וּלְקָחוּם עַמִים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם
וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל
עַל אַדְמַת אֲדנָי
לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת.
– בֶן־אָמוֹץ –
בין כסא לעשור זה, הראשון לנו בביתנו, על אדמת קדשנו, בבין־השמשות אחד, בשעה שהרגשתי שוב ברוח יום־הכפורים הממשמש ובא וידַי היהודיות, הרגילות מדור דור להוָשֵט מעצמן כלפי מי־שהוא, כלפי יהודי־כמוני ולהשתפך תוך נשמתו – געגועי־סליחה תקפו את נפשי וידי הרועדת הוּשטה בלחיצה חמה כלפיכם, כלפי מחנה־החלוצים הגדולה והמפוזרה, כדי להאחד עמכם ברגש נצחי, חם ומכפר.
וברגע זה – הובא לי מכתב.
מכתב – שנפשי סלדה בו ולבבי נתר ממקומו.
מכתב מר כלענה, קר כפלדת החרב ומרעל כחץ־פראים.