כבוד תורתו הנעלה!

לפני שני חדשים, בדיוק: בחודש תמוז, בעשרים ושבעה בו, נפל דבר גדול בחיי, בחיי סופר עברי מסכן ובגורלו המוזר: – רגלי הנלאות מנדידת שנות אלפים ומטלטולים ארורים – זכו סוף־סוף לדרוך על אדמת קדשנו. יסלח לי כבוד תורתו אם אלאה אותו בענינים פרטיים כאלה, אך חושב אנכי, שענין מענין הוא גם בשביל איש שכמו כבודו, העומד רחוק מחרוזי פיטנים מזמזמים, משום שאולי גם לא ענין פרטי הוא לגמרי, שסופר צעיר בישראל, שלבו החם, המתנסה בכל מיני נסיונות של עבודת־זרות ועגבי אידיאלים יפים, צעירים ורעננים – שלב זה נשאר נאמן לאותה הזקנה הבלה, הנקראת ארץ ישראל וראשו ורובו שקועים בחלום־שיבתו אל תוך חיקה. כּתבן שכזה זוכה סוף־סוף לבא למחוז חפץ כל חפציו ולהשתטח על אותה האדמה, שאחד מאבי־אבותיו החרזנים בישראל, רבי יהודה הלוי, זכה להוציא בה את נשימתו האחרונה בשׁירה – ובכן, סוף־סוף זכיתי להרגיש את רגלי עומדות על קרקע־קודש זה ובסתר, בגנבה מעיני הסובבים אותי, לגחון לרגע ולנשק את האבן הראשונה שעל חוף־חיפה המלוכלך בצואת עזים תמימות, שאינן מרגישות מה שמרגיש רבי יהודה הלוי ובני בניו. – מה שהרגשתי בשעה זו ומשעה זו ואילך – מובן, שלא ניתן להכתב עלי ספר; לא ניתן אפילו לסופר עברי שיצירותיו הנצחיות חרותות בדם ואש על לוחות הכריסטומטיות היותר מצוינות בספרותנו. ומכל שכן שלא ניתן לי. אבל דבר אחד יכול אני למסור גם בכתב מכל שׁפעת־ההרגשׁות זו, דבר קונקריטי ופשוט: את יפיה של הארץ. אותו היופי המזרחי המיוחד במינו, ששִׁכּר את עיני בחיפה ובסביבותיה ואחר כך בנסעי מחיפה ליפו והלאה. את אותו היופי החיצוני, שכל ספרותנו הצעירה, המכילה רומני־ציור, ציורי־ספור, ספורי־שירה ושירת־רומנים לא נתנה לי עדיין אף קוצו של יוד ממנו. אף בית ערבי אחד. כן, יופי זה מלא את כל רמ“ח איברי ושס”ה גידי ותרי“ג מורשי לבבי עד כדי תפלה ממש. ויופי זה הולך ומוסיף, הולך ומקסים את מחי העיף בכשפי־קדש, העולים על כל חלומותי שׁחלמתי שם באירופה. מקסים הוא אותי בלהטי־אלקים, מסמא את עיני ומחריש את אזני בשירה עילאה, ששום מינקובסקי וקוארטין לא סלסלו כמוה מעולם. כן: היא מחרישה את אזני שלא לשמוע את בת־קולה השׁניה, האחרת של הארץ, המלחשׁת לי בלחש צורם, עקשני וארור לא שירת יופי, לא קסם אלהי, אלא המנון־השטן: אנחנות, תאניות־ואניות נוראות, תלונות־צער ואנחות יסורים. בת־קול זו לא של הארץ היא, אלא – של עמה, של בניה, שבאו כמוני לחונן את עפרה. זוהי תלונה אחת ארוכה ונואשה של בניה על בניה, של בניה הסובלים על בניה הגורמים סבלות. שתי שירות הללו: שירת היופי של הארץ הברוכה ושירת־השטן של העם שלה – מלחמת איתנים להן בלבבי ובכל מהותי. “הארץ היא כלה גן־עדן של אפשריות אין־קץ – ויושביה, הוי יושביה – בני סדום!” כאלה אתה שומע על כל צעד וצעד ובכל פנות שאתה פונה ליהנות ולברך ברכת הנהנין על כל ברכת הארץ, מן תאנת הניחוח המתוק ועד בתי תל־אביב הצעירה והיקרה, המחייכים עליך בעפעפי־חלונותיהם, הסוגרים בעדם, פעוטות מפטפטים בשפתנו המזמרת ובתולות בנות ציון שזופות וחורות, המנגנות – – אבל: סליחה. אפשר שזה אינו מענין. ואולם בודאי מענין הוא, שבתוך מלחמה קשה זו, בתוך מלחמת היופי והשנאה שבין הארץ ובין בניה – בתוך מלחמה זו, המענה את נפשי בחבלי גיהנום – הנה כבוד תורתו היה האיש, אשר בתנועה קדושה אחת פזר את החשכה המחנקת, שבתוך נשׁמתי, הנאבקת ביסוריה וכשמש הבוקעת מתוך עב ענן כבד – השרה עלי לרגע רוח טהורה ונעימה, רוח עצמה וגבורה, שזה כבר לא הרגשתי כמוה. תנועה זו היתה – – אותה הדימונסטרציה, שכבוד תורתו ערך כנגד מחללי השבת בפרהסיה בירושלים עיר הקודש ת”ו. תנועת־אומץ זו, עמידתו בפרץ כגבור חיל, כמקנא לתורת אלהי ישראל – הפיחה בי רוח־חיים ממש. נוכחתי שעוד לא אלמן ישראל חלילה, שעוד נמצא גבר הוקם על, המאזר את חלציו וחוסם את הדרך בפני עוברי עבירה ודוקא לא בדברים בעלמא – אלא בכח ה'! כן, בכח. ידע נא הפעם כל עברין, אשר אין אלהים כל מזימותיו, שלא כל הבא לחלל את השבת יבא ויחלל. ידעו נא הפעם, כי עם ישראל קדושים, כי ממלכת ישראל ממלכת כהנים היא וגוי קדוש וכי לא בטלו עדיין זרעות התורה הלילה! –

