הַקְּוֻצָה / אברהם שלום פרידברג

(בשנת שלשת אלפים חמש מאות ותשעים ושבע לבריאת העולם)

אני עמיהוד בן אלידע, בן שמוע, הדור החמישי לאבינו הזקן עזריה בן טוביה, שהיה בימי אלכסנדר הגדול, כותב המגלה הזאת, והיתה לך אלעזר בני למשמרת עולם.

עצת שלום היתה בין זרבבל אבינו ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, כי תהיה הממשלה בירושלים עיר קדשנו נתונה בידי הכהנים מורי העם ומדריכיו בדרך ה‘. ועל זאת השביענו אבינו שבועת עולם לדֹרותינו, לבל יעֹז איש מאתנו לקחת המשרה על שכמו, עד בא עת רצון מעם ה’ להרים קרן משיחו ולהביא גאולה שלמה לעמו, בהקימו את בית דוד על מכונו. אבל עת הרצון לא באה היום, ועצת השלום הופרה בידי צאצאי יהושע אשר כהנו אחריו –– כי מהם יצאה הרעה לחלל כל קדש ולהשבית כל מועדי אל בארץ, ותחת היותם כהנים לאלהי ישראל, נזרו לבשת, וישחיתו ויתעיבו עלילה, עד כי העמד צלם בהיכל ה'! רק הסופרים שהעמיד עזרא וכניסתם הגדולה והחכמים והמורים שיצאו ממנה הם עמדו בפרץ ויצילו את העם ואת תורתו מכליון חרוץ כיום הזה.

* * *

במות אלכסנדר הגדול, חלקו שרי צבאותיו ממלכתו ביניהם. מהם נוסדו על גבולנו שתי ממלכות גדולות, ממלכות הצפון והנגב, סוריה ומצרים. ובפרוץ ריב בין האיתנים מלכי שתי הארצות האלה, היתה ארצנו להם ולחילם למרמס, אבל עוד רעה גדולה מזו הגיעה לנו משתי הממלכות גם יחד –– כי ברשת שרי צבאות אלכסנדר את ממלכתו אחריו, ירשו גם את רוח העם אשר ממנו יצא, ותהי שפת יון שלטת בארצות ממשלתם, ואִתּה נקבעו גם מנהגי העם היוני לכל חקיו ומשפטיו ודתיו ומשחקיו –– כי הדת והמשחק בלולים הם אצל העם הזה; תורתו היא שעשועיו ותענוגות בשרו הם המה מדות אלהיו עליזי תאותו –– ומה נקל לאדם ללכת אחרי יצרו ולעשות בזה גם חפץ יוצרו! אמנם נקל היה לדתי היונים למצוא מקום בין עמי מצרים וסוריה, אשר אליליהם נשתנו רק בשמותיהם בעוד אשר במעשיהם ודרכיהם יחדו ישתוו. לא כן חלק יעקב, אשר מצותיו וחקותיו הן ההפך מחקות הגוים האלה, ועל כן רבה המהומה בעזוב כהניו ושריו את משמרת אלהי אבותיו, ויגדל הריב, וירב שאון המפלגות בצררן אשה רעותה, עד כי גברה יד אנשי האמונה ונצדק קדש, ודת אלהים הושבה על מכונה.

* * *

שמעון בן יוחנן הכהן הגדול היה צדיק מושל ביראת אלהים, ושם כבודו נמנה בין אנשי כנסת גדולה ¹, ובמותו חדלו הסימנים הטובים אשר נראו בבית המקדש לאות כי כבוד ה' עליו חופף ². בתו היתה נשואה לכהן עשיר ונכבד ושמו טוביה, ובנו יוחנן, הוא חוניו השני, ירש אחריו את הכהונה הגדולה כמשפט. בעת ההיא נחשבה ארץ הקדש על גבול ממלכת תלמי השלישי, מלך מצרים. וסיליקוס השני מלך סוריה חשב מזמות לספח את הארץ אליו, וישלח מלאכיו אל חוניו להניאהו משלוח לתלמי את מס השנה הנועד לו מאז. וכראות מלך מצרים כי הכהן הגדול יאחר מועדו, וישלח מלאכו ירושלימה להאיץ בו לעשות חובתו. ויעד השר בו כי אם יקשה ערפו וחרה בו אף המלך וכלה חמתו בעמו וארצו. עוד חוניו מכביד לבו בדבר המס לבלתי שלחו, והנה קם בן אחותו, יוסף בן טוביה, וידבר אתו קשות נגד זקני העם, ויתנדב ללכת מצרימה לכפר פני המלך ולהשיב חמתו מהשחית. והזקנים מלאו אחריו וימלאו את ידו לבצע אמרתו. וילך יוסף אלכסנריאה, ובחכמתו וערמתו מצא חן בעיני המלך והמלכה, ויחכרו לו מסי כל הערים והמדינות אשר בין סוריה ומצרים. גם חיל אלפּים איש נתנו לו, להכביד אכפו על יושביהן לשלם לו את המס אשר ישית עליהן ³.

עשרים ושתים שנה התחזק יוסף בן טוביה על משמרתו זו ⁴. כל ימי תלמי השלישי (אִוֵרְגֵטִיס) והרביעי (פִילוֹפֵטֵר) היה הוא השליט בארץ, ויצבור לו הון עתק, גם כל אנשי פקודתו והנלוים על ביתו עשו חיל ויעשירו עֹשר רב. אבל כגדול עשרם כן גם גבה לבם, ויעזבו את דרך ה', וישפיקו בהבלי נכר, ויוסף היה להם לעינים, כי בהיותו הולך ובא לרגלי עסקיו לאלכסנדריה בירת מצרים, למד את דרכי היונים ויביא את מנהגיהם עמו ירושלימה, וממנו ראו כל קרוביו ומיודעיו וכן עשו, וכל יתר קציני ירושלים למדו מהם לעשות כמהם, ותהי חטאת האנשים האלה הולכת ורבה.

בקטנות החלו עשירי העם אלה לשנות טעמם, ובגדולות כלו. בראשונה שמו לבם להשתוות אל בני יפת ביתרון הכשר אשר מצאו בהם לחכמת חרשים ולטעם הנֹעם והיפי, ובהיות שפת יון שלטת בכל גבולות ארצם ועולה על לשונות העמים האחרים בחין ערך מליצותיה ושיריה, בחרו לדבר ולהתהדר בה בשערים. בהתעשרם חדלו לעשות בחפץ כפיהם ולאכול מפרי עמלם, וישימו זהב כסלם ויסחרו אל הארץ. לרגל מסחרם באו אל ערי העמים אשר מסביב להם, ובראותם כי רבה שנאת העמים ליהודים שכניהם, על דתיהם השונות מהם, התאמצו להדמות אליהם ולאחוז במנהגיהם, עד כי לאחרונה החלו גם לחג חגיהם. כן הנהג חג דיוניזוס, הוא בּכוּס אליל היין, בבתי ישראל יושבי ירושלים. המנהג הזה היה קדש להיונים בכל ארצות מושבותיהם, וזה להם לחק, כי מדי שנה בשנה לעת האביב, בפרוח הגפן, וביין המשמר ביקביו תחל התסיסה השניה, הנותנת לו את חריפותו, וחגו שני ימים חג לדיוניזוס, הוא “חג הכדים”, בשלחם איש לרעהו כדי יין למנה, ולהתרועע אחרי כן במסבת רעים ולהתחרות יחדו בגבורה אשר בשתיה ⁵. יחד עם משתה השכרון באה החמדה והתאוה לפרוץ גדר התֹם ולהשבית מדת הצניעות מקרבם. כן למדו עשירי ישראל להתעלס בשמחות הגוים, לבוא בסוד עליזים ולהתמכר לחמדת בשרים, ויהי כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ועלמות תופפות ומחוללות הביאו להם מקרוב ומרחוק, ויתהוללו עמהן לעיני כל ולא התבוששו, כי הלא כמעשי היונים הנאוּרים המה עושים, והיא תפארתם ותהלתם.

*  * *

אז יחלק ישראל לפלגות. היראים את ה' דבקו בחכמת ⁶ התורה האֹחזים בלמודי אנטיגנוס איש סֹכו ככל אשר קבל משמעון הצדיק, ובראותם כי רבה המכשלה, התעודדו לעשות כעצת אנשי הכנסת הגדולה, ויהיו מתונים בדבריהם עם המתנגדים להם, לבלתי הרחיב הפרץ בעם ה‘, ויתאמצו להגדיל כבוד התורה בהעמידם תלמידים הרבה ובעשותם נדרים וסיגים מסביב לחֻקיה, להיות לה למשמר בפני מהרסיה ⁷. והפריצים בעם פרצו את הגדרים ויהרסו אל הקדש ויעברו חק ביד רמה. אליהם נספחו צדוק וביתוס, שני התלמידים הרעים, אשר טעו בדברי אנטיגנוס רבם, בהורותו אותם דרך ה’: כי עבודת האדם לאלהיו ראויה להיות מאהבה תמה ולא בתחבולת מסחר למען יגיע לו שכר טוב באחריתו, ובשמעם דבריו אלה חזקו בלבם דבר מר: כי אין כל שכר וגמול לעולם הבא –– ומה בצע איפוא לאדם כי יזכה את ארחו וכי יתּם דרכיו? ויעזבו תורת רבם ⁸ ויטו אחרי למודי עפיקור היוני, אשר מצאו להם מסלות באלכסנדריה ומשם הגיעו ירושלימה. מבית טוביה הכהן, חתן שמעון הצדיק, יצאה הרעה ותגיע עד בית ה' –– כי רבים מהכהנים עזבו דרך וילכו תעה לעשות כמעשי קרוביהם הרשעים. כן גדלה מפלגת הפריצים בהספח עליה רוב עשירי העם וכהניו וגם הרבה ממשכיליו יודעי חכמת עולם. ובהתפארם בחכמת יון, קראו לנפשם בשם “הילנים”, על שם אבי כל שבטי בני יון, השם אשר נתּן בעת ההיא למשכילי העם היוני, יודעי שפתו וספרותו.

שני דורות היה הפרץ הולך ורחב ביושבי ירושלים; עד מות חוניו השני ושמעון בנו אשר היה לכהן גדול תחתיו. בעת ההיא עברה ארץ ישראל מידי התּלמיים, מלכי מצרים, ותהי לנחלה להסיליקים, מלכי סוריה. כי במות תלמי הרביעי ⁹ היה בנו תלמי החמישי ילד בן חמש שנים, ומשרי הממשלה לא נמצא איש אשר יצלח לעצור בעם ולשמור על הממלכה לבל ישיגו אחרים גבולה, אז עלה אנטיוכס הגדול מלך סוריה ויכבש את ארץ הקדש ויבא עד שערי ירושלים, והכהן הגדול עם כל זקני העיר יצאו לקראתו ויקדמו פניו בכבוד ¹⁰. ויט אנטיוכס חסד ליהודים וייטב ליושבי ירושלים את כל הרעה אשר הגיעה להם מאת סקֹפָס שר צבא תלמי החמישי, אשר הצליח לירחי מספר להחזיק שם מעמד ולתת נקמתו בעיר ויושבי בה על אשר נטו אחרי מלך סוריה. גם נשא משאות מאת פניו לבדק הבית ולכל צרכי היכל ה', והנחה עשה לחכמים ולזקנים ולכהנים וללוים ולכל עובדי עבודת הקדש. גם אסר על בני הנכר לבוא אל הקדש או להביא ירושלימה כל דבר הטמא ליהודים על פי דתם. וכל הטוב והחסד אשר עשה ואשר צוה גם לבניו אחריו לעשותם, הכל רשם בכתב אמת, בספר אשר נתן לראשי עמנו, ואת פתשגן הכתב שלח לשר צבאו, נציב סוריה, לשמור ולעשות ככל הכתוב בו. אחרי שלש עשרה שנה נשתה גבורת אנטיוכס הגדול, כי הכה מכה רבה מאת הרומאים במלחמה על יד העיר מגנֵזיה ¹¹, וכל המדינות אשר כבש בארץ יון ובאזיה הקטנה נסבו ובאו בידי הרומאים. גם כל אניותיו נתן להם, אף נטל עליו להביא לאוצר רומה כסף ענושים חמשה עשר אלף ככר זהב מדי שנה בשנה. אך ארץ ישראל נשארה בידו כבראשונה, ובימיו ראה עמנו מנוחה כי טוב ויתענג על רוב שלום.

* * *

גם בהמיר ארץ מושליה היתה יד המפלגות בתּוך לסכסך סוריה במצרים ומצרים בסוריה, וזה הדבר: ליוסף היה בן זקונים ושמו הורקנוס, אשר ילדה לו בת שלום אחיו, בהיותה לו לאשה מבלי הדעת. כי בשבת יוסף באלכסנדריה ובהסתופפו בחצר המלוכה חשקה נפשו באחת העלמות המחוללות המשחקות לפני המלך כטוב לבו ביין משתהו. וכראות אחיו כי נטה לבו לדבר רע, לחלל כהונתו וכבוד משפחתו בחיק אשה זרה אשר תצודנו למדחפות, וידבר אליו בערמה כי נכון הוא לתת לו כל חפצו ולהביא את המחוללת אל סתר חדרו באישון לילה, רק אל ידע איש מזה ואל ינסה דבר בלעדיהו. אף מלא שלוּם דברו; אך לא את המחוללת הביא לו כי אם את בתו הבתולה, אשר לקח אתו בלכתו אחרי יוסף אחיו מצרימה. אחר הדברים האלה הכה לב יוסף אותו על מעשהו הרע, גם ירא חמת המלך פן יענישהו קשה בקנאתו בו. וכראות שלום אחיו כי פניו זועפים וינחמהו ויספר לו את אשר עשה, להציל נפשו מרעה וכבודו מחרפת עולם. וישמח יוסף מאד, ותהי בת אחיו לו לאשה, ולתקופת הימים ילדה לו את הורקנוס. וכאשר גדל הנער אהבהו יוסף כנפשו, כי היה חכם לבב וגדל עצה ורב עליליה. וכראות אחיו כי אהב אביהם את “בן התמורה” שכם אחד על כלם, ויקנאו בו מאד וישנאוהו תכלית שנאה, וקנאתם קשתה כשאֹל בבחור אביהם בו לשלחו תחתיו אל המלך תלמי הרביעי, לברכהו בשמו לבן היולד לו לעת זקנתו ¹². כבוא הורקנוס אלכסנדריאה, הוציא הון עתק מידי הסכן אשר על אֹצר אביו בעיר המלוכה, ויקן בו מאתים עבדים ושפחות צעירים ויפי תאר, ויתן על ידי כל אחד ואחת ככר זהב אחד, וכן הובלו שי מאה נערים נושאי מאַת ככר למלך ומאה נערות נושאות מאת ככר למלכה. במנחה היקרה הזאת הוביש פני כל מלאכי העמים אשר באו כמהו לברך את המלך והמלכה ביום שמחת לבבם, ועוד הוסיף לו אהבה וחן בהתגלות חכמת לבו על המשתה אשר עשה המלך לעדת קרואיו. ויהי כשוב הורקנוס בכבוד גדול אל אביהו, ויארבו לו אחיו בדרך ויתנכלו אותו להמיתו; אך בעמדו על נפשו גברה ידו עליהם, שנים מהם נהרגו לפי חרבו והנשארים נפוצו וינוסו. במות יוסף ¹³הכיר מלך מצרים את הורקנוס לטובה ויבכרהו על פניו אחיו ויתן לו את משפט החכירה, ויהי הורקנוס הולך וגדול. מקץ שנתים ימים מת תלמי הרביעי –– ואז מצאו בני יוסף להם ידים להדוף את הורקנוס ממשמרתו, בחשבם מזמה למרוד בממלכת מצרים, ויסיתו את אנטיוכס הגדול לעלות בחיל וצבא על ארצם, ויפתחו לפניו שערי העיר ירושלים, גם היו לו לעזרה לגרש את חיל סקופס ממצודת משגבם בעיר דוד, היא אקרא אשר בחלק ירושלים צפונה מערבה. ומאז גבר חסד מלך סוריה על היהודים נשארו כלם נאמנים לו באהבת אֹמן ולא עלה עוד על לב איש לשאת עין אל ממלכת מצרים, אשר מעודה הכבידה עליהם עֻלה במסים אשר כבדו מנשוא.

אבל אך לשנות מספר נהדף הורקנוס משאתו –– כי התחתן אנטיוכס הגדול בתלמי החמישי בעודנו נער, ויתן לו את קליאו-פטרה בתו לאשה, זיתן ¹⁴לה שלוּחים את מסי הארצות אשר משני עברי הירדן, סוריה-תחתית וכנען. ותשב חכירת המדינות אשר מעבר לירדן לידי הורקנוס, ויהי איתן מושבו במצודת תירס, אשר בנה לו על סלע מעוז בקרבת עיר חשבון, ובחיל וצבא אשר עשה לו מהיהודים יושבי המקום הכניע לו את בני נביות, יושבי חשבון ומידבא, אשר התנשאו למרוד במלך מצרים, על הקימו איש יהודי עליהם לשר ומושל. שם הוסיף הון על עשרו הרב; בו כלכל את חילו ואת כל רעיו וידידיו הנאמנים בבריתו, ויתרו שלח ירושלימה למשמרת באֹצר בית ה' –– כי היה לבבו שלם עם ה' ושמו נמנה בין חסידי עמנו החרדים על דת.

