.

אלא “שבא עוד חדש מקרוב”. אורי צבי גרינברג. וגרינברג לא כתב לא נגד ההקסמקרים ולא נגד האידיליות. הוא לא כתב רק שירים. שירים, קינות על חורבן היהדות בגולה, על אבדן הדם והבשר, על החלוצים, על מסגד עומר, על מגזרים הדוקרים את חזינו בחודי מגדליהם ועל פרעות בישראל ועל חצאי־הסהר המזילים דם בירושלים. –

“ובשירים כאלה ספוגה סכנה” – אמר שמעונוביץ. כן: סכנה אולי עוד גדולה מזו אשר במאמרים נגד האידיליות. השירים הללו הם בעצמם מרצחי אידיליות. מרצחים ממש. ונוסף על אלה: שמעונוביץ הוא גם משורר הפועלים בארץ ישראל – ואורי צבי גרינברג בא ליום אחד – ובין לילה מופיע דוקא ב“קונטרס”.

זה אסון. “זוהי סכנה”. צריך לעשות דבר מה. – מה עושים? – יש עצה: “אינם מבינים אותו”, את “אורי צבי גרינברג המשוגע”. וזוהי עצה טובה מאד. יען הלא יש “יהודא ועוד לקרא”: גם רבינצקי אינו מבין אותו. ורבניצקי ודאי שאינו מקנא בגרינברג קנאת סופרים. זה אמת. רבניצקי אינו מקנא. רבניצקי הוא פשוט אחד מסופרי הדור הישן ואפשר מאד, שסגנונו של גרינברג קשה לו ובלתי מובן. זוהי הופעה טבעית מאד. הרי גם אחד העם לא הבין פעם מה שכל דרדקי דבי רב מבין היום: את שירו של צרניחובסקי “בעב הענן”. וודאי שיהיה זמן, וגרינברג לא יבין את סגנונו של הבאים אחריו. זוהי הופעה רגילה בספרות המתפתחת והולכת. רבינצקי כן. ואולם – דוד שמעונוביץ אם איננו מבין את גרינברג – דוד שמעונוביץ אם מופיע פתאום בזקנתו של רבניצקי – יקרע קריעה. ואם שמעונוביץ “משוררו של הדור החדש” תולה את ערך השיר בהבנה מתימטית, הרגילה באידיאליות – הרי זה אות לזקנה קודם זמנה.

וגרינברג זה הולך ועובר לאט לאט מן "הקונטרס: אל הפוֹעל הצעיר, אל מקדשו של שמעונוביץ. הוהו!

גְרִינְבֶרְג אַנְטִי פּוֹרְטָאס!

בא שמעונוביץ ומסיר מעל עצמו את האחריות. וכדי שלא יהיה הדבר מחוסר דיפלומטיה – מצרף הוא אל גרינברג גם את מאמרו של שטיינברג על ורדי ויואלית.

ובכן: “מחה תמחה”! מלחמה בעמלק. כמו מדור דור.

לץ אחד צחק על משה רבנו ע“ה ואמר: “טעה אדון הנביאים ושכח, שב”מחה תמחה” זה חורת הוא את שם עמלק בתורה לדורות עולמים!" –

דוד שמעונוביץ לא טעה: לא הוא יחרות את שמו של גרינברג לדורות עולמים. לא. ואולם – להלחם נחוץ. הסכנה גדולה. ומרחיבים את החזית. מה עושים? מביאים עליו את העכביש הרירני, המבקר אותו ברירו מכף רגלו ועד קרסולו ובינתים נאנח הוא אנחת־מלחמה עכבישית: “אין אמון, אין אמון”!

או מי יחיה: לדוב קמחי אין אמון. המבינים אתם? אין לו אמון. לא בגרינברג ולא באמלל שבאמללים: כי “ככותב הטורים הללו”, “החולה במחלת הספרות”. אין לו אמון להעכביש בכשרוננו. להתרפק על קרבנו בכל עת מצא ולריר אותו, להטפל בו בליחו הטפילי־הבקרתי, ולחיות על חשבונו – בזה יש לו אמון.