כן, ידעו.

ולבבי, שבא לכאן עמוס חלומות אהבה ושלום, חלומות חיי טהרה ויושר, חלומות, “ונהרו אליו כל הגוים” – ואחר כך נגלו לו כל תעלומות השוד והמרמה, כל מחלות השנאה הגדולה ההולכת ומוסיפה מיום ליום וכל אותה הזוהמה המטמאה את עם־התורה הנבחר – לבבי הרגיש רגש נעים, לבש גאות למשמע פעולוּת כבוד תורתו!

ואחרי רגש זה, אחרי מעשה פנחס זה – שוב באה שירת־השטן ונקרה במחי. שוב אותן התלונות, על החמס, על גסות הרוח, על המרמה, על ספסרות בדם יהודי, על נצול כח־יעקב בידי עובדי עבודת עגל־הזהב, על מאכלים מזויפים, על ארבעה כתלים ריקים בחמשה פונטים ועל תועבות כאלה וכאלה, שרק איזה פורישקיביץ רוסי והורטי מַדיאַרי יכולים לחפאות עלינו בערב יום־הפרעות. כן: שירת־שטן זו הרעילה שוב את חיי – אך הודות לכבוד תורתו, לא במדה מרובה כאשר לפני זה. חכיתי לכבוד תורתו, קויתי לו: עוד יום, עוד יומים וכבוד תורתו שוב יופיע ברחובותנו הצרים והמחניקים ושוב יקנא לתורתנו הקדושה. וכבר קפצתי גם אני את אגרופי והתכוננתי לעמוד תחת דגלו הקדוש ולקנא את קנאת אלהי ישראל ונביאיו הקדושׁים! –

שוא קויתי.

כבוד תורתו לא בא.