ומצודת תירס היתה ליושביה למעוז ועדן גם יחד. הארמון כלו אבני שיש לבן בנוי מעשי חרשים ומחטב תבנית היכל. המעונות גדולים והחדרים מרוחים, גם גנים נטעו מסביב לו מלאי כל צמחי תפארה וכל עצי פרי למיניהם. בחצר הפנימית המקפת את הארמון הנהדר נמצאה גֻלה גדולה היורקת מימיה למעלה והמפיצה קרה נעימה בחֹם קיץ לשובב נפש. וחומת המצודה מֻקפה תעלת מים עמוקה ורחבה ומבואיה צרים מאד, לבל יוכלו שנים אנשים להכנס ולבוא בהם כאחד –– כי היה הורקנוס נזהר על נפשו מפני בני העמים הנושאים עֻלו, אשר שמרו לו עברתם ויצפו ליום נקם. לעמת זה הגדיל חסדו ואמתו לאוהביו ולכל יראי ה' המחזיקים בבריתו. בראשם נמנה חוניו השלישי, אשר היה לכהן גדול אחרי מות אביו שמעון השני. אשתו היתה בת אחד קציני ירושלים ושמו רציץ בן רגש, חתן הכהן העשיר אלעזר בן חרסם הנודע לשם, כי עזב את נכסיו ואת אוצרותיו הרבים, ויסתפק בנאד קמח אשר נשא אתו, וינוע כל הימים ללמוד וללמד תורה בעמו ¹⁵, וכאבותיה הנדיבים כן פזרה נתנה שלומית אשת הורקנוס מהונה גם היא לתלמידי שני החכמים, ראשי המורים לתורה ולתעודה בעת ההיא, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים.

ורציץ בן רגש, חתן אלעזר וחותן הורקנוס, יסד בעת ההיא עדת “חסידים”, לסכל עצת ה“פריצים” ולהפר כל מחשבותיהם. בתוכם נמנו מתתיהו בן יוחנן הכהן לבית חשמונה, שני חכמינו ומורינו אשר נקראו בשם יוסי, ועליהם נלוו רוב תלמידיהם ובהם הכי נכבדו חמשת בני מתתיהו, אשר האחד בהם, יהודה המכבי, היה חברי ורעי מאז עזבתי את נחלתי בעין גדי ואבוא ירושלימה לצקת מים על ידי מורינו אלה, והוא הנחני לפני גדולים ויתן לי מהלכים בין ראשי נכבדי עמנו. ואנכי עודני אז בבחרותי, כי עוד לא מצאתי לי אשה כלבבי, ובהיות לי הון ועֹשר ונחלה גדולה בעין גדי, רבו עשירי ירושלים אשר בקשו להתחתן בי; אך הוא הביאני ביתה רציץ בן רגש, אשר בניו גם המה מתלמידי ישיבתנו –– ושם מצאתי את בקשתי.

בנות יהודה יפות הן, ובנות ירושלים עֹלות על כלנה; אבל לא ביפי לבד ילקח לבב גבר, כי עוד יש קסם נעלה ממנו העושה נפלאות בכחו. נשים יפות יש גם בבנות יון, ולהן גם טוב טעם ודעת להרבות קסמיהן ולמשוך אבירים בכחן; אבל דעתן זו היא שובבתן, ותומת בנות יהודה היא תפארתן ותהלתן –– כי מי ימלל את החן הנתון על העלמה התּמה אשר בצניעותה לא תדע יתרה בה! עלמה כזאת היא אֹצר בלום בנוה אבותיה, אשר כל טובה וטיבה יגָלו בעצם תומם בבית האיש אשר תפול לו חבל בנעימים. דמיונה כשושנת העמקים, המרהבת לבב כל בהודה והדרה וריחה איננו נודף עדי תקטף ביד הבוחר בה לענדה לו לצפירת תפארה. שושנה נעימה ונחמדה כזאת היתה שושנה אמך, אשר מאז ראיתיה דבקה נפשי אחריה, אבל לא ערבתי את לבבי לגלות סודי, כי רבו הבחורים מבני מרום העם אשר בקשו אהבתה, עד בוא היום שקויתיו; בו נגלה לי לעליצות נפשי כי היא קרובה לי בלבה ומישרים תאהבני. אך אנכי כסיתי מאויי נפשי במשאון, והיא בתומתה גלתה הגות לבה בקהל רב.

* * *

ואנטיוכס הגדול מת ¹⁶, ובנו הבכור סיליקוס הרביעי ירש כסאו אחריו. ויהי לבו טוב לנו כלב אביו, ובשמעו כי העם היושב בירושלים חלק לפלגות הצוררות אשה רעותה, שלח גדודים אחדים מחיל צבאו לשמור על העיר והארץ ולעמוד לימין ראשי העם נגד מחרחרי הריב משביתי השלום מקרבה. הגדודים באו ירושלימה, ויהי מושבם בבירה, היא מצודת אקרא אשר בעיר דוד, ומשם היו פקידיהם יוצאים ובאים בשאר חלקי העיר. ועד מהרה נמצאו להם מקרב אחינו אנשים כגילם, הם “ההילנים”, אשר חשבו להם לכבוד בהיות להם דבר עם שרי חיל יון ופקידיהם, ויהיו תמימי דעים עמהם, ויתחקו על כל מעשיהם ומנהגיהם, ויתאמצו להשתוות אליהם עד כי בושו להקרא בפניהם בשמות עברים אשר תחלתם או סופם שם “יה” או “אל”, ויבחרו תחתיהם לכנות בשמות חדשים אשר מוצאם מבני יפת. וגם “במעל הזה היתה יד החוֹרים והסגנים ראשונה”. יהושע, הוא ישוּע, אחי חוניו הכהן הגדול לבית צדוק, המיר שם קדשו בשם “יזון”; אליקים, בן אחות יוסי בן יועזר מורנו, קרא את שמו “אַלקימוס”. ויש אשר לא השאירו להם אף אות אחת משמם הראשון, –– כן קרא יוחנן אחי שמעון השר אשר על בית ה‘, את שמו “מנילאוס” –– שם אחד מלכי יון הנודע לחרפה בדברי ימיהם, בעזוב אותו אשתו המנאפת ללכת אחרי מאהבה אל ארץ אחרת. וגם נשים בציון פרצות יצאו, ותשנינה את שמותן –– ואת טעמן. מרים בת בלגה, ממשפחת הכהנים העומדים בבית ה’ על משמרתם לבית בלגי ¹⁷, בוֹשה בשם נביאתנו הראשונה, אחות משה ואהרן, ותבחר לה שם “פריני” –– שם זונה פרוצה שהיתה בעיר אתונה, אשר זאת תהלתה, כי פעם אחת, בחג עלויזי ¹⁸, התפשטה ערומה לעיני כל העם היוני, להתראות במראה אפרודיטה ¹⁹ברדתה הימה לרחוץ את בשרה. כאלה רבים היו עמנו, ואנכי קראתי לך בשם רק את אלה, אשר כל עמלנו ותלאותינו בימי הרעה מהם היו לנו –– כי בשנוי השם העברי החלו ובבגד בוגדים באלהי העברים והעם העברי כלו.

מדאגה מדבר פן יהיו פקידי היונים שכם אחד עם ההילנים אשר בתוכנו ומכחם ישחדו בעדם לרעתנו, גמרו חסידינו אמר, להתקרב אל הפקידים גם המה ולפתוח בתיהם לפניהם לרוחה –– מפני דרכי שלום. ויהי באחד מימי התמוז, יום הוּלדת את סיליקוס, ויעש רציץ משתה גדול ויקרא לכל אוהביו ומיודעיו הקרובים והרחוקים, ויקרא גם לפקידי החיל לבוא אליו בראש קרואיו, וכלם נאספו באו אל בית הקיץ אשר לו על יד נחל גיחון בקצה העיר נגבה; בתוכם היו: אפולוניוס, פיליפוס, סירון, גורגיאש, קליסטנס ואפֵלֶס –– אנשים אשר שמותיהם יעמדו לזכרון בדברי ימינו עד העולם. ויאכלו כלם וישבעו, וישתו לחיי סיליקוס מלך חסדם, וישנו וישלשלו, וכטוב לב השרים ביין, החלו לדבר הות נפשם ככל העולה על רוחם.

“לא אכחד מכם, אדוני –– אמר אפולוניוס שר האלף –– כי בהגיגי בזו העיר ירושלים, קרית גאונכם, יעלה על לבי זכר העיר נֹא-אמון ²⁰אשר במצרים העליונה; אך לא העיר מאַת השערים, אשר על נהר נילוס מזרחה, שהיתה הומיה ומלאה שאון החיים, כי אם העיר אשר מעבר הנהר מערבה, עיר החנוטים ²¹, אשר אך תמונת בני אדם להם, והם מתים לא יחיו, רפאים בל יקומו”.

שחוק ולעג נראה על שפתי ההילנים אשר ישבו בתוכנו, וחסידינו הטו אזן לשמוע אנה פני השר מועדות.

“אבל אשמים אתם –– הוסיף השר אמריו לנו –– באמונתכם זו בחרתם לכם, לשנותכם מכל העמים אשר על פני האדמה. היא נתנה לכם אֵל מסתתר, אשר פחדו ומוראו יעכרו שארכם וילבישוכם רוח כהה תחת מעטה גיל, וישכיחוכם כי אך פעם אחת יחיה האדם עלי אדמות, ואם לא יראה חיים בעודנו חי –– אחרי מתי עוד? סורו אל ערי מושבותינו וראו, הביטו אל קריות מועדינו וקחו מוסר! לא אדבר עוד מאנטוכיה ואלכסנדריה, ערי הבירה בסוריה ומצרים, ששם רבה התכונה לרוות נפש האדם ענג ודשן בכל פנה שהוא פונה, –– די לכם להתבונן אל הערים אשר על גבולכם: כמה שעשעים ותענוגים נכונו על כל מדרך כף רגל ליושביהן הקטנים עם הגדולים! כמה אֵפיבאות ²²לילדים, גימנזיות ²³לנערים ונערות, תיאטראות וקרקסאות לגברים ובאי בימים! שם משתה תמיד ושמחת עולם לטובי לב, שם יין ישמח חיים והאהבה משחקת לפניהם בכל עת להשקותם לרויה מנחל עדניה; שם נערים ונערות ישקון, גברים ונשים יתחבקו, יחדו יכהנו פאר במקדש התולדה, יתקדשו קדש בעבודתם הנעימה בבית חרֹשת הטבע, אשר לעולם לא ישבות ולא ימיש מעשות פרי… זאת להם מאתנו, בעבדם את אלהינו, עליזי שעשעינו, כי כאלהינו כמונו חפצי חיים המה, אוהבי ימים לראות טוב. הם חלקו ביניהם את הטבע לכל תכונותיו ופעולותיו, והטבע הלא הוא המעין הנובע מקור החיים. ולכן זאת תורת האדם וזה כל פרי עבודתו את אלהיו: לשתות מן המקור הזה הפתוח לפניו לרויה, ולשבוע שמחות ושעשעים ככל אשר יוכל שאת. וכל המזיר את עצמו מתענוגי החיים הוא חוטא לפני האלהים. בבעטו בטובתם, משחית נפשו הוא יעשנה”

לדבריו אלה קמו ההילינים איש ממקומו וישתחוו אל אפולוניוס בתשואות חן. ופריני, היא מרים בת בלגה, אשר ישבה ממולי, שמה בי עיניה הבוערות באש זרה. אך עיני נמשכו ברגע הזה אחרי שושנה החמודה, אשר קמה ממקומה בקרוב אליה אִמה, ויחדו הרחיקו לאטן במשעולי הגן. החסידים רגזו תחתיהם למשמע אזניהם, ואנכי הואלתי להשיב אמרים להיוני ולסתום פה דובר נבלה; אך יהודה רעי רזם ²⁴אלי לעצור ברוחי, כי הנה קם השר ממקומו שנית וגחלים בערו ממנו בכלותו דבריו לאמר:

“כי אראה את פניכם וכי אתבונן עליכם יושבי יהודה וירושלים בתוכי ישתומם לבבי: הן אָצל לכם הטבע מכל חמֻדותיו שכם אחד על כל בני שם; רוב עצמותיכם איתן, בחוריכם כארזי לבנון ובתולותיכם כתֹמר מקשה. רבים מאלה הלא ידמו בחסנם לארס ²⁵מעזנו ולאפולון ²⁶מגן ישענו, ומאלו –– לאפרודיטה משוש לבנו וחריטותיה ²⁷חמדת נפשנו, –– ומדוע איפוא יעלימו בני הנעורים האלה את חמֻדותיהם, כמו היו משאת עליהם חרפה? למה זה יתעטפו בסחבות שלמותיהם כפגרי מתיכם? צאו וראו בבני עמנו, הנבונים כמכם והעולים עליכם בטוב טעם ובדעת חקי הנעם והיפי: מה נהדר המחזה במשחקי קדשנו, בהאבק בחורינו ובתולותינו יחד בשער עמם והם ערומים כפסילי אלהינו המלאים כל ערי ארצנו! שם יראה עליהם הודם, ספיר גזרתם; שם תחזינה עינינו נפלאות הבריאה בכל יצורי גום המלאים הדר העלומים; שם יתפתח בנין גופם להגדיל כח ולהרבות אונים; שם תמתחנה הצלעות, ישרגו הגידים וכל עצביהם ינגשׁו; שם –– מראות החיים בכל תעצומות עזם: הדם רותח, העינים בוערות כלפידים והלב מתדפק לקפוץ כצפור מכלובה; שם אדיר הטבע לנו, גם שב גם ישיש בנו הוא יתעורר בכח לכל מראה עיניו וישוב לימי עלומיו!”

קול מצהלות תרועה נשמע מההילנים, אשר בלעו דברי השר בעודם בפיהו. ופריני מחאה כף ותלבבני בעיניה, אך בראותה כי כמסתר פנים אני ממנה נגשה אל מנילאוס ותאחז ביד ימינו; אבל גם הוא השתמט ממנה בנשאו עיניו למרחוק, אל המקום אשר שושנה מתהלכת שם עם אמה –– וברגע ההוא התנשא רציץ ממקומו ויפן אל השר היוני וישב אליו אמרים לאמר:

“הגדלת עלינו חסדך, איש טוב בהואילך ללמדנו ארחות עמך. אבל לשוא שחתּ דבריך הנעימים, כי כאשר לא יתרצה עמך לנו לעזוב את האלהים אשר יצרו ידיו למענהו, כי לא נאבה ולא נשמע לסור מאחרי האלהים אשר יצר את כלנו ואשר בחר בנו להיות לו סגלה כיום הזה. הן לכם חלק ה' בחכמת חרשים; בה גדל כחכם והיא תהלתכם בכל הארץ ובכל הגוים, ולנו אָצל ה' מרוח קדשו, והיא אשר תניחנו ותנהלנו עד יכירו כלם מעבדנו וידעו כי אך בנו אלהים, אפס זולתו. גם זאת לך לדעת, כי לא תמיד שמרנו אמונתנו לו; פעמים הרבה מרדו בו אבותינו ולא אבו בדרכיו הלוך, ויעבדו את אלהי העמים אשר רק בשמותיהם נשתנו מאלהיכם אתם, בעוד אשר בתכונותיהם נשתוו גם יחד, –– כי כבעל כציוס ²⁸, כתמוז –– כדיוניזוס וכעשתרות-כאפרודיטה דרך אחת להם, דרך אשר לא יתכן לנו; בה עברו אבותינו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו. ועתה הנך אומר לנו לשוב ולבגוד בה' אלהינו ולעבוד לאלהי נכר –– הדבר הזה לא יקום ולא יהיה עוד בתוכנו. שמחו וגילו לכם באלהיכם אשר עשו לכם ידיכם ואשר תולדותיהם ומעשיהם מתאימים עם טבעכם ומדותיכם, ואותנו הניחו נא לעבוד את אלהינו אשר אך אותותיו ראינו ודרכו פליאה ממנו, כי הוא אל מסתתר בחביון עזו, לא יראנו האדם וחי”.

ההילנים לעגו לדברי רציץ, וגם היונים התלוצצו בהביטם איש אל רעהו. ואפולוניוס ענה בשחוק על שפתיו:

“אם אלהיכם מתעלם מעודו מעיני בשר, מאין תדעו איפוא מה חפצו ומה הוא שואל מכם?”

“זאת הגידו מלאכיו לאבותינו בימי קדם נביאיו שהיו בתוכנו מאז מעולם, ודבריהם הלא כתובים בספרי קדשנו לזכרון עד דור אחרון”.

“מסרות קדומים כאלו יש לכל עם ולשון, וכאלה רבות גם עמנו, והן ההפך מכל הכתוב בספריכם אשר קדש תאמרו להם”.

“הלא על כן אמרתי: יהי נא לכם אשר לכם! אנחנו לא נעמוס אמונתנו על אחרים, עשו זאת איפוא גם אתם, והלכנו איש בשם אלהיו ושלום אמת יהיה לכלנו”.