ואפילו יהודי משכיל כמו הד"ר גליקסון אינו בודק באמצעיו ונותן לו לעכביש לטפש בידים בהיכלו. –

ושמעונוביץ? הוא רק מסיר מעל עצמו את האחריות. לא יותר. וזה לא כבר לא עשה זאת שמעונוביץ. לא הסיר מעל עצמו את האחריות על נוונו של “מן הוא”. הרי לכם אותו הנוון:

“…לא לתת ארמון מיוחד… לפראים הספרותיים שבתוכנו לצאת בו במחולות כידונים”…

(א. המאירי, “עץ־הקורא”, דואר־היום מ"ח).

“במלים יפות מהלל המאירי את בן־אב”י, שהיה בו די מרץ לפרוץ את גדר הרוח המשמרת ואת מבצר ההשפעה המשמרת שבשפתנו ופתח את השער להתפתחות חפשית ולשמוש תרבותי מתאים בשפה"… (דואר־היום, נ"ב).

“המרצה מזכיר את עתוני “לב חדש”, שבהכרח הוציא אותו לאור משום שלא מצא מקום למאמרים חפשיים ולשאיפות היוצאות מגדר הרגיל” … (!) (שם)

“העיתונאי העברי שמוצאו מרוסיה איננו יכול לעלות ס”ס על עצמו ולהתרומם על… אותו בית־ספר לעתונות, שבו חנך… ועותונות זו, העתונות הרוסית… אין לה מושג קל מה פרושה של המלה: חפש הדבור". (א. ה., “כלפי פנים”, שם ל"ו)

"רואים אנחנו פה בארץ יחס שלילי לגמרי ולפעמים גם השפלה ועמדה של בוז נגד החלוצים… שני העתונים של הפועלים עמדו יותר קרוב אל השאלות היום־יומיות ואל מלחמת־החיים של החלוץ, אך לא במדה מספיקה " … (שם נ"ב).

גם זה כנראה, מוכה אלהים. “לב־חדש”, “פתיחת השער להתפתחות חפשית”, לשמוש תרבותי בשפת העברים" “חפש הדבור”, הגנה של החלוצים־פרנויה, מן דבוק דואר־יומי ר"ל!…

מן־הוא.


&&& “פרנויה” –

מזה לא הסיר את אחריותו. הוא רק בא ומודיע לי “שלא הוא כתב את זה”. שיבא מן־הוא דיגינראט מובהק זה הגונב קופסאות ר' מאיר בעל הנס והמכה את אמו החולה עד זב דם – ויכתוב על סופר עברי מלים כאלה במקום להראות את התורפה שבציטטים שלו – בעד נוון כזה ובעד חברותא כזו שמעונוביץ אחראי.

הוא צודק.

האיך אומר גרינברג הבלתי־מובן?

"הַכּוֹכבִים רָנִים טֵירוּף.

פֹּה הָאֵימָה! אֵין לְהַרְהֵר? תִּּפַּח רוּחֲךְ אִם תַּחְקוֹר, אֵי הָאוּרִים עֲלֵי חָזֶה

אֵי הַחָכָם הַיוֹדֵעַ!"

עלוב הוא הבית הלאומי שלנו, אם אין בו מקום לאדם חי וכואב.

אביגדור המאירי.

*

&&& למה נמהר?

הנהלת הקרן הקימת מודיעה, שהחליטה להקדיש את הדף האחרון של ספר הזהב השני לברון רוטשילד ואת הדף הראשון של הספר השלישי לסיר הרברט סמואל. החלק הראשון של ההחלטה לא יעורר שום וכוחים. היהודי הנפלא, שביחד עם כספו נתן גם את נשמתו לבנין שאנחנו בונים, ראוי לזה שהעם יביע לו את כל תודתו על ידי האמצעי העממי של רשימה בספר הזהב; אך במה זכה סיר הרברט סמואל לעמד בהבעת תודתנו בשורה אחת עם יהודי־פלאים זה?