ולא עוד – אלא אחר שנמצא מי־שהוא או מי־שהם, שנזפו בכבוד תורתו על השתמשותו בידי עשו ר"ל – כבוד תורתו ענה להם מענה נמרץ כיאות וכנכון ובתוך מענה זה ראיתי הלכה ונזכרתי מעשה, מעשה מעציב. נזכרתי, שאין כל חדש תחת השמש. נזכרתי שכבוד תורתו איננו לא פנחס ולא בן בנו של פנחס, לא מקנא לתורת אלהינו – אדרבה. חסיד פשוט, אחד מחסידי צ’ורטקוב המתנפל על אחד מחסידי בֶלז, אוֹ על איזה מתנגד מברלין. לא יותר. כן: לא יותר. נזכרתי, שמעשה רב זה, שעשה כבוד תורתו בשערי הקרקס, מעשה נושן הוא, מעשה עקשנות מסכנה, מעשה גלות, ואם תמצא לומר: מעשה עם־הארץ גמור. יסלח לי כבוד־קנאותו: אני הנני גם כן מהני קנאי קיצוני של תורתנו הקדושה, אך לא קנאי המקנא לאותו החלק שבתורת משה, היקר בעיני כבוד תורתו, אלא לאותן המצוות והעבירות, שכבוד תורתו דש אותן בעקביו הקדושים. כבוד תורתו שם נפשו באגרופו בעד דברים שבין אדם למקום – ואני הצעיר והנבזה באלפי ישראל אני – לבי חושש לדברים שבין אדם לחבירו! כבודו מצטער על פפירוסה שבפי יהודי בשבת – ואני רואה את עתידנו המזהיר, העתיד וצריך להיות למאור לגוים, טובע ונחנק בעבירות ונבלות שבין אדם לחבירו. כן־כן: זה ענין חשוב מאוד, כבוד תורתו הנעלה. זה דבר מוזר קצת: לראות את הסכנה הצפוייה לנו בישיבת קרקס ובעישון סיגרה ולא לראות את הסכנה החותרת תחת כל קדשי חיינו – חיי ממלכת כהנים וגוי קדוש – בחלול המצוות הכי־חמורות, הכי־טבעיות והכי־קדושות, שגרמני פשוט אינו עובר עליהן ואנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב מצטינים בהן כבבגדי כהונה, שאנחנו יוצאים בהם לשרת בטומאה להגרוש המצרי! –