לדברים האלה לא יכלתי עוד תת מעצור לרוחי, ואשא קולי ואֹמר:

“יסלח נא האדון בעל המשתה אם לא כמחשבותיו מחשבותי, ויסלח נא גם האדון השר אם אקשה אליו בדברי. אם נניח את שתי האמונות על הקו השוה, או נחטא לקלי הדעת אשר בתוכנו –– פן ישיאם יצרם לעזוב את יוצרם וללכת אחרי אלהים אחרים אשר ימצאום כלבבם. עלינו איפוא לעזוב לשון ערומים ולהראות לעין את היתרון אשר לאמונתנו על דת האדון הזה, מתפאר בה עלינו לעיניהם. כי אמנם לא ישוה האָלימפוס ²⁹, ההר אשר חמדו אלהיכם לשבתם, בעפר רגלי הר סיני, אשר עליו נגלה כבוד אלהינו אך פעם אחת בעולם, בתתו לנו את עשרת הדברים, שהם ההפך מכל אשר הורוכם סופריכם בשם אלהיכם. הן השוית אדוני את מסרת קדומים אשר לעם יון להכתוב בספרי קדשנו, ועל זאת אענך, כי אין דמיון וערך בין הדברים המסורים מנביא אֵל כמשה רֹענו לדברים הכתובים על ידי משוררי עם כהומירוס והסיוד –– כי זה עשה אותנו לעם בדבר האל, ואלה עשו לכם אלהים בדבר העם ³⁰. ועל כן נפרדנו ככה בדרכינו: אנחנו משעבדים את הגוף להרוח ואתם משעבדים את הרוח להגוף; אנחנו נדבקים במדות אלהי קדשנו להרבות עשות טוב וחסד כמהו ³¹, ואלהיכם נדבקים במדות בני האדם ומשקעים בתאותיהם שכם אחד עליהם; לאלהינו אין כל תולדה ומשפחה ומקרה וסבה –– כי הוא אלהי קדם מרום מראשון ונעלה על כל דמיון ומחשבה, ולאלהיכם יש כל אלה ואף אכילה ושתיה ושנה ותמורה כלבני תמותה אשר בעפר יסודם. הבה נתבונן נא אל חקר יחושם, לתולדותם למשפחתם לבית אבותם –– כי אז נבוא עד תכלית ערכם ³². אלה תולדות ציוס: על ההר אלימפוס הוליד החאאָס את געיא, וגעיא ילדה לו את אוראנוּס, ואחר היתה לאשה לבנה זה ותלד בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא קראָנאס, סרס את אביו, ויורידו מכסאו וימשול תחתיו. ותהי לו רעיא אחותו לאשה ותלד לו בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא ציוס, נלחם באביו עד רדתו וימשול תחתיו. וציוס נשא את הערא אחותו, ותלד לו שני בנים ובת אחת; אך הוא בגד בה בגד בוגדים ויבוא גם אל דֶמֵטֶר אחותו ואל דיב ה ³³ותמיס ומנמוזינה דודותיו, ואל אֵגינה ולעטא ומאיא ואירונימה שארות בשרו, ותמעטנה לו כל אלו, וירד ארצה, ויגנוב ויגזול ויפתה את בנות האדם, את אלקמינה ואירופה ודַנַעה ולעדא ומלה, וגם את הנער היפה גַנִימֵד לקח לו ציוס לצחק בו. והמון נשיו אלו ילדו לו את כל האלהים למיניהם. אבל גם ציוס בכבודו ישב על האָבנּים, ותהי אתונה ילידת ראשו ודיוניזוס יוצא ירכו –– כי זמלה אם דיוניזוס מתה על ידי ציוס בערמת הערא אשתו אשר נתנה קנאתה בה. ויחמול האב על פרי בטנה, ויוציא את העֻבר ויתפרהו בירכו, וישאהו בקרבו עד כי מלאו ירחיו ויצא ממנו לאור עולם –– הוא אבי השכרון והתאוה עד היום הזה. הנה ספרתי לכם קצות דרכי ציוס, אלהי כל אלהיכם, האוסיף לספר לכם תולדות המשפחה הנכבדה הזאת? האגיד לכם דרכי אפרוּדטה, אשר מלאה פני תבל זמה? –– ובכבוד אלילים כאלה עוד תתימרו ופניכם לא יחורו בדברכם בם?”.

החסידים החשו לדברי אלה, כי היה לבם חרד, פן יחר להשרים היונים, בשמעם מפי חרפת אמונתם, ועיני ההילנים מלאו זעם, גם אחדים מהשרים חרקו שן; רק אפולוניוס לא שנה פניו, ובגאות לבו ענה לאמר:

“הן הראיתני לדעת כי יודע אתה תולדות אלהינו, אבל לבך טפש מהבין כי כל הדברים האלה הם רק חידות ומשלים לכחות הטבע, אשר אלה באלה נלחמו ואלה באלה התאחדו עד אשר נוסדה הארץ על מכונה ונקבעו ארחות העולם כיום הזה”.

“כמוך ידעתי זאת גם אני –– השיבותי אמרי לו –– אבל למה זה תעלימו סודותיכם אלה מכל המוני עמכם? למה זה תעמיק עצה ולא תחשפו “מסתריכם” ³⁴ נגדה נא לכל בני האדם? הלא יסוד כל סודותיכם אחד הוא: יסוד שני ההפכים אשר עליהם העולם קים: יסוד הקפאון והצמיחה, או חליפות החרף והקיץ. לפי אמונתנו עשה ה' את שניהם, והכל יפה בעתו –– והנה באתם אתם ותגשימו את המעשה הזה באלהיכם בעצמם, ותאמרו כי עת ופגע יקרה את דמטר ואת פרזיקונה, את אדוניס ואת דיוניזוס, כי מות ימותון או טרף יטרפון ואחרי כן יקיצו לחיים חדשים –– ובכן ישמחו השמים ותגל הארץ ובני האדם יחדו עם בנות האדם יבואו אחרי האלהים האלה לעשות “ארגיותיהם” ³⁵, ובעליצותם ישתובבו משובה נצחת ויעשו מעשים אשר אבוש להעלותם על דל שפתי”.

“אתה לא תדע –– השיב אפולוניוס –– כי בחגים האלה כמוס גם סוד חיי הנפש וקיומה וגמול האדם אחרי מותו”.

“הסודות האלה הלא חדשים הם מקרוב באו לכם על ידי חוקריכם האָרפיים ³⁶, אשר החלו לזכך את מושגיכם המגשמים ולהכניס בהם רעיונות לא שערום אבותיהם. אבל עוד הפעם אעמיק שאָלה: למה זה תסתירו את הסודות האלה מכל המון העם? למה זה ישמרו כהניכם חקם, לבלתי גלות אותם כי אם לצנועים, בעוד אשר כל העם יהבל וישתולל כמלפנים? כמה מחכמיכם ופילוסופיכם נגזרו מידכם על אשר נועזו לחשוף תעלומה ולחות דעם על האלהים האלה אשר עשו לכם ידיכם חטא! את סוקראטוס השקיתם סף רעל, את פרודיקוס המתּם בחרב, אנקסגורס ודיגורס נאנסו לברוח מאתונה, את פרוטוגורס גרשתם מקרבכם ואת ספריו העליתם על המוקד. וכמה אזרחים הומתו מידכם באתונה על אשר קצצו בנטיעות היער הקדוש לאלהיכם! והלא גם ילד תמים הומת מידכם על אשר נגע לתומו בעלה אחד מזר הזהב אשר לארטמיס ³⁷! וכל זאת באתם מידי כהניכם, המתאמצים להוליך את ההמון שולל ולחזק בו אמונתו מלפנים, כי בם שמן חלקם ועם לא יבין ילבט”.

“שים קץ לריבות שפתיך! –– גער בי רציץ, והכרת פניו ענתה בו כי שמח בלבו על דברי –– הן למלחמת מגן יצאנו, ואתה הפכת אותה למלחמת תגרה, ולמה זאת לנו?”

בשומי פני אל רציץ המדבר בי, נפעמתי עד ארגיעה ולא יכלתי להשיב דבר –– כי ראיתי את חנה אשתו ושושנה בתה עומדות מאחריו ועיניהן מפיקות לי רצון ותודה.

“הלא בן מות הוא האיש הזה! –– קרא מנילאוס בקנאתו –– כי חרף מערכות אלהי האלימפוס, אלהי היונים האדירים אשר כבודם מלא עולם”.

“לאט לו, אדוני, המקנא קנאת אלהי נכר –– ענה מתתיהו החשמונאי –– כי בתוך עמו הוא יושב ולשם דתו הנהו מתוכח, ולשניהם היה יהיו מושלינו מלכי סוריה למחסה עז, כדבר האמור בספר האמנה, אשר נתן לנו אנטיוכס הגדול בהיותו פה עמנו”.

"לא מלבי בדאתי מלים –– השיבותי דבר –– כי אם את הכתוב בספרי משורריהם יוצרי אלהיהם אותה שמרתי להגיד. ומה יענו חוקריהם המה? הלא זה דבר קסינופנוס לאמר: “בני תמותה מדמים את אלהיהם אליהם, והנה רואים אותם בצלמם כדמותם. הכושים עובדים לאלהים שחורי מראה וחרוּמי אף, והתּרקים –– לאלהים אשר עיניהם תכלת ושערם כלו הפך אדוֹם. ולו היו ידים לבהמות שדי, לעשות להם ציורים כבני האדם, אזי תארום גם הנה כמראיהן לכל תכונותיהן”. הוא היה אומר: “כל הנחשב לבני אדם לחרפה ולתועבה, טפלו הומירוס והסיור על האלהים, בספרם מהם מעשים אשר לא יעשו”. גם הוא הכיר את אחדות הבורא, אך בהיותו יוני תאר אותה על פי דרכו, באמרו: “אכן יש אלהים אחר בעולם והוא –– החכמה, ההגיון והנצח”.

“נשימה נא קנצי למלים –– קרא רציץ לאחרונה –– כי הנה פנה היום והדרך רב לשרינו, הדרושים לשוב אל מעונותיהם בבירה”.

כל הקרואים קמו ויברכו איש את רעהו לשלום. ושרי יון יצאו בפנים נזעמים, אך כסו חמתם במשאון. בקומם ללכת ראו והנה נפקד מקום אחד הצעירים בפקידי חילם ושמו קליסטנס. ויבקשוהו וימצאוהו והנה הוא מתעלס באחת פינות הגן עם פריני, היא מרים בת בלגה. ואפולוניוס אשר נדכה מאד מריבות שפתי חפץ לשפוך עליו חמתו, ויגער בו על אשר יאחר מועדו. אך פריני שתה לו בחלקות, ועל פיה נאות אפולוניוס לתת רשיונו לקליסטנס להלות עליה ולשלחה עד ביתה. כלנו הבטנו במנוד ראש על בת כהן זו המסלפת דרכה ומחללת כבוד אבותיה, ובקרוב ההילנית הזאת אל חנה ושושנה לברכן לשלום, ענוה בשפה רפה ובחמה נסתרה. בצאת השרים מאת פנינו נלוו ההילנים אליהם להטיב לבם ולבלות עמם את הערב ההוא במשתה ושחוק כדרכם. ואני ויהודה ועוד אחדים מחברינו נשארנו בחברת שושנה, אשר ערכה אלי מלים ותשלם תודות לי על ריב שפתי, בדברי משפטים עם השר היוני אשר התל בנו ובדתנו. ומנילאוס קרב אל שושנה ויאמר:

“אם נא מצאתי חן בעיניך, עדינה, הואילי נא והטי אלי אזנך, כי דבר סתר לי אליך והדבר נחוץ מאד”.

“אם דבר סתר נחוץ לך, אדוני ההילני –– שננה שושנה בחרב לשונה –– הגידה אותו באזני השרים היונים, שהם אנשי שלומך ומתי סודך, וממני הרף, כי לא אחפץ לדעתו”.

“ובמה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?”

“האמנם כה נשחת לבך עד כי לא תדע עוד ולא תחוש חטאת שפתיך? –– ענתה שושנה בתוכחת חמה –– הלא זה מעט הראית לעיני כל כי לצרינו אתה ולא לנו, ולוּ למשפטך עמדנו היום, כי עתה נעשה משפט מות בידידנו זה, על אשר נועז לדבר סרה באלהי נכר הארץ”.

ובדברה זאת הראתה באצבעה עלי ופניה האדימו כתולע.

“ומי זה לא יבין –– קרא מנילאוס –– כי רק למען השלום דברתי דברי!”

“אין שלום אמר אלהים לרשעים” –– ענתה חנה אמה בדברי בן אמוץ –– ובטרם תשמיע לבתי דברך הנחוץ, אשמיעך דברי אני באזני כל ידידינו הנצבים עמנו בזה: רב לכם הילנים בוגדים להתערב בתוכנו ולבוא בחברתנו! “יהי נא לכם אשר לכם” כדבר אישי אל השר היוני, ומאתנו הרפו –– כי לא לנו אתם כי אם לצרינו. ואתם ידידי, הואילו נא ובואו אתנו הביתה –– אמרה האשה בפנותה אלינו –– כי ערב עלינו שיחכם וחברתכם נעמה לנו מאד".

עוד מלתה על לשונה ושושנה בתה נפלה על צוארה ותשקנה בעליצות נפשה, ומנילאוס יצא מאת פנינו בחרי אף. ברגע הזה שב אלינו רציץ, אחרי שלחו את השרים בכבוד עד שער הגן, ויחדו באנו אל ביתו ונשיח בדברי היום ההוא עד הלילה. אז ברכנו את רציץ ואת אשתו ובתו בשם ה' ונשב איש איש לביתו.

*  * *

אחר הדברים האלה הגיעו ימי האבל אשר בין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שלשה השבועות הקבועות בעמנו לבכות בהם ולהתאבל על חרבן העיר והמקדש וגלות אבותינו מלפנים, ולהתענות בראשם וסופם, בצום הרביעי ובצום החמישי. הימים האלה עוד לא נהפכו לנו לששון ולשמחה כדבר הנביא ³⁸, ואם אמנם שב ה' את שבותנו וגם ההיכל שב על מכונו, עוד לא הונח לנו מעמלנו, והננו עבדים נושאי עול ומגישי מנחה לאדונינו הזרים המושלים בנו. כל העת ההיא עברה עלינו באֵבל ויגון כמשפט, עד אשר באו ימי הנחמה, ובתוכם היום הטוב והנעים לצעירי ישראל, יום חמשה עשר באב, אשר בו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, והבחורים באים לראות באשר יבחרו ולכלות להן ברית עולם ברצון אבותיהן. רוב הזווגים יקבעו בתוכנו ביום ההוא, וממנו פנה ממנו יתד לבתים חדשים אשר יוקמו בתוכנו כברכת ה' עלינו. ולמען תהיה הבחירה שׁלמה ונאמנה, ולא תכלמנה הבתולות העניות מפני העשירות שבהן, הנהיגו אבותינו מימים ימימה להיות ביום ההוא כל בנותיהן שוות בלבושיהן. אין משי ורקמה, אין עדי עדיים, אין כחל ופוך ואין כל סימן עֹשר נראה עליהן להבדיל בין אשה לרעותה –– כי כלן יוצאות בבגדי לבן פשוטים, וגם אלה אך שאולים הם אתן, לבלתי הכלים את מי שאין לה ³⁹. ועשירי אחינו הנאמנים עם עמם מכבדים את החג הזה מהונם; בו יפתחו את גניהם וכרמיהם לרוחה ויעמידו שרים עם נוגנים גם יערכו שלחנות מלאי עסיס וממתקים לבתולות המחוללות, ויין מגדנות לבחורים ולגברים הבאים לראות או להתענג על המראה. לחג הזה בא גם הורקנוס בן יוסף עם שלומית אשתו ממצודת תירס ירושלימה, וגדוד עשרים איש מבני חילו הרוכבים היו שומרים לראשו מדי בואו אל עיר קדשנו –– פן יפגעו בו אחיו הרעים המתנקשים בנפשו.

בגן הגדול אשר לרציץ, מאחרי בית הקיץ אשר לו בקצה העיר נגבה, נקבצנו באנו יחדו, לראות במחולות הבתולות היושבות בהר ציון, בהיות הגן ההוא קרוב להן מכל הגנים והכרמים אשר ביתר חלקי העיר וסביבותיה. עינינו לא שבעו מראות את המראה הנהדר, בהקבץ כל חמדת ציון אל מקום אחד; כלן לבושות לבנים ותכנית אחת לכל בגדיהן: השמלה שמלת בד דק לבן כשלג והיא תפורה ככתנת רחבה, ורכוסה מעל הכתף השמאלית. פּי הצואר שפל מן הגרון עד כי גם חלק מהכתפים גלוי לעין. בתי הידים רחבות למעלה וצרות למטה ומגיעות רק עד חצי קנה היד. אֹרך השמלה עד רבע באמה ממעל לכפות הרגלים, ואזור בד דבוק עליה במתנים; על ידו תדבק השמלה אל הגו והיתה כמדו. וצעיף תכלת ארוך ודק כערפל מקֻפל ועובר מעל הכתף השמאלית אל המתנים ימינה, ששם יחבר בעניבה ⁴⁰ יפה ושני קצותיו מתפשטים ויורדים מטה עד קצה השמלה. הנעלים הם מעור דק ואדום, המכסה את פרקי האצבעות, ושתי רצועות תכלת יוצאות מעברי הנעל ומרכסות בתּוך, לבל יזח הנעל מעל הרגל –– ובזה תמה התלבֹשת הפשוטה והיפה והשוה ביום הזה לכל בנות ישראל כאחת.

ובנות עמנו אלו כלן יפות ונעימות. עור פניהן לבן כשלמה אשר עליהן; הלחיים מתאדמות כשושנת העמקים. העינים גדולות ובוערות כעיני היעלה, וגבותיהן ושמורותיהן שעירות ומשליכות צל נעים די הגדיל הלבן הנפלא הסובב את בבותיהן השחורות. האף דק וארוך מעט ולו גב קטן ממעל, לאות על טהר הגזע כי מוצאו מבני שם. המצח רם ומתנשא מעט לשתי פאותיו מעל משקע הרקה –– לאות השׂכל והכשרון, שבהם יֻכר מוצא ישראל, –– ושער הראש שחור כעורב וקלוע בשתי קוֻצות עבות וארוכות היורדות מאחריו ימינה ושמאלה, ובקצותן ללאות תכלת מקבילות אשה אל רעותה. ובכל אלה אין כסף וזהב ופנינים נראה ביום הזה, רק שושנה אחת תקועה בשמלת כל אחת מעל החזה ימינה –– זה העדי האחד הלקוח חנם מאדמת קדשנו, העשירה מאד בפרחיה.