ארבעים שנה, כדור המדבר, עבד הברון את עבודת הישוב, שמח בשמחותיו המעטות, כאב בכאביו הרבים, עד שזכה לתודה זאת וכי יהיה צדק בדבר שאחר ישיג אותה בארבע או אפילו עשר שנים קצרות? ומה עשה סיר הרברט סמואל בשנים אלה בכדי לזכות בסמל התחלת תקופה חדשה? הברון רוטשילד יסד מושבות, הקנה נכסי צאן ברזל לעם ישראל הושיב אנשים על הקרקע, – ואיזה נכסים הקנה לנו סיר הרברט סמואל? אמנם, יגידו לנו, אם מעט עשה הנציב היהודי הראשון לטובת בנין הארץ, הרי זה מפני האפשרויות הקטנות, מפני המכשולים והחתחתים שעל הדרך. אפשר שהדברים נכונים. אך העובדה היא שהוא עשה אך מעט. כל אחד ואחד מאתנו יכול להגיד, שאלמלי היה מוכשר ולו היתה היכולת בידו, כי אז היה פועל גדולות ונצורות. וכי תספיק טענה זאת למי שהוא מאתנו, בכדי שיזכה להרשם בדף הראשון של ספר הזהב על ידי תרומות העם\?

הקרן הקימת רצתה בסמל לתקופה. מה מסמל סיר הרברט סמואל? הוא מסמל את התקופה, שבה נעשה היהודי בארץ ישראל אזרח מהמדרגה השלישית אחרי האנגלים הערבים, את התקופה שבה צריך לו ליהודי להלחם מלחמת תנופה בכל פעם שהוא מבקש לקנות בול בדואר בעברית, את התקופה שבה התנוגו בתי הספר שלנו מפני שהממשלה נותנת את כל תקציב החנוך שלה לסוג תושבים אחד בלבד, התקופה שבה חיי היהודי בארץ קשים עד כדי מחנק ואחרון אחרון: את התקופה שבה עלה מספר היהודים העוזבים את הארץ על מספר הנכנסים. ואל תגידו, שבמקרה האחרון למשל, אין סיר הרברט סמואל אשם לגמרי. זה לא נכון. מדיניות נכונה של השלטת סדר ומשטר ורצון להגן על האפשרויות הכלכליות של הארץ היו מונעות מאתנו את כוס התרעלה של מספרי העליה והיציאה שבחדשים האחרונים.

תגידו לי שגם בנו תלוי הקולר, שגם אנחנו לא הראנו את הבינה ואת הכשרון ואת האומץ שהעבודה שהטלנו על עצמינו דרשה מאתנו? אודה ולא אבוש שהצדק אתכם. אך הבא מי שהוא לדרש, שירשמו אותנו, את הדור הנוכחי, את עם ישראל בתקופת 5־6 השנים האחרונות בספר הזהב לסמל ולתודה?

שגתה הקרן־הקימת; אם יש לסיר הרברט סמואל הרצון הטוב להשתדל או לכל הפחות, לעזר לנו בעבודתנו, הרי התנאי הראשון הדרוש לו היא הסיוע המוסרי מצדנו הבא מתוך הבעת האמון שלנו ביחס אליו. אם נביע לו אי־אמון באיזו צורה שהיא, הרי נקצץ את כנפיו לגמרי. ואני פוחד מאד פן תפגש החלטת הקרן הקימת מצד העם היהודי המוכן תמיד להודות ולשבח, אך הדורש בעומק נפשו מאזן צדק ביחס לכל אדם, יהי מי שיהיה, ביחס כל כך קר שסיר הרברט סמואל לא ימצא בו את כל מדת “הסיוע”, שהקרן הקימת חשבה לתת לו.

הברון רוטשילד לא זכה להיות לנו לסמל אלא אחרי ארבעים שנה של התמסרות ועבודה. סיר הרברט סמואל עודנו צעיר בעבודתנו, נחכה עוד שלשים ושתים שנה. עד אז בודאי יתבסס מצבו בעבודה זאת והוא יצליח להראות לנו את כל מה שהוא רוצה ויכול לעשות. עם ישראל אינו ממהר. הוא נצחי ועל כן יספיק תמיד להביע את תודתו לכל הראויים לה.

כבודו של דון יוסף נשיא, למשל, לא יועם גם אם לא תקרא תל־אביב איזה רחוב על שמו וערכו של אגריפס השני לא יורם בעינינו גם אם תמצא החברה “למען ירושלים” לטוב לקרא את שמו גם על שבעה רחובות הבירה.

