הגברת שפלה חיה בתל־אביב, הגברת שפלה היא אשׁה הגונה במקצת. פניה טהורים, עיניה שחורות או כחולות. (לא בברור לי למדי. לא יכלתי להביט בעיניה. מתוך גועל נפשׁ). ידיה רכות וענוגות. כרסה בין שניה. לא מתוך עבור. אלא כך מתוך גסות. ונפשה, נפשה מזוהמה למדי. מתרחצת היא בים כנהוג. אך נשמתה אינה מִטַהרת על ידי רחיצה. נשמתה מלוכלכת בדם. בדם חלוצים. לא שׁהיא עורכת עמהם קרב והורגת אותם. לא אדרבה. בשׁעת סכנה היא מסתתרת מאחורי כרסה, מתחבאת לפני ולפנים בביתה היפה ומחכה עד יעבר זעם. עד שיֵהָרגו חלוצים אחדים. וכשׁעבר הזעם יוצאת היא החוצה, קורעת בפוך עיניה ויוצאת החוצה וכשׂאחינו בני ישׁראל מתהלכים ומתיפחים בכאבם על הצער הנורא, על אבדן גבורינו, ששמו נפשם בכפם והצילו את תל־אביב ממשׁימת הרצחים – היא הגברת שׁפלה אינה מבינה את הענין. “מה רעש? – שׁואלת הגברת שׁפלה – מה רעש? נערים אחדים נהרגו והם יוצאים וידיהם על ראשיהם?! סכנת נפשׁות! חלוצים אחדים מתו” – כך משתוממת הגברת שפלה על הרעש. כך השתוממה בתחלת חודשׁ מאי וכך השתוממה גם עכשיו על הרעש בירושׁלים. – ובאמת: מה רעש? נערים שיש להם אמהות כאלו, כמו הגברת שפלה, באמת אינם ראויים שיעשו רעשׁ בשבילם. אלא שבנה של הגברת שפלה לא נהרג. הוא אולי הסתתר גם כן תחת כרסה וחכה עד יעבר זעם. אם ישׁ לה בן בכלל. נתענין בדבר ונדע. ואם יש לה, נדאג לדבר שתדע גם היא, מה רעש. בשׂעת סכנה נוציא גם אותו ונעמידהו בשׁורה, בין המגינים על חיינו. אז אולי תדע הגברת

שׂפלה מה רעשׁ.