כחבצלות חיות התנוססו המון העלמות בהתהלכן בגן לרוח היום, ובצאתן יחדו במחול התעופפו קצות צעיפיהן על פני רוח ויהי דמיונן כמקלעת כרובים פורשי כנפים לעוף אל מכון שבתם במרומי שחקים.

בקרבי עם אחזת מרעי אל הכר הנרחב אשר בו תצאנה הנערות במחולות מחנים לא הכרתי בראשונה אף אחת מהנה –– כה דמו כלן אשה לרעותה. והנה יצאה מהן שושנה בת רציץ, והיא מאירה כאילת השחר בין כוכבי הרקיע, ותברכנו לשלום ותשחרנו בידידות לקחת חלק במשחקי שעשעיהן. כלנו נענינו לה ויחדו התיצבנו במערכה בשתי שורות, הבחורים לבד והבתולות לבד, ופנינו מָפנים איש אל אחותו, ומרחק עשרים צעדים מבדיל בינינו. אז לקחנו לנו כדורי עור ממֻלאים במוך, ואיש איש מאתנו השליך כדורו למעלה, ובהשליכו שכל ידו כי יפול לפני אחת העלמות העומדות ממולו, והיא חטפתהו בידה ותשליכהו אל אחד הבחורים אשר תבחר, למען יחטפהו הוא וישוב ישליכהו אל העלמה אשר תפק ממנו רצון, ואשר לא הצליח להשליך או לחטוף כיאות, היה לשחוק, גם הושם עליו ענש קל אף נעים, כפי אשר בחרו לו השופטים והשופטות הנבחרים לזה מראש.

כאשר הרגענו מעט מהמשחק הזה עמדנו כלנו יחדו במעגלה גדולה, כל בחור במרחק אמה אחת מהבתולה אשר מצא כלבבו, ונחדש שעשעינו במשחק “הסובב” ⁴¹, וזה דבר המשחק: לכל אחד ואחת ינתן מקל קטן כאמה ארכו, ועל אחד המקלות נתון סובב עץ אשר מדת קוטרו כחצי האמה, והוא דק ועגול ומעֻלף עלים ופרחים הקשורים סביבו. הבחור אשר בידו נתון הסובב ישליכהו במקלו למעלה; אך עליו לשׂכּל ידו כי יפול ימינה על יד המעגלה פנימה, ובנפלו תושט הנערה הקרובה את מקלה ותחטפהו בו, ואז תמסרהו להבחור העומד על ידה, והוא ישוב ישליכהו כמשפט הראשון –– ואשר יעשה משגה, והענישוהו השופטים והשופטות כטוב בעיניהם.

אודה ולא אכחד כי בעמוֹד שושנה לימיני נתקו מזמותי, ועל כן נבוכותי ואשגה הרבה מאד. גם לבבה תעה, ומדי עבור הסובב על פניה לא שקדה לחטפהו, ובכן נפל ארצה, והעון כבד מנשוא. ובעמדנו למשפט נגזר עלינו לכפר על שגגותינו במשחק “העיט והיונה”. במשחק הזה יאחזו הבחורים והבתולות איש ביד רעיתו ופניהם מפנים החוצה, והעלם-העיט העומד מחוץ למעגלה, יהרוס להבקיע בין הזוגות ולהגיע אל העלמה-היונה העומדת בתוך המעגלה פנימה. אך מדי קרבו אל אחד הזוגות יורידו ידיהם המשלבות המוּרמות למעלה ויחסמו עליו את הדרך. וכה יתפתל העיט בשקדו על צידו עדי יצלח לעבור בין אחד הזוגות אשר לא הספיק לשום לו מעצור. אולם כמעט בא אל המעגלה מעבר מזה והיונה כבר חשה מפלט לה מעבר האחר דרך הידים המוּרמות, ועד אשר יגיע רודפה אליה, כבר שבה באה אל המעגלה פנימה. וכן ירוצו העלם והעלמה רצוא ושוב עד כי יעלה בידו לתפשה –– ואז יוטל הענש הזה על הזוג אשר חטא על השל בפעם האחרונה.

המשחקים האלה יקרבו את הלבבות וברבים מהם תמצא האהבה יד לה לחברם יחד והיו תוצאותיה ברכת הורים וחתונת דודים כדת משה וישראל.

בענש הנעים אשר הוטל עלי העירותי כחי ולבבי להגיע אל משאת נפשי, אף חכמתי עמדה לי לקפוץ הצדה לפתע פתאם ולהבקיע ולעבור דרך אחד הזוגות אשר לא ידעו להזהר. אבל תחת שהיה ליונתי לחוש ולנוס מן המעגלה החוצה, נשארה על מקומה בשחוק על שפתיה, ובקרבי אליה במרוצתי אחזה בידי ותבט אלי בידידות וחן. הזוג השוגה נענש למלא מקומנו, ואנחנו יצאנו שנינו מן המעגלה ונאחז דרכנו באחד שבילי הגן.

רעדה נעימה עברה בכל עצמותי ותעורר כל חושי בי עד כי נפעמתי ולא יכלתי להוציא הגה מפי. לאחרונה הבליגה היא על סערת רוחה, ובעוד עיניה שחות ארצה מללו שפתיה לאמר:

“ומה יהיה גורל היונה אשר בנפשה התמכרה אל העיט בשאפו אליה לתפשה?”

“כל עוף למינהו ישכון –– התחזקתי להשיב אמרי לה –– ובשאפו ליונה יעלת החן נתן אותותיו כי בן מינה הוא”.

ובאמרי זאת נקטותי בפני, כי לא השכלתי להביע לה רוחי ולגלות לה אהבתי בעצם תומה. והיא הבינה למבוכתי ותשכיל פיה ותסב אמריה על אדוֹת ההילנים, העופות הטמאים, אשר רבו בבני הדור הזה והם תועבת נפשה. אחר כן זכרה לטובה את ריב שפתי עם השר היוני ובהללה אותי ככה בפני הערימה להוציא מלבי מלים, מי מהעלמות קנתה לבבי ביום הזה לאהבה. אז הערמתי גם אני ואדבר במליצה חידות וברמזים, למען תכיר ותדע את שאהבה נפשי זה כמה. פתאם נשמע קול תרועת המנגנים לאות כי הנה באו הזקנים אל הגן והזווּגים יחלו להתחבר בשם ה'. ואנחנו לא משנו ממקומנו, כי ערבה עלינו שיחתנו והיא הולכת ומקרבת אותנו אל מגמת פני שנינו –– להתגלות הלבבות באהבה נצחת. והנה קול חלילים ומצלתים נשמע בנגינה הלאֻמית, המשׁתפכת כנחל אש בעורקי בני הנעורים, בשומה מלים בפי הבתולות המחוללות, לאמר:

"בָּחוּר, בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיך

רְאֵה מָה אַתָּה בֹּחֵר לָךְ

הנגינה הנעימה הזאת עוררה לבבנו וכל חושינו בנו, מבלי דעת חֻברו ידינו יחדו, ובחם לבי קראתי:

“מי יתן ואֻשרתי לשמוע הדברים האלה מפי רעיתי תמתי ___ה⁴² בבנות!”

ושושנה שחקה אלי בנעימות וחן, ובלבבה אותי בעיניה הנעימה קולה בנגינה הנשמעה לאמר:

“אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי!…”

ואנכי שסעתי אמריה ואקרא ברגשת לבבי:

“ואיככה לא אתן עיני ביפיה וחין ערכה בעוד תמונתה לנגדי, והיא כלה כלולה בכל המעלות אשר חלק לה האלהים בידו הנדיבה! אם ליפי –– הלא אַת היפה בבנות ציון; אם למשפחה –– הלא גדל כבוד בית אביך בעמנו ותהלתו מלאה הארץ, ואם ביראת ה' טהורה –– מי כמני יודע תומתך וענותך ויראתך את ה' אלהינו ואהבתך ואמונתך לעמו ולתורתו ולכל קשט סלה!”

“קטנתי מכל התהלות אשר פזרת לי ברגע אחד. ואולם זאת לכם גברים כי גם באהבתכם תבקשו חשבונות רבים; לא כן אנכי עמדי, כי מאז ראיתיך אהבתיך ותדבק נפשי אחריך”.

“מה רבו חסדיך ה'! –– קראתי ממעמקי לבי –– כי אשרתני בדרך טובים ותתן לי אֹשר לא פללתי”.

“ואהבתי זו לא צפנתי בלבי –– הוסיפה שושנה אמריה לי –– כי הגדתיה זה כבר לאמי הטובה, והיא גלתה את אֹזן אבי, ושניהם נאותו לי, –– כי אמנם נכבדת בעיניהם מאד ומישרים יאהבוך. ועתה נקומה איפוא ונלכה אליהם לקחת מהם ברכה. הנה הם יושבים בקרב הזקנים אשר נאספו לברך את הזוגות. נקרבה אליהם בעת רצון זו וברכונו בשם ה'”.

שוינו רגלינו כאילות ונצא מאת המשעול ונבוא אל הסכה הגדולה אשר בגן. והנה שם יושבים זקני ירושלים ונכבדיה: שני מורינו הגדולים, הנקראים בשם “יוסי”, הכהן הזקן אלעזר בן חרסם, רציץ חתנו, חוניו הכהן הגדול, מתתיהו הכהן החשמונאי ושלשת בניו הגדולים, הורקנוס בן יוסף ושמעון השר אשר על בית ה'. וחנה אשת רציץ ועל ידה אחותה הצעירה, שלומית אשת הורקנוס, שתיהן יחדו מנצחות על עבדי הבית לערוך השלחנות ולכבד את הקרואים בכל הטוב אשר הוכן מידיהן ליום הנכבד הזה.

בהגיענו שמה כבר עמדו זוגות אחדים לקחת מהזקנים ברכה, ויחדו פּנו לנו מקום, ונקרב בראשונה אל אבות שושנה, אשר חבקונו באהבה ויברכונו לעיני כל בשם ה‘. וחנה הרבתה לבכות על צוארי שושנה בתה, ושושנה בכתה גם היא; אך נעמו להן דמעותיהן הנובעות ממקור הברכה. ושני מורי ברכוני גם המה; האחד שנן לי מאמרו מאז, כי הבית אשר אקים לי, בהיותי תלמידו ההולך בעקבותיו, יהיה “בית ועד לחכמים” ⁴³, והשני ענה חלקו אף הוא, כי יהיה “ביתי פתוח לרוחה” לעניי עמי. ואחרי אשר נמצאה לי האשה אשר הוכיח לי ה’, יהיו נא מעתה דברי אליה מעטים, לבלתי הרבות שיחה עמה… ⁴⁴

באמרי חן ונעם כאלה שעשעו הזקנים נפשנו בשבתם אל כוסות הברכה. והנגינה הנעימה עודנה נשמעת מן הגן, ולרגעים לוקחת נפשות חדשות המתדפקות יחד באהבה תּמה לקול החלילים והמצלתים אשר זכרו לא יסוף מהם עד העולם. פתאם נשמע רעש חצוצרות וקול תּפּים, והנגינה נגינת חיל היוָנים למסע המחנות; לקולה נדמו החלילים ותחתיהם קם שאון לא ידענו שחרו! כלנו חרדנו ממקומנו ומבֹהלים יצאנו אל הגן –– והנה כל העלמות נסות בבהלה ממקומות שעשעיהן, כלן רצות בחרדה, ובבגדיהן הלבנים נדמו כיונים עפות אל ארבותיהן, והבחורים עומדים בתמהון ומשתאים איש אל רעהו, –– כי הנה הגיע המון רבה משרי חיל יון ומאחינו ההילנים אל תוך הגן, ובהגיעם אל הככר השליכו מעליהם את מעיליהם וישארו ערומים כהולדם, גם רבים מההילנים התפשטו את מעיליהם אך לא נכרו במראיהם, כי הערימו לשים מסוה על פניהם. ומראה כלם כסוסים מיוזנים, איש אל רעהו יצהלו, והנם מתחרים במשחקיהם על פי דרכם: אלה רוקדים למעלה איש מול אחיו ואלה נאבקים יחדו; ידי אלה אֹחזות ב“דיסקוּס” ⁴⁵, ואלה ירוצו במעגלה, בהתאמצם להקדים איש את רעהו. וההילנים שטו עטו אל משעולי הגן להדביק את הנערות הנסות ולהשיבן על עקביהן, ובתוכם נשמעה קול פריני, הקוראת אליהן לשוב אל מקומן ולראות בשעשועי הגוים, אשר אין בהם כל רע.

הזקנים נבהלו יחדו ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, ויקרעו את בגדיהם, ויקראו הוי והי על התועבה הנעשתה. והורקנוס חגר חמות ועיניו בערו כלפידי אש, ופתאם שם יד לפה וישמיע קול שריקה מוזרה, והנה קפץ אליו אחד מאנשי לויתו ויקשב וישמע לפקודת אדוניו, וימהר וירץ הלאה וברוצו שרק בשפתיו גם הוא, ועדת אנשים ובידיהם שוטי סוסים התלקטו אליו וירוצו אחריו בסבכי הגן עד אשר נעלמו מעינינו. אז נתן הורקנוס קולו אל הבחורים, ויצום להתיצב במערכה ולעשות ככל אשר יאמר להם, והוא עם רציץ ומתתיהו החשמונאי עמדו בראשם וילכו ויקרבו אל המקום אשר שרי יון משחקים ומתהוללים כמשפטם. ויהס רציץ את מנגניהם ויתן על השרים בקולו לעזוב את גנו כרגע, כי במראה הזה לא יכירם פה מקומם, ואם לא יחישו כדברו אז יחיבו את ראשם למלך, –– כי דם ישפך במקום הזה, בעיר ובארץ אשר המלך דובר שלום ליושביה, ואך להגן עליהם העמיד חילו בתוכם ולא להעציבם בדברים אשר זרה להם רוחם. השרים השיבו אל לבם כי צדק בעל הגן מהם, ותפול עליהם אימת מלכם, ויתאפקו וילבשו את מעיליהם ויצאו דרך שער הגן נכלמים ובושים. השער נסגר אחריהם ואז הפכו הבחורים פניהם וילכו אחרי הורקנוס הנוהג בם, עד קרבם אל הככר אשר לפני הסכה –– והנה המון ההילנים רצים לקראתם בנוסם מפני אנשי חיל הורקנוס הרודפים אחריהם בשוטים בידיהם. כשבויי מלחמה נשארו ההילנים בין הבחורים מעבר מזה ואנשי החיל מעבר מזה, אשר על פי פקודת הורקנוס כתרום מסביב עדי יפורש מפי הזקנים מה יעשה להם.

ושושנה ואמה וכל הנשים הכבודות עזבו את הסכה ותחישנה לבוא אל בית הקיץ ולהסתר שם, לבל תראינה עיניהן במשפט אשר יעשה לבוגדים הנתפשים. והם הובאו אחד אחד אל הסכה והדלת נסגרה אחריהם; שם הוסר המסוה, הורמה המסכה –– והנה נמצאו בתוכם גם קרובי הזקנים היושבים על מדין: יזון הוא ישוע, אחי הכהן הגדול, אלקימוס הוא אליקים בן אחות יוסי בן יועזר, מנילאוס הוא חוניו, אחי שמעון השר אשר על בית ה‘, וליסימכוס אחיו הצעיר, ועוד רבים מבני הכהנים ונכבדי העם, ובתוכם איש זקן ושמו חוֹרן, אחי-הורקנוס הגדול, וגם פריני נתפשה עמהם. והזקנים חרצו משפטם לאמר: ההילנים אשר לא פשטו מעליהם בגדיהם יפטרו בנזיפה בלבד, ואלה אשר נתפשו ערומים, ילקו ארבעים, על עברם חק, בלכתם בחקות הגוים עובדי האלילים, ואחר כן יושבו להם מעיליהם, גם יושם המסוה על פניהם, לבל יכרו בחוץ ולא יקלו בעיני כל. הנה כן נצולו יזון וחורן מענש הגוף, כי נמצאו לבושים בבגדיהם; לעמת זה קבל אלקימוס ענשו על פי דודו, אשר בצדקו ובתומו לא חסה עינו על עצמו ובשרו, וגם מנילאוס וליסימכוס נוסרו כחטאתם, על אף שמעון אחיהם, אשר התמרמר מאד על השופטים, ויהי ריב ומדון בינו ובין חוניו הכהן הגדול, אשר עמד על דעתו כי בני הכות הם הנערים השובבים אשר התיצבו על דרך לא טוב. ובראות שמעון כי כל עמלו לא יועיל להציל את אחיו מחרפה וכאב אָנוש, קצף על כלם ויקללם קללה נמרצת ויצא מאתם בחרי אף. אז הכירו כלם וידעו כי גם הוא שת ידו עם ההילנים, ויצר להם מאד על כבוד המקדש פן יחֻלל בידי רשע. ועל משפחת בלגה יצא הקצף, על תתה למרים, היא פריני, לצאת לתרבות רעה, כאמוֹר עליה הזקנים כי “דברי אבות בבית הם שיחת ילדים בחוץ” ⁴⁶, ולו שמרו אבותיה את דרך ה’, אזי לא עותה גם היא נתיבותיה.

*  * *

וזקנינו וחסידינו לא החשו בקנאתם לדת קדשם וישלחו מלאכיהם לסיליקוס, להתאונן לפניו על מעשה השרים, פקידי חילו, כי תחת שהיה להם לשמור על שלום עיר הקדש, הנה הם משביתי שלומה, בשלחם מדנים בין אחים על דברי אמונה ודת. ויקצוף המלך מאד, ויתן צו להסיר את השרים מפקודתם ולהעתיק את החיל מירושלים אל ערי הגבול. וימלא יד הכהן הגדול למשול בשמו בירושלים ואגפיה ולשמור על דת ישראל בכל אשר יורוהו החכמים מורי העם. ותגדל השמחה בבתי החסידים, החרדים על דבר ה', ופני ההילנים חפו. בעצם ימי הטובה האלה הוחג חג חתונתי עם שושנה אהובת לבבי, ואחר כן נסענו יחדו עם הורקנוס גיסנו אל מעון כבודו במצודת תירס, לראות בטובה ולהתענג על כל מנעמי החיים אשר מצאנו ערוכים ושמורים לפנינו שמה.

