בְשַׁחֲרֵי שִׁכְרוֹנִי הַנּוּגֶה וְהַמְּבֹרָךְ, אֵלֶה הֵם רִגְעֵי נֶצַח־יִשְׂרָאֵל; בִּשְׁעַת דוּ־פַּרְצוּפַי גְּלוּיַת הָעֵינָיִם, עֵת חוּשַי בִּי יִכָּנְעוּ לִשְׁתֵּי רְשֻׁיּוֹתַי: לַעֲבָרֵנוּ אֵין־הַחֵקֶר וְלַעֲתִידֵנוּ אֵין־הַסּוֹף – דְיוֹקָן רוּחֲךָ־אַתָּה מְזַהֲרֵר בְּעֵינָי:

– אַתָּה הַמְּבַקֵּשׁ, אַתָּה הֶחָי.

שְׁלשֶׁת מַלְאָכֶיךָ יְלַווּנִי בַחַיִּים: עֵינְךָ הָעֲתִּיקָה, עֵין בֶּן־הַסִּינָי, הַפּוֹתַחַת אֶת שְׁמֵינוּ לְהַבִּיט בְּזִיו־שַׁדַי וּלְהִתְחַטֵּא לְפָנָיו עַל גְּאֻלַת הַגְּאֻלוֹת, הַבֹּשֶׁשֶׁת לָבֹא, – יֵאוּשְׁךָ הַקָּדוֹשׁ, הַמֵּנִיב וְהַמְּגָרֶה, הַמְּנַסֵּר בְּלִבֵּנוּ וְקוֹרֵא לִקְרָב –; וְשִׁירַת לְבָבְךָ, נִיבְךָ זֶה הַפֶּלִאי, סוּמְפּוֹנְיַת־הַהֲוָיָה הָעִבְרִית הַלֵּזוּ, סְפוּגַת כָּל תֹּם וִיפִי כָּל יֹפִי: צַעַר בֶּן־אֲדָמוֹת רְווּי חֲלֵב־אֵם וַעֲסִיס דַּם־קָרְבָּנוֹת, הַמַּשְׁכִּיר לִבְרָכָה –

– אַתָּה הַתּוֹבֵעַ, אַתָּה הֶחָי.

יַלְדוּתֵנוּ הַשּׁובֵבָה מִלְשַׁד מֹחֲךָ יָנָקָה – וַתָּחֶל חֲשֹׁב; עַל מִסְתּוֹרִין צַעֲרֵנוּ פָרַשְׂתָּ צְעִיף מַזְהִיר – וַנִּפְקַח עֵינָיִם; וּבְלִבֵּנוּ, הַמִּתְהוֹלֵל בְחַטְאוֹת נְעוּרָיו וּבְמַשׁוּאוֹת אֵשׁ־זָרָה שָׁלַחְתָּ יַתּוּשׂ־סָפֵק – וְלִמְבַקְּשֵי אֱמֶת־עִבְרִית הָיִינוּ בִּן־לָיְלָה, לִמְבַקְּשֵׁי הַתֹּכֶן, הַגּוֹזֵל מְנוּחָתְךָ:

– אַתָּה הַיְּהוּדִי, אַתָּה הֶחָי.

צַעֲדֵנוּ כְּבָר נָכוֹן, כְּבָר שָׁרִיר וְצֹעֶה מוּל חֻפֵּי־חֲלוֹמְךָ הַמְּגַּלִים עֵינָיִם:

– אַתָּה הַמֵּאִיר, אַמִּיץ־הָאַמִּיצִים, אַתָּה הֶחָי. שָׁם דְיוֹקַן נִשְׁמָתְךָ. – – –

מיכה יוסף ברדיצבסקי מת. מת: מה מוזר, מוזר ומגוחך במקצת. בעודו בחיים לא כלנו זכינו לראותו בעין־בשר. כסמל רוה־היוצר היה יושב שם, במקום שהוא, ומבכה בנשיקה את פרחי גלותנו ואת תבוסתנו הרוחנית ותובע את תשובתנו אל מקור מחצבתנו. ומעטים זכו לראות את – – את צלו הגשׁמי, את הבשר שׁבו, את הגוף ברדיצבסקי. ומי ראה מעולם את תמונתו בין תמונות סופרינו ומי חגג את חג יובלו? –

כל ימי נעורינו התוססים בגעגועיו־שלו היה לנו אידיאל ילדותי: תמונתו של ברדיצבסקי. ולא השגנוה. ואושר היה לראות איש שדבר אתו פעם. – ונתגעגע לבקר אותו ולראות אותו לא בשעת כתיבה, ולא “לראות איך הוא קושר את שרוך נעליו” –

ופעם, פתאום, בהסח־הדעת – הראה לי ידידו, אלתר דרויאנוב את תמונתו. ואני לא האמנתי שתמונתו היא. הזוהי תמונת ברדיצבסקי? ואני חשבתיה לתמונת האברך “גבריאל”, או “מנחם”, או “מיכאל” או – כלם כאחת. ואפילו בתמונת אשׁה ראיתיו. בתמונת כל חיינו, היפים עד כדי דמעה.

אלמלי היו לי פונטים אחדים, הייתי מוציא את כל ספריו, וגם את הוכוחים שלו, בנקודות ובשורות קצרות: בשירה, כמה, הוי, כמה “שירה” יש לנו בפרוזה. אך פרוזה בשיר – רק אחד. ברדיצבסקי..

ברדיצבסקי מת. ועכשו יבואו השקרים, יבאו ויתהוללו אחרי מטתו ועל קברו. “אל נקמות! אל נקמות! הפילני על פני ואבכה!”

יַעֲקב יִשַׁי, אַהֲרן נְקַוֶה וִיהוֹשֻעַ גַנוֹן

שְּׁדוּדֵי אוֹר־יָה לְמֵיטַב יְמֵי נְעוּרֵיכֶם –

אִם נִגְזְרָה עֲלֵיכֶם גְזֵרָה

לָשֶׁבֶת בְּטֵלִים וְשוֹמֵמִים

בְּעֵת־לִבְנות הַקְדוֹשָׁה הַלֵזוּ:

שְׁבוּ בִמְנוּחָה עַד יַעֲבָר־זָעַם

וְשִׁמְרוּ עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם הַטְהוֹרוֹת,

אֲשֶׁר כְּבוֹד עַם־חַיֵי־עוֹלָם חופֵף עֲלֵיהֶן.

וַאֲנַחְנוּ עָשׂה נַעֲשֶׂה וְגַם נוּכַל

לִבְנוֹת לָכֶם אֶת בֵיתֵנוּ הָרָם,

לְמַעַן תִמְצְאוּ אוֹתוֹ בָנוּי לְתַלְפִּיות

לְעֵת שׁוּבְכֶם אֵלֵינוּ בְּשָלוֹם. –