א. טלמון

*

&&& אִגרוֹת אַחַד הָעָם

אגרותיו של אחד העם מראות לנו, שאותה המלחמה שבין אחד העם והמנוח ברדיצ’בסקי היתה יותר ממלחמה ספרותית־אידיאית. רואה אתה פה שתי הופעות זו בצד זו: ברדיצ’בסקי הענו, המהסס מתוך כבוד למתנגדו, ברדיצ’בסקי הכואב, הרוצה להתפרץ לפרקים מתוך צער שבאזיקים ויחד עם זה זהיר הוא ומדקדק בכבודו של אחד העם כחוט השערה. – ואחד העם “בעל השלטון”, הגא בתבונתו, הסומך על כחו והגיונות, המרגיש את ה“אני ואפסי עוד” והמעליב במתנגדו עלבונות אחרי עלבונות, שהנפש היפה סולדת בהם.

“אף על זאת אעירך, כנראה, חושב אתה, כי “על אם הדרך” פירושו: “הדרך הנכונה”. אבל טעות היא. “אם הדרך” היא “שיידעוועג” בלעז…”

“כנראה” שברדיצ’בסקי חושב ככה.

מובן שאחרי מכתב זה היה מענין לקרא גם את תשובתו של ברדיצבסקי על “כנראה” זה. ואולם לא זה העקר. העקר הוא, שאחד העם מודיע את זאת ברבים ואחרי שברדיצבסקי איננו בחיים כבר.

ובכלל: הופעה מוזרה מאד, שמי שהוא יפרסם את מכתביו הפרטיים בחייו, שהוא בעצמו יפרסם אותם. זהו ההבדל שבין אחד העם וברדיצבסקי. ברדיצבסקי אפילו את תמונתו לא הרשה מעולם להדפיס בשום מקום! וכמה שורות והטעים ישנם באגרות הללו, שלגמרי פרטיים הם ולגמרי אין להם ענין לקהל.

וכמה מכתבים, שאסור היה להם לבא בקהל מבלי להראות גם את התשובה עליהם!

“יהודי שכב=מרע כתב צואה: פלוני חייב לי סכום כזה, פלוני סכום כזה ואלמוני סכום כזה! – שאלו אותו: ואתה, כמה אתה חייב לפלוני ואלמוני? – מה זה עסקי? – ענה בעל הצואה – את אלה וכתוב פלוני ואלמוני!”

פולחן־האיש כבר עולה אצלנו על פולחן האידיאות.

– סופר מתחיל –

*

&&& בין אדמור לאדמור

האדמור מסוקולוב הרצה לפני אספת ראשי אגודת ישראל בפולניה, שהשתתפו בה כ“ב האדמורים מגור סוקולוב רדזין ואביזרייהו. ההרצאה עדין לא התפרסמה כלה, ההמשך יבא עוד, ובעזה”ז כמובן; אולם גם מן המפורסם ב“קול ישראל” אפשר להביא ראיה על מה שיבוא בעז"ה.

בהרצאתו מוסר האמור הזה דו“ח מעבודת האדמורים בא”י, זהו דו“ח לדוגמא מצד האוביקטיביות שלו, בכדי להעריכו כל צרכו אין אדם צריך להיות חפשי, אפיקורס ואפילו לא מתנגד לאדמורים. השקרים הרבים שבוֹ מפיגים את הפחד גם מאת הירא ורך הלבב שלבו נוקפו לנגוע ח”ו בכבוד נכדים ובנשקיים.

אולם פרט אחד כדאי גם לנו לעמוד עליו, הוא אמנם מראה בעליל, עד כמה מדת האמת ויראת שמים של האדמור המרצה מגמיעה, אבל מסופקני אם גם אלה החרדים הנרגזים על משוא הפנים הבולט מן הדו"ח ירגישו בכל חשיבותו של הפרט הזה, מסופקני אם מסוגלים לכך.

מתוך אוביקטיביות כביכול הוא מציין לפני שומעיו גם את הקנאות הקצונית של הזונינפלדים שגם היום בוחרים לרשום את ההקדשות שלהם אצל הקאדי דוקא, ולא אצל משרד הרבנות, הוא רואה בזה רק קנאות קצונית ותו לא, מפני שכל הקלקול בסדור הקדשות אצל הקאדי מונח בזה שצריכים לכתוב שההקדש ימסר לערבים אם לא ימצאו יהודים בירושלים, בכונה מגלה חששא רחוקא ומעלים עין ומכסה גם מאחרים את נוסח ההקדש שנעשה אצל הקאדי, שאיננו אלא הודאה בע"ז ממש, כי לפיו כל המקדיש על דעת הדת המושלמית, נביאה וחכמיה הוא מקדש.