כצאת חיל סוריה מירושלים, נעלמה פריני מבית אבותיה ועקבותיה לא נודעו. והקול יצא כי הלכה אחרי מאהבה, הפקיד היוני אשר נשאה אליו נפשה, ותכס קלון על בית אביה ומשפחתו, אשר נמנתה בארבע ועשרים משמרות הכהונה, שנקבעו בימי עזרא לעבודת בית ה'. זה פרי הקִרבה, אשר מצאו פריצי עמנו לטוב להם, להתרועע את בני הנכר וללמוד מעשיהם! הם נשאו עיניהם אל החפש, ומעט מעט שלחו רסן מעל פניהם עד כי תעו מני אֹרח ויאבדו דרך.

וחוניו הכהן הגדול לבש קנאות, וירדוף באף את כל פוֹרעי מוסר ומרשיעי ברית, ועל שמעון אחי מנילאוס סמכה חמתו, על אשר שת ידו עם פועלי האון, ובכח הממשלה אשר נתן המלך בידו, חיבהו חובת גלות, אותו ואת חורן אחי הורקנוס ועוד אחדים מבני טוביה שעמדו בראש ההילנים, ויגרשם מארץ הקדש –– ובזה נתן פחדו ומוראו על הפריצים היושבים בירושלים, ויזהרו מעשות עוד זר מעשיהם לעיני כל. אך במורא לא יוסר לב עקוּב, וכאשר כבדה יד החסידים על פריצי עמם, כן הכבידו הם לבבם, וכליותיהם השתוננו לחמוס מזמות להפר יראה ולבצע מחשבות אונס.

*  * *

כל ימי חיי סיליקוס הרביעי ⁴⁷היתה יד החסידים תקיפה בממשלה –– כי היה לסיליקוס רצון אביו לקו ומשקלת, וייטב לישראל כמהו. ושם חוניו הכהן הלך וגדול, כי היה לבבו שלם עם ה' אלהיו וישם פקודתו שלום וישע רב לעיר ויושביה ⁴⁸. ובית רציץ חותני היה לברכה בעמנו, כי גדל כבוד עשרו ונדיבותיו רבו מאד. ויתחרו שני הגדולים, נכבדי קרת, חוניו הכהן הגדול ורציץ בן רגש, במעשי הצדקה והחסד לתלמידי חכמינו ולעניי עמנו; האחד –– בהון האצור בידו מאת הורקנוס גיסי, והשמור בבית ה' בלשכת הקדש, והשני –– ברכוש הרב אשר אָצל לו חותנו, אלעזר בן חרסם, להרבות לו צדקה ולהפליא תושיה. ואנכי עזרתי על ידם, –– כי היה גם לי הון ועֹשר רב, ולי רק בן אחד, אשר ילדה לי שושנה אהובת לבבי ככלות חמש שנים אחרי חתונתנו. הבן האחד –– אתה הוא אלעזר יקירי, אשר נשאר לי לפלטה מכל מה שהיה לי בימי אורי ושלומי, אשר נגזו עברו יחד עם הטובה שהיו לעמנו בעת ההיא.

עשר שנים ישבנו בשלום ושלות השקט היה לנו בחסותנו בצל סיליקוס, אשר לבו היה אך טוב לנו, ואיש מבני עולה לא נועז בתוכנו לעשות דבר אשר לא כדת –– ופתאם הגיעו ימי רעה ותזנח משלום נפשנו.

אפולוניוס, שר החיל אשר היה בירושלים, שב ועלה לגדולה ויהי לנציב בארם וצור. הדבר נודע לשמעון, השר המוּסר, וימהר וילך אליו ויגל את אזנו, כי הון עתק שמור באֹצר בית ה‘, והעֹשר הזה שמור למלכי סוריה לרעתם –– כי בו יהיה הנקל לראשי העם לעשות חיל ורכב ולפרוק עֹל סוריה מעל צואריהם. שתים רעות חשב שמעון לעשות במזמתו זו: לרושש אוצר הורקנוס אויבו בנפש, ולהבאיש ריח חוניו ומתי סודו בעיני המלך והשרים. ויזכור אפולוניוס את אשר עשו לו חסידי ירושלים, כי השביעוהו בחרפה ובגללם הוּרד משאתו בימים העברו, וימהר ויגד הדברים לסיליקוס, והוא אֹבד עצות בעת ההיא, באין לאל ידו לשלם לזקני רומה את מס השנה הנטול על ממלכתו מימי אנטיוכס אביו. וישלח המלך את השר היליודורוס, לקחת את כל הכסף הנמצא בבית ה’ ולהביאו אל אוצר המלוכה באנטוכיה הבירה.

ויהי כבוא השר הזה עם גדוד חילו ירושלימה, ובהגידו לחוניו את פקודת מלכו, וירגז הכהן הגדול תחתיו, ויתאמץ להניאו מעשות כדבר הרע הזה, כי כסף פקדון הוא, האָצור למעשה הצדקה, למחית יתומים ואלמנות, ומי זה יערב לבו לשלוח יד באֹצר בית ה' ונקה! אך היליודורוס לא שעה אליו, כי חזקה עליו פקודת המלך, ויהי נכון לפרוץ ולבוא אל הקדש ביד חזקה. ותגדל המהומה בבית ה‘, ויהי ההיכל נמוג והעיר נבוֹכה, כל לבב נמס ובחוצותיה יליל ונהי, והכהן הגדול פרש כפיו השמימה ויקרא אל ה’ בחזקה. ויהי בהגיע היליודורוס אל היכל הקדש, והנה מראה נורא לנגד עיניו, מראה פרש אביר המֵריץ עליו סוסו ברב כח ושני בחורי חמד לבושי בדים ופניהם כמלאכי אֵל נופלים עליו משני עבריו ומכים אותו בעברת זעם. ויפול היליודורוס ארצה ויתעלף, ובהקיצו נראו לו הבחורים לבושי הבדים שנית, ויצווהו להתרפס ולרהב את הכהן הגדול, כי לולא הוא שהתפלל בעדו אזי כבר שכנה דומה נפשו. ויעש היליודורוס כדברם, ויקרב קרבן וידר נדר, ויברך את חוניו ויקח את חילו וישב אל המלך. ויספר לו את אשר קרהו ויאמר: אם יש לך אויב אשר תבקש לשֹׁאה נפשו, שלחהו להרוס את הבית הקדוש בירושלים, כי נורא אלהי המקום הזה וכל הפוגע בו לא ינקה" ⁴⁹.

אבל שמעון לא נתן דמי לו, וישב וילך אל אפולוניוס ויגד לו, כי בתחבולות ערמה עשה הכהן הגדול מעשהו בהיליודורוס להפר עצתם. וישב אפולוניוס ויגד הדברים לסיליקוס, וימאן המלך שלוח עוד מלאכים לנסות את אלהי ישראל, אך נשא פני הנציב בדבר שמעון להשיב שבותו ולהשיבו על כנו, ואפולוניוס נתן לו מגן ישעו לחזק ידי ההילנים נגד חוניו למרות עיני כבודו, ותהי ראשית מעשהו להשיב גם את בני טוביה ירושלימה. ומאז והלאה שבו פריצי עמנו להרים ראש ויהי ריב המפלגות הולך וגדול מבראשונה. וכראות חוניו כי ההילנים יוצאים ביד רמה ונציב ארם וצור מחזיק בידם, ותבוא דאגה בלבו פן יט גם המלך אחריהם, ויבחר לו אנשים מקרב עדת חסידיו, וישם פעמיו לאנטוכיה, להתיצב לפני המלך סיליקוס ולחלות פניו, לקים את דברי אגרת אנטיוכס אביו. ולפני צאתו נתן משמרת קדשו ביד ישוע הוא יזון אחיו, להיות סגנו ולמלא מקומו עד שובו ירושלימה.

וחוניו בא לפני המלך ויתאונן רע באזניו על השערוריות הנעשות בירושלים על ידי שמעון ואנשי חברתו. וכשמוע המלך את הדברים האלה ויחר אפו, ויצו להביא את שמעון בכבלים לאנטוכיה, ליסרהו כדי רשעתו, ועל אפולוניוס סמכה חמתו ויפקוד עליו לבוא לפניו ולהגיד לו מה ראה על ככה להחזיק בידי מרעים, משביתי שלום מעיר אשר המלך חפץ ביקרה. ויהי כבוא אנשי החיל לעשות דבר המלך, וידע שמעון כי מרה תהיה אחריתו, וישלח יד בנפשו וימת. ואפולוניוס נשא רגליו וילך אנטוכיאה לעמוד לפני סיליקוס ולהצטדק על נפשו –– והנה היתה שערורה בהיכל המלך! כי הומת סיליקוס בידי אחד משריו אשר השקהו סף רעל, ואנטיוכס אחיו הצעיר עלה למלוכה ⁵⁰, הוא אנטיוכס אשר היה לערבון ביד זקני רומה בהעתרם אל אביו לעשות שלום לו, ואשר שב בעת ההיא אל ארצו, בשלוח סיליקוס את דימיטריוס בנו לערבון תחתיו. לרגל התמורה הזאת גמר חוניו אֹמר להשאר באנטוכיה ולשחר פני המלך החדש, לקים דברי האגרת אשר נתן אביו אנטיוכס הגדול לטובת עמו וארצו. אבל אפולוניוס קדמהו בדברים ובבואו לפני אנטיוכס דבר רעה על הכהן הגדול ועל כל חסידי ירושלים, כי בוזים המה את אלהי העמים ומלעיבים בם בשאט בנפש, ובקנאתם העזה הם מכבידים ידם על כל איש יהודי אשר לא כדרכיהם דרכיו. ויעד לו עדים את פקידי החיל אשר היו עמו יחדו בעמדם בירושלים למשמר. ויצו אנטיוכס על חוניו להשאר באנטוכיה, לבל יצא מגבול העיר וחוצה, עד אשר יחקר משפט עמו. הדבר נודע בירושלים ותרב המבוכה בקרב החסידים יראי ה', וההילנים שמחו על השמועה ויצהלו בראש כל חוצות, וישלחו ציריהם חרש לאנטוכיה, לשית יד עם השרים מיודעיהם מלפנים ולהטות לב המלך אחריהם. וכראות חוניו כי רבו צריו, ויירא לנפשו פן ישלחו האויבים יד בו להמיתו, ויחש מפלט לו אל דפנה, עיר המקלט אשר לפני העיר הבירה ⁵¹, והעיר קדש היא בעיני הסורים –– כי בה נמצא יער עצי דפני, הקדוש להיכל אפולון, וכל הנמלט אל המקום ההוא בטוח הוא כי לא תגע בו עוד יד אדם לרעה ⁵².

*  * *

בעַוְלה הכין אנטיוכס כסאו, כי היה משפט הירושה לדימיטריוס בן סיליקוס ולא לו, וברשע כסל נהג ממלכתו על ארץ רבה. הוא קרא לנפשו “אֵפיפנוס”, לאמר: הנאור, והחכמים יודעי העתים כנוהו בשם “אֵפימנוס”, לאמר: המשגע ⁵³כי היה הפכפך וזר בכל מעשיו –– ובחיק איש כזה הוטל גורל עמנו לעשות בו כרצונו! ופריצי עמנו מצאו בו חפץ, ויתלקטו אליו ואל שריו לדבר באזניהם רק רע על אחיהם “ותהי עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא” ⁵⁴. מאז ישב אנטיוכס לכסא, “הערה כחו ולבבו על מלך הנגב” ⁵⁵, לרשת את ארץ מצרים. ותהי ראשית מעשהו במדינות אשר מעבר לירדן, אשר נתן אביו שלוּחים לקליאופטרה בתו. ופריצי עמנו גלו את אזנו, כי מעבר לירדן, בסביבות חשבון ומידבא, יושב נֹגש יהודי והוא שר מסים לממלכת מצרים, ולו מבצר משגב וגם חיל ועז, וכל הימים אשר האיש הזה חי, לא תכון ממלכתו שם, אף לא יוכל לבצע מעשהו במצרים –– כי היה יהיה הורקנוס לשטן על דרכו. וימהר אנטיוכס וישלח חיל גדול ביד אפולוניוס להרוס את המבצר ולעשות כלה ליושבים בו. ואפולוניוס אשר שמר עברתו להורקנוס מאז, עלה כשֹׁאה על מצודת תירס, וההילנים מבני טוביה גלו לו את מסתריו, ויכבשהו באפס יד. וכראות הורקנוס כי אבדה כל תקוה נפל על חרבו וימת. ויך אפולוניוס את כל הנמצא בתירס, ולא השאיר בו נשמה, ואת כל הרכוש אשר בו החרים לאנטיוכס מלכו, ואת המצודה והארמון הרס כלה. כן כלתה הרעה רגע יום אחד להורקנוס ולביתו ולכל אשר לו.

והשמועה הגיעה לירושלים, ויתאבלו כל ישרי לב על אחרית הורקנוס, כי היה האיש הזה ירא אלהים ושומר מצוה ועֹשׂה צדקה בכל עת. ויגדל המספד בביתנו על הרג הרוגינו; אך ההילנים שמחו כי חזו נקם. וישוע-יזון לקח את יתר הון הורקנוס הנמצא בבית ה', וישלחהו מנחה לאנטיוכס, להעביר את חוניו ממשמרת קדשו ולתת את הכהונה הגדולה בידו לצמיתות –– ויהי כן. אז יסד יזון על פי ההילנים, פריצי עמנו, את משחקי היונים בעיר קדשנו ⁵⁶, ותהי אֵפביה לילדים וגימנזיה לנערים, ולבל יפריעום החסידים ממעשיהם, קבעו להם מקומם בבירה, זו אקרא הבצורה, אשר לנכח פני המקדש צפונה מערבה. שם הלכו הנערים ערום מבלי לבוש, ויתגוששו ויתפתלו יחדו כמנהג היונים, והמכשלה רבתה עד כי השליכו הכהנים עבודתם בקדש ויעשו זר מעשיהם בבירה. ורבים מההילנים העמיקו שחתו להפר ברית, ויחדלו למול את בניהם לבל ישאו עליהם חרפה כאשר יגדלו, ולא יכירום רואיהם במשחקיהם כי זרע אברהם המה. ורבים מהעם נתעו אחריהם לעשות כמהם, ועיני החסידים רֹאות וכלות, כי לא ערבו את לבבם לעמוד בפרץ, פן תעלה עליהם חמת המלך, העומד לימין הבוגדים מרשיעי הברית.

והבוגדים הוסיפו עשות חנף ליונים, ובשמעם כי בעיר צור יוחג חג גדול להירקלוס ⁵⁷מעוזם, וכי אנטיוכס יבוא שמה לפאר את החג בכבודו, ויהי דברם אל יזון, לשלוח שמה מלאכים ומנחה בידם, שלש מאות אדרכמונים, לזבוח זבח לכבוד אלילם, להראות כי הנה גם היהודים מכבדים את האֵל הזה מהונם. והנם נכונים להתערב בשמחתם ולקחת חלק במשחקיהם ⁵⁸. אך לב יזון לא מלאהו להתכחש ככה למשמרת כהונתו ולשלוח זבחים ועולות לאלהים אחרים. ויצו אל מלאכיו להרים את הכסף נדבה לבנין האניות אשר הכין לו אנטיוכס בחוף העיר ההיא. ויחר הדבר לפושעי עמנו, ויועצו להדיח גם את יזון משאתו, ולהעמיד תחתיו כהן מתוכם, אשר לא מזרע אהרן –– כי גם להיונים אין משפט הכהונה ירשה מאבות לבנים, כי אם האיש אשר יבחרו בו הוא יהיה להם לכהן אשר יעמוד לפני אלהיהם לשרתם ⁵⁹. ויבחרו במנילאוס אחי שמעון ורֵעַ יזון, אשר על ידו שלח יזון את מס השנה להמלך אנטיוכס כמשפט. וכבוא מנילאוס לפני המלך בפעם ההיא הבטיח אותו להוסיף על המס שלש מאות ככר זהב לשנה, אם יבחר בו לשימו לכהן גדול בעמו, כי אז נקל יהיה לו לשום מנהגי יון לקו בירושלים וביהודה, כי גדול כבודו בעמו וכאשר יגזר אֹמר כן יקום וכן יהיה. והמלך נאות לו על נקלה ⁶⁰, וישלח עמו חיל וצבא, לחזק ידו לקראת יזון הכהן המוסר ולעזור לו לאסוף את המס במכסת הכסף אשר אמר. על ידי החיל ההוא אשר שם מושבו בבירה, נהדף יזון משאתו אף גֹרש ממקומו. כן הושב לאיש הזה כמפעלו; הוא בגד בחוניו אחיו אשר בגד בו, והנה בא רעהו ויבגוד בו, וירדפהו באפו ולא נתן מנוח לו עד נוסו מפניו אל עבר הירדן, ויבוא ארצה בני עמון וישב שם.

הדבר הזה העציב מאד את רוח העם, כי לא היתה כזאת בישראל כי יבוא זד יהיר לכהן בקדש, והוא גם איש זר, אשר לא מבני הכהונה, כי למטה בנימן. אך יראת החיל העומד בבירה היתה על פניהם, על כן החרישו עד אשר גבר הזעם ולא יכלו עוד להתאפק. כי כאשר קצרה יד מנילאוס להביא אל גנזי המלך את פרשת הכסף אשר אמר, גזל את כלי הכסף והזהב מהיכל בית ה', וימכור מהם לכנעני צור, וילך לאנטוכיה לכפר פני המלך בכסף אשר לקח אתו, ואת ליסימכוס אחיו –– אנוש כערכו –– השאיר על מקומו בירושלים. בעת ההיא לא היה אנטיוכס בעיר מלכותו, כי עלה על קיליקיה אשר באזיה הקטנה, ואנדרוניקוס השר היה עוצר בעמו תחתיו.