לא, כבוד תורתו המחוללה! לא זו הדרך ולא זו התורה! אני אינני מאמין לא ביראת שמים שלו ולא בקנאתו האגרופית. אינני מאמין, וחבל: אינני מתירא. כבר ראינו כאלה למדי בגלות אירופה. אינני מאמין בכאלה, לא אני ולא שום אדם מישראל. ואם כבוד תורתו חפץ באמת שיאמינו לו, שיראו מפני קנאתו ושקנאתו תעשה פרי הלולים לה' ולבני אדם – אז יקדשׁ נא לא רק את שמו של מי שאמר: שמור את יום השבת לקדשו, אלא גם את שמו של מי שאמר: לא תרצח! וחושב אני למותר כאן לבא כרוכלא ולחשוב לכבוד תורתו מה הם מצוותיו ואידיאליו של מי־שאמר זה. יקח נא את התנ"ך ויראה. כן־כן: יראה בעיניו ואחר כך ילך נא כבוד תורתו אל כל פנות חיינו הארורים ויעשה שם מעשה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. ילך נא, למשל, אל חברות הבונים השונות ויכריחן לקיים מצות “ועשית מעקה” בשעת בנית הבית, שלא יפלו החלוצים הנופלים וישברו את מפרקתם בלא עת על עשרה פונטים, שבעל הבית חס עליהם להוציאם מכיסו; ילך נא אל המושבות וישגיח על צרכי האוכל הנשלחים לנו משם לכל אפסי ארצנו, שׁלא יאכילו את בני ישראל הרעבים מאכלים מזויפים, המעוררים געל ומתישים את כחם עד כדי מחלה. ילך נא אל רוע הגזרה שלנו: אל “המעבירים” ויתבע באגרופו את “דמי־הקדימה” הנגזלים מצרורם הנקוב של אלפי אלמנותינו ויתומינו, העולים לארצם הביתה; ילך נא אל בית־המכס וישאל בסערה: מי המה “הקומיסיונרים”, שהפקידים שם שולחים אליהם את כל מי שבא לשאל מהם שאלה פשוטה; ילך נא אל הכבישים, אל המושבות ואל הבתים הנבנים וישגיח מצד אחד על עבודת החלוצים והפועלים והמהנדסים כביכול, שיעבדו באמונה ובמסירת־נפשׁ, שלא יעשו בתי ישראל קבריהם חלילה, ומצד השני – על בעל־הבית או בעל־החרשת, שׁלא ינצל את פועליו ולא יתעלל בהם באופן המחפיר את מעשי כל בעל־אחוזה צרפתי בטַהיטי; יעשה נא פשרה בין הפועל והחלוץ, בין החלוץ ונותן העבודה ובין נותן העבודה והפועל. יבאר נא להם מה פרושה של עבודת בנין הארץ, של תחיה לדורות, של אהבה יהודית חמה, המוכשרת להביא ברכה ולהשרות את שכינתה של העבודה הפוריה מבפנים וכּבוד גוי ואדם יחד מבחוץ; ילך נא אל אטליז גרמני ויראה מדוע קונים בני ישראל (אפילו אלה, שהיו זהירים במדה ידועה ממאכלות אסורות) אצלו את בשר־הטרפה הגקי והזול ולא את הבשר הכשר באטליז ישראל, המלוכלך בצוֹאת זבובי־מות ומרוב טלטול בידיהן “הכשרות” והמזהימות של נשי־החיל שלנו בשעת קניה; ויוסיף נא לשאל את בעל בית גרמני, כמה אצלו מחיר חדר יפה ומרווח! – ישאל – ויקפוץ את אגרופו. וילך נא אל המוסדות הצבוריים שלנו לא רק למען שמירת שבת, אלא למען לעשות שלום בין הקהל הגס והמטריד את הפקידים עד כדי יציאת נשמה ובין הפקידים, שמעולם לא נסו בעבודות כאלה, שיעבדו בחרף־נפש ובמסירות ולא יבריחו את העולים לארצם בנפשׁ רצוצה חזרה לאירופה המרצחת! – ילך נא כבוד תורתו, ילך נא – ויקנא את כבוד תורתנו, תורת האהבה, האשר והשלום, הנכפשת בעפר ארצנו הקדושה ובאשפות אחינו בני ישראל, המתבעבעים ממש בזוהמת בני רוסיה ופולניה וגליציה ודכותיהן! – ואם אינו יודע את כל אלה, אם לא נהירין לו שבילי הטומאה ההולכת ומחנקת אותנו מיום ליום – ילך ויתענין, וישאל – וידע. יפנה נא אל העם, אל כל העם: הפועלים, בעלי הבתים, פקידים, אלמנות ויתומים – ויודעו לו דברים אשר תצלנה אזני כל אדם מישראל, שלא נטמא עדיין לגמרי. ילך – וילבש צדקה כשריון ויעטה נא כמעיל קנאה וברוח ישעיהו יגיד ויוכיח על כל התועבות ובחמת נחמיה בן חכליה “יריב עמהם, יקללם, ויכה מהם אנשים וימרטם וישביעם באלהים אם יטמאו את הארץ בעונות” אשר שום יום כפורים אינו מכפר עליהם לעולם!

ואם כאלה יעשה כבוד תורתו – אם יתן לעמנו לב חדש ורוח חדשה, אם יצעק להם בלי הרף מעל במת בית הכנסת, מעל עמודי העתונים, בעל פה ובכתב, בישיבות ובאספות ובכל מקום ושעת הכושר, ואם – מה שהיא ראשית כל קנאה ויראת־שמים – כבוד תורתו בעצמו יעשה את הטוב והישר בעיני אלהים ואדם – אז מובטח לו לכבוד תורתו, שלא רק, שלא ידליקו סיגרה ביום השבת, אלא בעל הקרקס בעצמו – אם יהודי הוא אם לאו – יסגור את הקרקס שלו ובכל ערבי שבתות יבא אל שלחן כבוד תורתו הנעלה לשמוע מפיו הקדוש חדושי תורת ישראל הנצחית, לקיים מה שנאמר: “ונהרו אליו כל הגוים” – –

ברגשי כבוד וחבה יתירה

יהודי.