לקבלת פני האדמורים בשעתם נדחקו גם אנשים משלנו, במקרה זה נמשכו אחרי הסבור והמקובל אצל אחרים. ר' דוד ילין נשיא הועד הלאומי נדחק גם הוא בין הצובאים על פתחם, וחכה לשעת הכושר ועת רצון שיוכל לדרוש שלומם. בתל אביב סדרה העיריה ישיבה מיוחדת לכבודם, האינטילגנציה התל אביבית ותרה גם על “גלוי הראש”, דבר שהמורים אינם מותרים עליו גם לכבוד התנך, ועולה לנו משום כך לעשרות אלפי פונטים בשנה. מה עשו האדמורים בא"י ומה הגיע לנו מהם ידוע לכלנו, ואין אנו זקוקים להרצאתו של הסוקולובי. המלשינות והדילטוריה והבגידה הלאומית שהתחילה בימות נורטקליף חזרה ונשנית בכחם ואשורם גם ברבת־עמון.

והנה עוד אדמור אחד, אחד ומיוחד שבא לא"י – ומדה אחרת לגמרי נמדדת לו גם מצד העסקנים הלאומיים שבנו: האדמור מדרוֹהביטש שליטא, אוצר בלום זה של אהבת ישראל, כמעין נובע בלתי פוסק מפכה לבו הגדול אהבה לעם ישראל וכל קניניו, יחידי הוא בין האדמורים שנספח גלוי לעבודה הציונית והתמסר אליה בכל נפשו ומאודו ולא רק את כבודו שהיה גדול בעיני אלפי חסידים מצד יחוסו הרם ומעשיו הטובים, אלא גם את אמצעי קיומו הקריב על מזבח תחית הלאום. ולמרות היותו מטופל במשפחה רבת האוכלסין, כן ירבו, ומוגבל באמצעים, הנהו תמיד מן המנדבים הראשונים לכל דבר שיש בו משום בנין הארץ ותחית האומה.

בהיותי בוינה ספרו לי בימי המועצה בסן רימו והוא עודנו יושב בוינא שעבר אליה בתחלת המלחמה, נודע לו כי ישנה נחיצות לשלוח למועצה תלגרמות המביאות את דרישות העם העברי. היה זה במעלי שבתא ולא היה סיפק בידו להקהל קהלות לשם כך, אז המציא האדמור מדרוהביטש מכיסו אלפים כתרים (בימים ההם היה לכתרים ערך) ושלח את כל התלגרמות הדרושות, ואלפים הכתרים האלה היו אחרונים לו, אחרונים ממש, שאין אחריהם כלום ואפילו מזון לסעודה אחת…

לפני שנתים בא לשכון כבוד בירושלם. בא ברצון ומרץ לעבודה, ולא אסתייע מלתא בידיה. הוא חלה במחלה אנושה. חזר לוינא, שם עשו לו נתוח קשה ואחרי שהותו שם כחמשה חדשים חזר לארץ חלש, שבור ורצוץ וחולה אנוש. טובי הציונים ומנהיגיהם לא מצאו כל נחוצות לקבל את פניו לא בפעם הראשונה ולא בשניה לבואו, ואפילו מצות "בקור חולים הנהוגה אצל כל אדם אינם נוהגים בו.

זוהי אהבת הלאום, מסירת הנפש עליה וזה שכרה מצד העומדים בראש עבודת התחיה.

בושנו מכם מנהיגים ציונים, בושנו מיחסכם לטובי הצדיקים שבדור. בושנו מחוש הבחירה שלכם. –


  1. במקור נדפס בטעות כך: “הבבדה”, צ“ל הכבדה – הערת פב”י.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות כך: “וגסתתמו”, צ“ל ונסתתמו – הערת פב”י.  ↩

  3. במקור נדפס בטעות כך: “בגמוס”. הערת פב"י.  ↩