ןחוניו הכהן הגדול עודנו עצור במקלט דפני. ויהי בהודע לו הנבלה אשר עשה מנילאוס בכלי בית ה', ויזעק חמס בשערים על שֹׁד ההיכל וגזל הקדש, הנחשב בעיני היונים לעון פלילי. ויירא מנילאוס פן יהיה הדבר הזה לו למוקש, ויתן מכלי הקדש מתנה לאנדרוניקוס ויט בשֹׁחד לבו להמית את חוניו. ויקרא השר לחוניו לבוא אליו, וישבע לו כי לא יעשה לו רעה, וחוניו נפתה להאמין בו. ויהי בצאתו אליו מגבול המקלט ויפגע בו וימיתהו ⁶¹. על הרצח הזה שממו גם היונים, וכשוב אנטיוכס לעיר הבירה גדלה צעקת כלם על הדם הנקי אשר נשפך, עד כי לא יכל המלך להשיב פניהם, ויצו ויוליכו את אנדרוניקוס אל המקום אשר שפך דמי חוניו ויעשו בו משפט מות.

ומנילאוס ידע כי רק בכסף ובזהב יצלח להפיק רצון מאנטיוכס, ויצו לליסימכוס אחיו לקחת עוד כלים ויקרות מהיכל ה' ולשלחם אליו. אז עלתה חמת העם עד להשחית, ורבים מיושבי ערי השדה, בשמעם את התועבה הנעשתה, באו להמוניהם ירושלימה לנקום נקמת היכלם. וליסימכוס אסף אליו את כל אנשי עדתו הרעה, והפושע הזקן, הוא חוֹרן ⁶²בן יוסף, אחי הורקנוס, עמד בראשם, וגם החיל העומד בבירה נלוה עליהם ותפרוץ מלחמה ברחובות העיר. והעם לא חת מפני הנשק אשר בידי האויבים, ויפול עליהם במקלות ובאבנים ויזרוק אֵפר בעיניהם ויהֻמם ויכם וימיתם ויניסם מפניו, ואת ליסימכוס תפשו חי והמיתוהו מות נבל. ובכל המלחמה והשערורה הזאת היתה רק יד העם בלבד, כי החכמים תופשי התורה והחסידים שומרי מצוה ראו את הנולד ויזהרו מהתגרות ברע. אך בדעתם כי מנילאוס לא יחשה, ובבואו לפני אנטיוכס ירבה כזבים להעלות חמה, שלחו מתוכם שלשה אנשים מזקני העדה, להתאונן לפני המלך ולחלות פניו לעשות משפטם ודינם. אבל אנטיוכס עות משפט ויצדיק את מנילאוס ואת הזקנים הרשיע ויורד שיבתם בדם שאולה.

אחרי הדברים האלה התעולל אנטיוכס על מצרים ויביא מלחמה בשעריה, ויך את חילה, ויכבוש מבצריה, רק אלכסנדריה הבירה שגבה ממנו ולא יכל לה. ובראותו כי צר כחו להבקיע אליו את העיר הבירה עלה מן הארץ, ובלבו גמר אֹמר לחדש את המלחמה בחיל גדול מן הראשון. ושמועת שוא הגיעה ליושבי ירושלים כי במלחמה ירד אנטיוכס מצרימה ונספה, וישמח העם מאד. ולשמע הדבר הזה עזב ישוע-יזון מפלטו בארץ בני עמון ויאסוף לו חיל כאלף איש ויעל על ירושלים. ומנילאוס התבצר בעיר, ותהי מלחמת שערים בין שני האנשים הרשעים, ובהיות מספר הנוטים אחרי מנילאוס מעט מאד, גברה יד ישוע ויפרוץ שער ויעבור, ומנילאוס ברח מפניו וישגב במצודת אקרא. ובהודע לאנטיוכס כל אשר נעשה, ותצת כאש חמתו, ויעל על ירושלים עם חיל צבאו וילכדה ⁶³, ויעש זבח גדול ביושביה. ובעוד חילו מכה בעם ושולח ידו בבזה ובשלל אדם, פרץ אנטיוכס אל היכל הקדש ויוציא משם את יתר כלי היקר אשר נשארו משֹׁד מנילאוס וליסימכוס, את השלחן והמנורה ומזבח הזהב ואת שארית הכסף הנמצא באֹצר בית ה‘. ולמען הצדיק מעשהו בעיני העמים, דבר על ה’ תעה, ויוציא קול, כי מצא בקדש הקדשים פסל זהב, תבנית ראש חמור, אשר אליו ישתחוו היהודים ואליו יתפללו, וגם מצא שם איש יוני, אשר עֻתד לזבח מאת היהודים, כי זה דרכם שנה שנה, לגנוב את אחד היונים ולעצרהו במקדשם ולהאכילהו ולפטמהו ולהקריבהו אחרי כן על מזבח אלהיהם, ולהשבע על דמו לנטור איבת עולם לגויי עולם ולבלתי שוב מהם עד כלותם ⁶⁴. –– ובכל המעשים והדברים האלה היה מנילאוס לו למנהל ומורה. וישוע-יזון נרדף על צואר מאת אנטיוכס, ויהי נע ונד ימים הרבה עד בואו ארצה שפרטה, ושם מת בעוני וחוסר כל.

בשנה השנית הוסיף אנטיוכס לעשות מלחמה במצרים בכח גדול וביד חזקה. ובהודע הדבר בעיר רומה, ויבואו אליו שלשה אנשים מזקניה ויאיצו בו לעזוב את הארץ. אז היתה מבוכתו –– ויבקש לו מהם זמן להמָלך בלבו; אבל אחד בהם, ושמו פּפּיליוס לֵינֵס, עג עֻגה במטהו מסביב לו ויאמר כי לא ימוש ממקומו עד אם ישמע ממנו דבר ברור. מעז פני הצירים האלה נכנע לבבו, וימהר וישב בבֹשת פנים אל ארצו.

בחמה עצורה בכליותיו שב אל עירו הבירה; שם הגיעו לו דברים מאת מנילאוס, כי כבד לו לגבות את המס מבני עמו, כי מכבידים הם לבם ונותנים לו כתף סוררת. האיש הנקלה הזה לא מצא נכון להגיד על אחיו דבר אמת –– כי רשו וידלו מאד מחמס המלך וחילו בשנה העברה, ויחפא עליהם דברים אשר לא כן. ולאנטיוכס היו הדברים כפחם לגחלים, ותתך כאש חמתו על היהודים, ויבחר לו איש צר ואויב, את אפולוניוס שר צבאו, וישימהו לשר מסים וישלחהו בחיל כבד ירושלימה. כבוא אפולוניוס שמה, התחפש בנכלי מזמותיו וידבר שלום לבני עמנו, וביום השבת והמנוחה העמיד את חילו במרומי העיר במערכה, והעם השוקט ובוטח נאסף להמונים להתענג על המראה. פתאם נתן אפולוניוס אות, והחיל התנפל על העם ויכהו מכה רבה, ומשם פשט בכל רחובות העיר ויהרוג ויאבד וישחת ויבז בז וישב שבי רב, שבי נשים וילדים, למכרם בערי יון לעבדים ולשפחות ולהביא מחירם לאנטיוכס ⁶⁵. ובכל זאת לא שב אף המלך, כי כלה ונחרצה ממנו להעביר את היהודים על דתם. וישלח ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, לעזוב את תורת אלהיהם ודת אבותיהם, ויגזור עליהם לבלתי המול להם כל זכר, להפר את השבתות והמועדים ולאכול כל דבר טמא, ולעבוד לאלילי הגוים וללכת בדרכיהם ולהיות כמהם –– ואשר יזיד לעבור על מצות המלך אחת דתו להמית ⁶⁶.

בעת צרה זו נעזבה ירושלים ממבחר בניה. רוב חסידיה יצאוה, מפני עקת רשע נדדו, וימלטו נפשם אל מדבר הרים וישבו במערות ומחבואים, ושם אספו אליהם כל אשר נגע אלהים בלבו, ומשם יצאו אל ערי השדה, לאמץ רוח העם, לשמור דתם מחללה. הכהן מתתיהו החשמונאי ובניו התמלטו אל העיר הקטנה מידעים; שני המורים: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, עברו מעיר לעיר לחזק לב אחיהם בדבר ה‘, וכן עשה גם רציץ חותני וכל יתר יראי ה’, אשר נואשו מירושלים, העיר החֻללה בידי הבוגדים הפריצים והיונים העריצים –– לא נשאר בה כי אם אלעזר בן חרסם, אבי חתנתי, כי עזבהו כחו משׂיבוֹ. וגם אנכי הואלתי לעזוב את העיר ולשוב אל נחלותי בעין גדי; אך בעוד שושנה עשה כה וכה להכין לנו דרכנו, הדביקתנו הרעה ותבואנו שֹׁאה לא ידענו.

למלא פקודת המלך בא השר פיליפוס בראש חיל חדש לחזק ידי אפולוניוס. אליו התלקטו כל פקידי הצבא אשר בירושלים בימי סיליקוס הרביעי, אשר שמרו עברתם מאז לחסידי עמנו בצאתם ממנה בחרפה, ועליהם נלוה כהן זקן ושמו אפוסטָמוס, אשר נשלח מטעם המלך להנהיג עבודת האלילים בעיר הקדש וסביבותיה. ותהי ראשית מעשהו במקדש אלהינו, לטמאו ולהסב שמו: “בית-אל יופיס אלימפיוס” ⁶⁷. וישקץ את המזבח ויזבח עליו חזיר ⁶⁸, ויז מדמו על ההיכל ועל קדש הקדשים, ויתנו מבשרו לאכלה למנילאוס ולאחזת מרעיו, וימשחו מרק פגוליו על ספר התורה הנמצא בבית ה' לטמאו, ואחרי כן שרפו את הספר באש ⁶⁹. אז העמידו צלם בהיכל ⁷⁰, ויתנו שקוץ משומם במקדש אלהי הצבאות. הדבר היה ביום שבעה עשר בתמוז ⁷¹, יום השמור לעמנו לרעתו; בו נשברו הלוחות במעשה העגל, בו גם נבקעה העיר ירושלים על ידי נבוכדנצר ⁷², ובו הנה חלל הקדש בידי רשע ורבים מבני עמנו עוד עזרו לרעה.

על יד גדוד החיל אשר עמד לפני אפוסטמוס בחללו את הקדש, עמדה אשה עבריה מזרע היהודים ממשפחת הכהונה, היא –– מרים בת בלגה, מוסבת שם פריני, שהמירה דתה בלכתה אחרי קליסטנס מאהבה ותהי לו לאשה. וקליסטנס היה פקיד הגדוד ההוא. וכראות פריני את כל הנעשה על מזבח הקדש, בעטה בו ותך בסנדלה ותקרא: “הוי לוקוס, כמה כלית ממונם של ישראל, ואיך לא תעמוד להם בעת צרתם?!” ⁷³.

*  * *

ודבר מנילאוס היה אל אפולוניוס ופיליפוס לפרוש רשתם לרגלי החסידים והיראים שומרי הברית, לחפשם בכל אשר ימצאום ולאכוף עליהם לעבור על דת אבותיהם, והיה אם יכנעו כלבבם, ונטה כל העם אחריהם, ואם ימאנו וימרו, ומתו בעונם כדבר המלך, ולא יהיו עוד לשׂטן על דרך עמם. וייטב הדבר בעיני השרים ויעשו כן. אז הוכן מטבח לשומרי אמונים, אשר רובם ככלם החזיקו בדתם מאנו לעבור. והעם בכה למשפחותיו, והזעקה הקיפה את כל ערי יהודה, אך מכלן הכי גדלה בחוצות ירושלים –– כי רבו בה פריצי עמנו מלשני אחיהם בסתר ובגלוי.

באחד הימים ההם, בבקר השכם, יצאתי מביתי אשר ברחוב דוד, ואלך אל רחוב העמק מקום מעון אבינו הזקן, אלעזר בן חרסם, לקחת ממנו ברכה לפני צאתי את העיר. ויהי בקרבי אל ביתו וארא שם המון רבה, וגדוד צבא סובב איש שיבה הנשען על זרֹעות שני אנשי חיל. הבטתי אל מראהו ולבי נתר ממקומו, בהכירי אותו, כי הוא אלעזר ⁷⁴אבי הזקן! בלב נפעם התבוללתי בין ההמון ההולך אחרי החיל, והם הוליכוהו אל הככר אשר לפני מצודת אקרא, ששם חכה לו פיליפוס לדבר אתו בשער. אל מראה פני איש השיבה אשר כלו הפך לבן הוטל היוני האכזרי, וידבר אליו רכות: לטעום מעט מבשר החזיר לעיני העם כמצות המלך, והיתה נפשו לו לשלל. וימאן הזקן ויאמר: “הרף ממני, כי לא אעבור על מצות אלהי, ויעבור עלי מה!”. ויוסף השר לפצר בו, ולאחרונה לחש באזנו ודבר לאט עמו. אבל הזקן הצדיק ענהו בקול: “ראה אתה אומר אלי לאכול בשר כשר אשר יובא לי מידך –– והלא בזה עוד אחטיא את הרבים, בחשבם כי אכלתי מבשר זבחכם, וענו ואמרו: “אם זה אלעזר הזקן, בן תשעים שנה, אכל טרפה לעיני כל, למה זה איפוא נצדק ממנו?” –– לכן חדל נא ממני, כי עצתך לא תקום ולא תהיה”. אז חרה אף פיליפוס עד להשחית, ויצו ויכו את הזקן מכת בלתי סרה, וימרטו בחרפה לחייו, ויענוהו וירבו פצעיו, והוא נשא מכאֹביו דומם, וכאשר לא קמה בו עוד רוח, חגר שארית כחו ויקרא בקול גדול: “שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד!” –– ובקריאתו זו יצאה נפשו ⁷⁵.

בלב נשבר יצאתי מן המקום ההוא. מעי רתחו כל העת ההיא, וקצפי השיאני להתנפל על היוני הצורר ולטרוף נפשו באפי; אך רוח מבינתי הורתני כי אך לשוא אשליך נפשי מנגד בהיות ימין האויב רוממה. אז זכרתי את אשתי ונבהלתי –– כי אֵחרתי עד הצהרים, ואנחנו נדברנו ללכת יחדו עוד בבקר הזה אל בית אבותיה, להראות את אמה ואחיה בטרם נסע ונלך לדרכנו, והנה היא דֹאגת לי מבלי דעת מה היה לי! שאפתי אל ביתי, אך יראתי לרוץ, פן יבֻלע לי במשכי עלי עיני רואים. ואתאפק ואלך לאטי עד בואי אל רחוב מעוני. נשאתי עיני וארא והנה המון אנשים רצים ונסבים על ביתי! ראיתי ויצא לבי, וארוץ כמשגע אל דלת ביתי ואפתחנה –

כעשרת אנשי חיל חמושים עמדו למשמר באולם הבית, ומן החדר הגיע לאזי קול שחוק גבר העונה עברית על קול בכי שושנה אשתי בדברים כמתלהמים לאמר:

“אך זאת העצה האחת אשר תציל נפשך ונפש בנך הילד מהמכר ממכרת עבד ושפחה בערי הגוים. ואם לא תאבי שמוע לי, והוספתי ליסרה אותך, ונמכרת אַת לבדך במקום אחד ובנך לבדו במקום אחר, ועיניך לא תשובנה עוד לראותו עד העולם”.

קפצתי אל איש החיל הקרוב לי ואוציא חרבו מתערה ואחפּוץ לרוץ החדרה; אבל אנשי הצבא שכו את דרכי ויתפשוני ויגזלו החרב מידי ויעצרוני בחזקה. במהומה הזאת יצא האיש אל האולם –– והנה הוא מנילאוס עוכר ישראל! חרקתי שני בזעם אפי ואבך בחמת רוחי מקצף אין אונים; אבל הוא לעג לי ויאמר:

“ההיטב חרה לך? לא כן אנכי עמדי –– כי חמה אין לי, לבי חושב אך טוב עליך. הן נקל לי להמיתך, אבל יקרו לי חייך –– כי איש בריא אתה וחסון כאלונים, ובעבד כזה אבחר לי להעמידו לפני לשרתי, ומאד ינעם לי לקחת הכוס מידך בהושיטך אותה לי –– ולשושנה אשת חיקי”.

עיני מלאו דם וקצפי הרב שם מחנק לנפשי ולא יכולתי להוציא הגה מפי. והוא הוסיף לשנן כחרב לשונו ויאמר:

“הן אשתך זו אותה חשכתי לי בעודה בבתוליה, אך היא בחפזה בחלה בי ותבחר בך תחתי. עתה הנה תחכם ותדע לתקן את אשר עותה. כי הנה דת היהודים בטלה ועברה, ואִתה גם נשואיה כלא היו יהיו, וחפשיה היא לנפשה ללכת אחרי האיש אשר יקחנה אחר כבוד להושיבה בצלו. וגם בנה הילד ימצא בי אב ומורה אשר ידריכהו באֹרח עולם ולא יהיה חסיד שוטה כאביו” –

בדברו דברים אלה קם שאון חדש מהמון אנשי חיל אשר התפרצו אל הבית, ובראשם –– קליסטנס ופריני. וכשמוע פריני את דברי מנילאוס האחרונים חרה אפה ותקרא: “גש הלאה, חמור נוער! כי אנשי הבית הזה לנו הם ובידינו נתּנו; מאת השר אפולוניוס היתה זאת, למען תמצא ידי לעַשות נקמות באנשי חרמי”.

ומנילאוס מאן לעזוב טרפו, וינסה דבר אליה; אך הפקיד קליסטנס שלף חרבו וישימנה על שכם ימינו כמפקד צבא מלחמה, ויקרא לאנשי חיל מנילאוס בקול מושל ומצוה: “עמדו ברגל ישרה!” –– ויעמודו; “הפנו שכם!” –– ויפנו; “צאו ולכו אל מעונכם!” –– ויצאו וילכו לבוא אל מעונם. ומנילאוס נשאר לבדו ועיניו מפיצות אש פלדות.

כמשמר החיל אשר יצא כן היה החיל החדש עלי למשמר ולא יכלתי למוש ממקומי. והנה יצאה שושנה מחמל נפשי מן החדר אל האולם בברכים כֹשלות ופנים חורים ועינים מזרות אימה, ולפניה הילד הקטן בן חמש שנים, אתה בננו היחיד, החובק ברכיה ומסתיר פניו בחיקה –– מפחד אנשי החיל אשר נפל עליו. ושושנה בראותה אותי פשטה זרועותיה לנפול על צוארי, אך אנשי החיל הדפוה לאחור עד כי כשלה וכמעט נפלה לארץ. ופריני העיפה עיניה בה ובי ותפן אל מנילאוס שנית ותקרא אליו עברית:

“צא מזה, נבל! הלא אמרתי לך כי האנשים האלה לנו הם. את האשה הזאת אקח לי לאָמה, ועבדה אותי וגם –– את בעלה מלפנים, אם יחכם ויבין לאחריתו…”

ובדברה זאת לבבתני בעיניה ותשחק אלי

כמוני כשושנה עמדנו מרעידים ושוממים ויחדו נאנקנו דֹם.

וקליסטנס בשמעו את פריני מדברת את מנילאוס שפת לא ידע, גער בה ובמנילאוס ויאמר:

"ומה זה תדברו יהודית? האינכם יודעים כי לשון היהודים אסורה היא מטעם המלך? ⁷⁶

ופריני ענתה אותו יונית:

“אמנם אסורה היא ליהודים, ולא לנו, השוקדים על דברי המלך לעשותם ולבצע חפצו” –

אבל מנילאוס שסע דבריה ויען בלזות שפתיו לאמר:

“פריני יודעת כי הדברים אשר היא מדברת בזה לא ינעמו לאֹזן בעלה, כי לאיש הזה תשוקנה, ואליו היא נושאת את נפשה”.

ובדברו הורה עלי באצבעו. וקליסטנס רגז תחתיו ויפן אל פריני ואלינו וישאלנו לאמר: הננים הדברים אשר היהודי הזה אֹמר?"

פני פריני האדימו כתולע ולא השיבה דבר. ואנכי שאפתי רוח ואקרא יונית לאמר:

"אם לעשות בנו שפטים באתם הלם, איש יוני, קום ועשה כחפצך! כי אמנם נאמנים נחנו לה' אלהינו וכל עוד נשמת שדי תחיינו לא נעזוב תורתו ולא נסור ממצותיו; אבל למה זה יתעללו בנו כל בוגדי און אשר מעמנו יצאו, המתאמרים לעשות דבר המלך ובלבם –– זמה?

“שים נא מעצור לרוחך ואל תדבר רע בפריני לעיני בעלה –– התחננה אלי שושנה בדברה עברית בחרדת קולה –– הן האֹדם אשר כסה פניה יעידה כי עוד לא צפון מיֹשר לבה, ואך קלות דעתה ופחזותה מאז היא שובבותה”.

“הסי, יהודיה! –– קראה פריני יונית בסערת רוחה –– כי אין את נפשי לשמוע צדקתי מפיך. הן את אשר עם לבבי לא אכחד גם מבעלי, כי אימתו לא תבעתני. אמנם כלכם סבותם בנפשי; אך מכם הכי הגדיל חוניו-מנילאוס הנבל הזה להרע לי. תמה הייתי ויעקשני ויפתני ויחלל כבודי ויחשק בבת רציץ ויעזבני ויתנכר אלי ולא יסף עוד לדעתי. ואשא עיני אל עמיהוד –– והוא לא שת אלי לבו בבחרו בבת רציץ תחתי. אז התחולל בקרבי רוח סערות ולבי נמלא מחשבות נקם ושלם –– והיום שקויתי הנה זה בא!”

“אי לזאת איפוא –– החניף לה מנילאוס עברית –– אם תאבי לו שמעיני: נקֹם נא נִקם אחד משני אלה, והיה הוא לך והיא לי –– וסרה קנאתנו גם יחד ואיש על מקומו יבוא בשלום!”.

ופריני התבוננה בי ובשושנה ובילד חליפות, ותחשוב מחשבות ותענהו יונית לאמר:

“אם מלבך יצאה, אין זאת כי אם עצת שאֹל היא –– וחלילה לי ללכת אחריה ולהיות כמך; אולם בטרם אנקם מהם אראה נקמתי בך, איש נתעב ונאלח, המסכסך גוי ואדם יחד. כי קליסטנס, אם נא מצאתי חן בעיניך, שלוף חרבך ומותתהו, והאמינה לי כי דבר טוב תעשה מאין כמהו, בבערך את הרע הזה מקרב הארץ!”

“אני פי מלך אשמור –– ענה קליסטנס –– ולא אעשה את אשר לא צֻויתי”.

“אם אין עם לבבך לעשות חפצי, תושע ידי לי” –– קראה פריני בהוציאה מאכלת חדה מתחת למדיה, ותקפוץ על מנילאוס כלביאה להכותו נפש; אבל הוא התחמק מפניה בקפצו בין אנשי החיל עד קרבו אל פתח הבית וימהר וינס החוצה.

ופריני שאפה רוח כתנים ופניה האדימו והלבינו חליפות. לאחרונה פנתה אל בעלה ותאמר: “הן שאֵלתי לא נתת לי, הואילה נא עתה ועשה בקשתי: הרף מן האנשים הנקיים האלה, הנרדפים על בלי פשע, וצוה לאנשי החיל ויצאו את הבית!”

“גם בזאת לא נעניתי לך –– ענה קליסטנס –– כי אשר צויתי זאת חובתי ואעשנה”.

“אם כן איפוא –– קראה פריני במרירות –– קחני ואסרני גם אותי עמם, כי לא טובה אני מהם”.

"גם זאת לא אעשה, כי על ככה לא צֻויתי –– ענה היוני המתון.

ופריני רקעה ברגליה ותקרא:

“השיבה אל לבבך, איש חדל הרגש כפסילי אלהיו! הלא צֻוית לאסור את היהודים האלה בנפשם, על כי נכון לבם באמונתם, ואנכי אחת אמרתי לך: לא טובה אני מהם! ובאסרך אותי הלא תעשה איפוא את אשר צֻוית. אכן צדקה האשה הזאת ממני; היא היתה חברתי מלפנים, בטרם חללתי נזרי ואשבית מטהרי, בהחפזי להקשיב לדברי מנילאוס הבליעל, עוכר נפשי ובשרי –– על כן תדעני היא יותר מאשר אדע נפשי. אמנם שובבתי משובה נצחת, בהתאמצי להחריש את הנחש הצפעוני היושב בסתר לבבי ושולח בי חמתו זה כמה; אבל לנחש הזה אין לחש ואין תרופה, כי אָיבתי את אשר לא אוכל לשנוא, כחשתי וחרפתי בפי את אשר הכרתי וכבדתי בלבבי, ובהכותי סביבי הרביתי פצעי בעצמי ובשרי. ומאז שבתי ראיתי את מנילאוס עוכר נפשי ועמי, נהפך עלי לבי ואכיר מה עצמה משובתי” ––

פתאם נפתחה הדלת ופקיד צבא בא ויאמר לקליסטנס: “אפולוניוס שר צבאנו שלחני אליך להודיעך, כי הנה הגיעה פקודה חדשה מאת מלכנו: לשלוח את כל נפשות בית רציץ “אבי היהודים” אנטוכיאה, והיו אתו למשמרת ליום הולדתו, לפאר בהם את שם יופיס אלהינו, בעשות החסידים האלה לו זבח, או בהעשותם זבח לו”.

עוד מתנינו מלאות חלחלה למשמע הפקודה הזאת, בה נתכה החמה על כל נפשות משפחתנו לעשות להן כלה, והנה נראו פני מנילאוס בפתח הבית, בקראו אלינו יונית בלעג לשונו לאמר:

“התבשרו נא, ידידי, כי הנה מת אלעזר אביכם הזקן על ככר אַקרא בידי מעניו, וגם חנה אמכם יחד עם שבעת בניה הנה נאסרו ונשלחו בשלש עגלות אנטוכיאה, ועתה הננו מחפשים את רציץ אביכם המסתתר בהרי יהודה, וכבר יצא חיל וצבא לגלות מסתריו ולתפשהו חיים. אם לא תאמינו, שאלו את פי הפקיד הזה ויגדכם!”

“כנים הדברים!” –– אמר הפקיד לתומו, ומנילאוס פער פיהו בשחוק בליעל ויעלם.

“אוי לי כי נדמיתי! –– זעקה שושנה מקירות לבה ופניה הלבינו כשלג –– אויה, אבי הזקן! הוי אמי! אֵחי! אבי!… הוי אישי! ילדי!…”

בקריאותיה אלו הלך קולה ורפה, ופתאם קמו עיניה בחֹריהן, כי אבדה נשמת אפה, ובנשאה כפיה אל לבה נעה ממקומה ותפול על פניה ארצה –

הילד הרים קול זועות, ואנכי נדחקתי כרגע בין חיל המשׁמר ואגיע אליה. ופריני גם היא קפצה אליה ויחד כלינו כחנו להעירה ולעוררה מעלוף נפשה; אבל כל עמלנו היה לשוא! קול שאגתנו לא שמעה עוד, רק פעם אחת התפלצו כל יצורי גוה ואחר נחו שקטו ויקפאו לעינינו.

שוֹשנה חמודתי מתה!

לבכות לא יכלתי, כי נסתם מקור דמעותי מעקת לבב, אך קולי הרימותי ואצעק צעקה גדולה ומרה, והילד האמלל בכה בכי גדול בעמדו לפני גוית אמו מבלי דעת מה היה לה. ופריני כרעה לפני שושנה רעותה מקדם, ותמתחנה, ותפשוט ידיה ורגליה, ותשוה עליה מפלי לבושיה. אז השתטחה עליה ותשקנה מנשיקות פיה, והשר ואנשי החיל לא כהו בנו כל העת ההיא, כי נגע המראה עד נפשם. פתאם נראה זרם דם יוצא ממקום משכב רעיתי והנהו שוטף ועובר על פני הרצפה! וקול ענות חלושה נשמע מפי פריני בהשתרעה על יד שושנה לאמר: “תהי מיתתי כפרתי לפניך, ה' אלהי אבותי, ותהי נפש רעוּתי התמימה הזאת מגן בעדי בעמדי למשפט!” –

התבוננו אל פריני, והנה המאכלת תקועה בבטנה! ואחרי רגעים נפחה נפשה.

כמעט עלתה על דעתי לתפוש את המאכלת ולעשות לבני ולי ככה, אך קליסטנס הקדימני ויחתפנה וישליכנה הרחק אל אנשי חילו, והוא נשאר על מקומו ויתבונן דומם אל האשה הזאת, אשר היתה רעיתו זה כמה והוא לא ידע נפשה. לאחרונה התעורר וירק אל עבר פניה ויצו לאנשי חילו לאסוף את כל הנמצא בביתי בזהב ובכסף ובכלי חפץ ולשאתם אל מצודת אקרא. וככלותם מעשיהם הקיפוני עם מתי מספר מאנשיו ויאץ בי לצאת אחרי הכבוּדה העוברת לפנינו. אך נעתר לתת לי לנשק את רעיתי המתה בטרם אפרד מעליה לנצח, גם עשה את בקשתי ויגזור קוֻצה אחת מתלתלי ראשה ויתננה בידי להיות לי למזכרת –– ואז נטלתי ילדי על זרועי ואצא מביתי בבכי תמרורים. המון העם אשר נאסף על ביתי נתן בבכי קולו, ואנכי התאמצתי ואקרא אליהם עברית:

“שלום לכם, אֵחי! יאמץ לבבכם באלהי הצבאות, כי לא לנצח ישכחנו. ועתה עשו נא חסד ואמת עם אשתי המתה ועם האשה העבריה השוכבת על ידה –– ואלהי הגמולות ישלם לכם כפעלכם! ואני הנני הולך בדרך אשר מי יודע אם אשוב עוד ממנה”.

בכי העם גדל מאד. ואנכי נשאתי עיני בפעם האחרונה אל ביתי, מעון השלום והברכה לי ולשושנה רעיתי זה שנות עשר, –– אז הרימותי פעמי ואלך בתוך החיל עד הגיעי אל מצודת אקרא. שם שמו כבלים ברגלי וישלחוני עם משמר אנשי חיל מזוינים דרך שער שכם להובילני עירה גבעה, ששם אֻספו כל האסירים להוליכם בדרך שֹמרון עד צור ומשם יובאו בדרך המלך אנטוכיאה.

*  * *

משמים הלכתי במר נפשי ונערי על שכמי, לבי המה כהמות ים לגליו ועיני נגרות מאין הפוגות על שברי הנורא אשר השברתי. הכבלים אשר ברגלי לא נתנוני להחיש דרכי, וכן הלכנו לאטנו עד בואנו אל משעול צר העולה בין רוכסי ההרים, שם עמדנו לנוח מעמל הדרך. אנשי המשמר ישבו סביבי ויאכלו לחמם, ואנכי ישבתי בתּוך ונפשי מאנה לנגוע אף בלחם היבש אשר שמו לפני, גם כי לא אכלתי זה יום תמים –– כי היתה תמונת שושנה רעיתי לנגד עיני, בה הגיתי בעטוף לבי ותשתפך עלי נפשי. “אם לא חלום נורא הוא?” חשבתי עם לבבי בזכרי את כל אשר עבר עלי ביום הזה; אבל הכבלים אשר ברגלי, מראה בני היתום הנרדם בחיקי, ומראה אנשי החיל השאטים אותי מסביב הזכירני כי כל זאת באתני בהקיץ: שושנה חמודתי גועה לעיני, כי חלל לבה מדברי בלע אשר הרגיזוה וכרגע נדעבה נפשה ממקומה מהשמועה הנוראה אשר דכאתה לפתע פתאם. ואני הנני הולך למות בארץ נכריה בידי אויב אכזרי אשר מבשרנו לא ישבע. אכן לא אירא מות, והנני מחכה לו בלב נכון; אבל מה תהי אחרית בני הקטן, היתום העזוב?! –– – –– בהגיגי זאת אחזוני חיל ורעדה, הכרתי בלהות צלמות ותכסני פלצות –

פתאם נשמע קול כרעם מראשי ההרים, הקורא בכח “לה' הישועה!”, וחצים מעופפים על כנפי מות רעשו כארבה ונחתו באנשי הצבא החונים עלי כדור, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם נפלו עליהם אורביהם ויבתקום בחרבותם ולא השאירו מהם עד אחד. עודני משתומם על המקרה והנה אנכי אחוּז בזרועות חברי מנעורי, יהודה המכבי, בן מתתיהו הכהן לבית חשמונאי! עד מהרה הוסרו הכבלים מעלי ואחד מגבורי עמי אלה נטל את הילד על שכמו ויחדו האיצו בי למהר ולעזוב אתם את המקום ההוא. ולפני לכתם מזה לקחו אתם את נשק אנשי החיל וחליצותם, וישליכו את הפגרים בחגוי הסלע, ואז שמנו לדרך פעמינו ונעל על ראש ההר ומשם ירדנו בערוץ נחלים, וכן הלכנו בין הרי יהודה הלך ועלה, הלך וירד, עד בואנו בחצות לילה אל נקרת אחד הצורים, ונרד במערה גדולה אשר בה נמצאו כמאה נפש, אנשים ונשים וטף; שם הושיבוני לתת מנוח לנפשי.

כחולם הייתי בעיני עוד הפעם בהעלותי על לבבי את כל הקורות אותי ביום ההוא. זכרתי את אחרית אלעזר הזקן ואתנודד, את חנה חתנתי ושבעת בניה –– ושמה החזיקתני; זכרתי את שושנה רעיתי האמללה –– ויצר לי על התשועה אשר היתה לי ללא עת, ואמרר בבכי ואקרא: “מי יתן מותי כשושנה מחמל נפשי והיתה אחריתי כמוה!”

ויהודה וכל עדתו ידעו את כל אשר נעשה, כי היו להם חברים חרוצים אשר השכילו להתחפש ולבוא ירושלימה, לראות ולדעת ולשוב ולהשמיע את כל הקורות אותה ואת יושביה. אכן קצרה ידו להציל את חנה ובניה, –– כי היה אז בעיר מודעים, בסורו לדרוש שלום משפחתו, ובשובו משם נודע לו כל אשר קרני, וישוה רגליו כאילות ויחש לעזרתי. ובראותו בצרת נפשי ובשמעו כי אבחר מות מחיים, נחמני בדברים ויט למוסר אזני, כי בעת צרה כזאת אין אנחנו שליטים בנפשנו לבחור בטוב לנו, כי כמונו ככל נפשות בתינו נתונים נתונים נחנו לתכלית גבוהה ונעלה מעל כל חפצי בני האדם –– לקדש שם אלהי אבותינו ולהציל תורתו מחרפת צר. הוא גם ספר לי כי נחלתי בעין גדי היתה לבזה ולשמה, ולוּ קדמתי לברוח שמה, אזי נפלתי עם אשתי ובני בידי האויב ותהי אחרית כלנו להכרית.

בדבריו החוצבים להבות אש החם לבבי ותשב רוחי אל קרבי. ואקדיש חיי גם אני למלחמת הקדש, להתחזק בעד אמונתנו ובעד עם אלהינו, ואם צר כחנו לעת הזאת, נחכה למועד אשר תמצא ידנו ברבות מספרנו, ולה' הישועה!

אחרי שלשת ימים נפגשתי עם רציץ חותני. גם הוא ידע את הכל, ויהי לי למופת באֹמץ לבבו, בקבלו לטובה את כל הבא עליו, עד כי שׂש כמעט לקראת המסות הגדולות אשר ינסהו ה' –– כי בהן הלא יזכה לקרוא על נפשו בדברי בן אמוץ לאמר: “הנה אנכי ואשתי והילדים אשר נתן לי ה' לאותות ולמופתים בישראל!”. אכן ידע חותני את נפש אשתו ובניו, ודבריו נאמנו מאד –– כי כל בניו נגזרו מיד אנטיוכס לעיני אמם הרחמניה, אשר אמצה לבבה ביום מסה ותקרא לצאצאיה הנאהבים והנעימים לאמר: “לכו בני ואמרו לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד ואמנו עקדה שבעה מזבחות!” –– ואחר כן נפלה גם היא על חלליה, בקראה על נפשה: “אֵם הבנים שמחה –– הללויה!” ⁷⁷.

בעצת יהודה המכבי וברצון רציץ חותני נלקחת אז ממני, בני יקירי, ואנשי בריתנו הוליכוך ויביאוך ארצה מצרים, להיות אמון אצל הכהן חוניו הרביעי, אשר בנפול אביו הכהן הגדול חלל באנטוכיה, ירא את ההילנים פן יתנקשו גם בנפשו, ויברח ויבוא מצרימה, ויעש חיל ויצליח ויהי שמו הולך וגדל.

*  * *

ויהי בהודע לאפולוניוס את אשר נעשה לאנשי חילו בדרך העולה גבעתה, ויצו את פוליפוס להחלץ חושים ולחפש עקבות הנעלמים ולגלות מסתריהם, ואחינו הבוגדים היו לו ולחילו למורי דרך. ומערה אחת נגלתה בקרבת העיר ירושלים, אשר בה הסתתרו חסידי עמנו למשפחותיהם עד אלף נפש, והבוגדים הקריבו שמה את החיל ביום השבת. ולא הרימו החסידים אבן לסתום את פי המערה או להשליך על האויב, לבלתי חלל את היום הקדוש. ויהי כי יראו האויבים לרדת אל תוך המערה וישימו עצים במבואה ויציתו בהם אש, וכל היושבים בה כלו בעשן מיד להבה ⁷⁸.

ופיליפוס שלח את פקידיו לעבור עם אנשי חילם בכל ערי יהודה ומושבותיה, ולאכוף על היהודים להקים מזבחות לאלילים, להקריב להם חזרים ולאכול מבשרם ולשתות יין נסכם. ובכל מקום בואם הרסו את בתי התפלה, קרעו את ספרי התורה או משחום בחלב חזיר ויתארום בתמונת אליליהם לטמאם. אך היהודים יושבי ערי השדה אמצו לבבם, כי יצקו החסידים מרוחם עליהם. רובם הערו למות נפשם או קדמו לברוח המדברה ולבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, ואף המעטים בהם, רכי הלבב, אשר עשו כמצות היונים עליהם, שבו ויעבדו את ה' באין פחד האויב לנגדם. שמע פיליפוס ויתעבר, וישב וייסרם באכזריות חמה ויקשיח לבו מחמלתם, גם על נשים וילדים לא חסה עינו, ובהודע לו כי נשים יולדות נתנו את בניהן הילוֹדים להן למול בשרם כדת, צוה ויוציאון מערש דוֹתן, ויתלו את העוללים על צואריהן, ויעבירון ככה ברחובות עיר ואחר כן השליכו אותן מעל החומה, ועצמותיהן נפזרו לפי שאֹל ⁷⁹.

הנה כן הגיעה הרעה עד מרום קצה, ורבים מהנלהבים בנו נלאו לשאת בשרם בשניהם, וידרשו בחזקה להחלץ ולצאת לקראת האויב ביד רמה, כי כשל כח הסבל. עודנו מחשבים דרכנו זה נבחר לנו להחיש ישועתנו, ומבשר בא להגיד, כי אחד הפקידים, אַפֵּלֶס שמו, עולה במתי מספר מאנשי חילו על העיר מודעים, מקום מושב מתתיהו ומשפחתו, להקים בה מזבח ולעשות גם לה כמעשהו בכל הערים אשר עבר. ויתנער יהודה כארי מרבצו, ויתעורר רציץ חותני כדב שכול, וכלנו יחד במספר ששים איש אמיצים לכח ומלאי חמת ה' חשנו עלינו אחד אחד עירה מודעים, איש וחרבו תחת למדיו. שם נאספנו בבית מתתיהו נתיעץ על צפונותיו.

הבקר אור וקול חצוצרה ותוף נשמע מקצה העיר, כי הנה בא אפלס עם גדודו, ויעמוד על הככר אשר לפני בית ה‘. ויצו לאנשיו ויקימו שם מזבח אבנים, ויאספו את יושבי העיר אל המקום ההוא. וכראות אפלס את מתתיהו הכהן הזקן בקהל העדה הנאספה, קראהו אליו וידבר על לבו לעשות מצות המלך, כי הלא נכבד הוא בעמו, והיה הוא מופת לאחרים לעשׂות כמוהו ולא ידעו רע. ומתתיהו השיב פניו וישם לאֵל אמריו. עודם מדברים יחד, וחורן הפושע, מראשי מרשיעי ברית יושבי ירושלים, קרב אל הבמה לזבוח ולהקטיר ליופיס ראש אלילי יון. וכראות זאת מתתיהו ויחר אפו ויוציא חרב מרוטה וירץ בחמת כחו אל הבוגד הזקן וימיתהו כרגע, ובניו וכל אנשי בריתנו שלפו חרבותם ובקול קורא "לה’ הישועה!" השתערנו באף ובחמה על אפלס וגדודו, ויפלו כלם חללים לפנינו. וכל יתר אחינו יושבי העיר הרסו את המזבח ולא השאירו אבן על אבן. אז קרא מתתיהו על ידי אנשיו קריאה גדולה: “מי לה' אלי!” –– ויאספו אליו כל אנשי בריתנו, כל פליטי חסידינו הנחבאים מחרב היונה, ובאין לאל ידם לעמוד במערכת מלחמה, תקעו יתדם בהרי אפרים; שם למדו קשת ומשם ארבו על הגדודים הקטנים השטים בארץ ויכום ויכתום עד חרמה. מעט מעט מצא מתתיהו יד לו, לפשוט על הערים הקרובות, להכחיד גדודי המשמר, לשום שפטים בבוגדי עמנו ולמול את הילדים אשר מפחד אויב לא הובאו עד כה בברית ה'.

ומתתיהו זקן מאד בעת ההיא, והרגז והנדודים ועמל המלחמות הקטנות הכשילו כחו. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויצו את בניו אחריו וישם את יהודה בנו לשר צבא מלחמות ה', ויער רוח כלנו לעמוד על נפשנו ולהתחזק בעד אלהינו ועמנו, וימת מות צדיקים ⁸⁰, ויאסף אל אבותיו בהר המודעית, וכל ישראל עשו לו אֵבל כבד ⁸¹.

ורוח גבורה ועז לבשה את יהודה המכבי, ותורה נוראות ימינו, ויהי חילו הולך ורב. ורבים מאחינו הבוגדים אשר קצה נפשם בעלילות צוררינו לכל תועבותיהם, שבו אלינו בכל לבבם בראותם כי ה' עמנו. ואז מצאה ידנו להשמיד את כל הגדודים החונים בערי יהודה, גם לעמוד במערכת מלחמה עם אפולוניוס אויבינו האכזרי, אשר בשמעו דבר גבורות האחים החשמונאים, יצא לחפש דרכיהם ולשדד רבצם. ויעזוב רוב חילו במצודת אקרא, להיות למשמר על ירושלים, ויאסוף אליו את הגדודים אשר בשמרון ובערי הגוים. ויהודה ארב לו עם חילו עד הגיעו אל המקום אשר בחר לו לעמוד נגדו במערכה –– ושם נתנהו ה' בידינו. בקול קורא “לה' הישועה!” השתערנו על אויבינו ונכם מכה רבה, ונשלול שללם, וגם אפולוניוס, הצר הצורר לנו מאז, נפל על חלליו –– כי הדבקתיהו בהפנותו לנוס ורציץ חותני חש בא אחרי, ונעש נקמות באויבנו זה אשר מידו באו עלינו שכול ואלמון כתומם יחד, ונכהו ונמיתהו ונביא את חליצותיו אל ראש צבאנו. ויהודה חגר את חרב אפולוניוס, אשר רותה עד כה מדם אחינו, ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים ⁸².

וסירון שר צבא ארם, בשמעו מפלת אפולוניוס, אסף צבא רב להנקם ביהודה וחילו. אך יהודה לא נחת מפניהם, וכמעט החיל אשר לרגליו נפל עליו פתאם במעלה בית חוֹרוֹן ויך אותו ואת חילו לפי חרב.

שמע אנטיוכס ויתעבר, ובגבה אפו גמר אמר להכחיד ישראל מגוי ולתת ארצו לנחלה לבני עמים אחרים אשר יושיב תחתם. אך “שמועות רעות בהלוהו ממזרח וצפון” ⁸³–– כי הפרתים והארמים ויושבי ערי צור גם המה פשעו בו. ויחץ את מחנהו, ויצא בראש החיל האחד להלחם בעמים אשר מעבר לנהר פרת, ואת ליזיאש קרובו שם לנציב על ארצות ארם, יהודה וכנען. ויצו אותו להעלות כל יתר חילו על ארץ יהודה ולשים כלה לעם היושב בה. ובחמתו ואש עברתו גזר לבלתי תת חנינה גם לההילנים אשר בקרבנו, לבל ישאר שם ושארית ליהודים על פני כל האדמה. כארבעים אלף איש אסף אליו ליזיאש, חיל רגלי ופרשים, נהוגים בידי שני שרי צבא: ניקנור וגורגיאש. עליהם נלוו גם צרינו מאז, הפלשתים והשֹׁמרונים, ויחדו היו על יהודה. כלם חשבו כי הנה בא קצנו, ורבים מהגוים הסוחרים בנפשות אדם נקבצו באו אל מחנה האויב לקנות לעבדי עולם את היהודים אשר יפלו שבי בידו.

ויהודה אסף את חילו אל העיר מצפה, ויהי מספרם כששת אלפים איש. ומהם שלח את הנחשלים ורכי הלבב איש למקומו, וישאר לו רק החצי. ואחרי התענותם והתפללם אל האלהים, חזק יהודה לבבם וינהגם מנגד לאֵמה ⁸⁴, אשר בין בית חוֹרון ויבנה. שם עמד גורגיאש שר הצבא עם חיל החלוץ: חמשת אלפים רגלי ואלף פרשים. ובראותו לפניו את חיל היהודים המעט, היה לבו נכון בטוח כי עתה תמצא ידו לעשות להם כאשר צֻוה. ויהודה השכיל להעתיק חילו באישון לילה ולהעמידו מאחרי האויב. בלילה ההוא הסיע גורגיאש את חילו אל המקום אשר ראה את היהודים נחתים, ובראותו כי אין איש חשב בלבו כי נסוגו מפניו לאחור, ויאץ בחילו לרדוף אחריהם בהרים. אז נגש יהודה אל מקום מחנהו ויצת אש באהליו, וכראות גורגיאש את האש הבוערת במחנהו ואת חיל היהודים אשר מאחריו נבוך מאד, בחשבו כי עוד מעט והיתה לו המלחמה מפנים ומאחור. וימהר לברוח עם כל חילו הנגבה, ארצה פלשתים, ובהחפזם לנוס השליכו מעליהם את כלי נשקם ובגדי תפארתם. ויהודה וחילו רדפו אחריהם בקול ענות גבורה, ויכום עד כי יגעה ידם. ואחרי כן עטו אל השלל הנשאר במחנה, וימצאו שם כסף וזהב ושמלות ואבני חפץ, וגם צרורות הכסף אשר הביאו עמם הסוחרים לקנות נפשותינו מידי שובינו, ואשר נמלטו גם המה על נפשם בנוס האויב מנוסת חרב מפנינו. בשלל ההוא מצאה ידנו לנו להוסיף חיל ולהרבות עצמה, עד כי הגיע מספר צבאנו עד עשרת אלפים איש. בחיל הזה היינו נכונים לקראת ליזיאש אשר עלה לתקופת השנה על ארצנו בחיל גדול ורב מן הראשון. ותטש המלחמה על יד בית צור אשר מנגב לירושלים. וה' היה בעזרנו וחיל האויב נגף לפנינו גם בפעם הזאת. אז נפל לב ליזיאש בקרבו וישב בבשת פנים לאנטוכיה. ותשקוט ארצנו מפחד אויב, ותטהר מגלולי יון ומוקשי עם, ומכל אויבינו מבית ומחוץ לא נשאר איש בלתי אם במצודת אקרא, ששם עוד עמד חיל יון למשמר ואתו מנילאוס ומתי מספר ממרשיעי הברית, אשר ידעו הות נפשם, כי שאֹל חטאו ועונותיהם גדלו מנשוא

*  * *

שלש שנים ומחצה עברו עלינו מאז הֻטמאה ארצנו ובית מקדשנו חֻלל ביד צר. ויהי כנוח לנו מאויבינו מסביב ונעל יחדו ירושלימה ⁸⁵, ובקרבנו אל מקום קדשנו ותפארתנו קרענו בגדינו ונבך בכי רב למראה העזובה הרבה בהיכל ה' ובחצרות קדשו. ולי ולרציץ חותני היתה הבכיה בכפלים, במצאנו את בתינו הרוסים ושוממים ובזכרנו את הנפשות היקרות אשר נעדרו מאתנו בימי הצר והמצוק אשר מצאונו. ויהודה ואנשיו הסירו את השקוץ המשומם ויוציאוהו חוצה לעיר ויתצוהו ויפזרו עפרו לכל רוח, ואת אבני המזבח הסיעו ממקומן ויסתירון באחת לשכות בית המוקד ⁸⁶, לבל תשורן עוד עין. שלשה שבועות עבדו עבודה רבה לבנות הנהרסות בחצרות אלהינו, לעשות את כלי הקדש במקום אלה אשר שֻדדו ואשר הטמאו –– ואז הושבה העבודה על מכונה, ובחמשה ועשרים לחדש כסלו שנת שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש עשינו חג חנוכת הבית, הוא “חג האורים” ⁸⁷, ויחוגו אותו שמנת ימים, ויהי החג בישראל לחק עולם ולא יעבור

ובכל אלה לא הונח לנו, וכמעט עלה חיל אויב על ארצנו שבו הבוגדים בתוכנו להרים ראש. אך האחים החשמונאים היו לנו למופת, ונעש נוראות לא קוינו. והאלהים אשר היה עמנו להצילנו מכף שואפינו, עשה נקמות באויבינו. אנטיוכס הֻכה אחור במלחמתו עם הפרתים, ובלכתו סר וזעף לשוב אל ארצו, שמע למפח נפשו כי כשל כח ליזיאש מפני היהודים אשר אָמצוּ ממנו –– והשמועה הזאת דכאתהו עד העפר, ויחלה בדרכו ממכשול לב וימת ⁸⁸ בתחלואים רעים ונוראים ויקבר באדמת נכר ⁸⁹.

ואַאוֹפַּטר, בן המלך אנטיוכס, וליזיאש אומנו אספו את שלומם מההילנים, וכאשר נפלה גם מצודת אקרא בידנו, ויחש מנילאוס מפלט לו אל המלך הצעיר, ויחל פניו לעמוד לימינו כאנטיוכס אביו. אבל ליזיאש גלה את אזן אאופטר כי מעם הבליעל הזה היתה נסבה ליהודים למרוד באביו, ויצו המלך להוליכהו אל העיר חלבון ולעשות בו משפט מות כחק למחללי קדשי עמם ⁹⁰. וישליכהו במגדל מלא אֵפר ודשן ויחנק שם, וגם קבורה לא היתה לו ⁹¹.

*  * *

הננו כלנו נאספים כעת לקראת החיל החדש העולה עלינו מקצות ארץ, ומבלי דעת אחריתי הנני מפקיד רוחי ביד ה' ואת המגלה הזאת –– –– ביד חוניו אֹמנך. והיה כי אִספה באחת מלחמות עמי ברצון אלהי צּורי, וּנתנה חוניו בידך כאשר תגדל. לבי אֹמר לי כי הפעם תכבד המלחמה עלינו, ובעמדי מול פניה, כדרכי תמיד, הנני נכון לקראת כל הבא עלי, ותקותי תאמצני כי סוף סוף תרום ימין עמי על צריו, יתגבר על אוֹיביו מבית ומחוץ, ושלום אמת יהיה לו באחריתו. ועתה קח מאתי את ברכתי, הבן יקיר לי, ויחד עם המגלה הזאת שמר לך את הצרור הקטן הזה, בו טמונה קוצת אמך הנאהבה והנעימה אשר מתה לעינינו בדמי ימיה משֹאת פתאֹם כי באה. אמנם ראוים שמה יזכרה להחשב בקדשי עמנו –– כי אחוזים וקשורים הם בקורותיו הרעות וצרותיו אשר השיגוהו בימים אשר הזו עינינו. מי יתן והימים האלה לא ישובו עוד כל ימי עולם!

תמו דברי אביך

עמיהוד.