בימים הללו הציג התיאטרון העברי קומידיה קטנה שלי בשם “כחה של מוסיקה”. זהו הדבר הראשון, שזכיתי, אני סופר עברי עלוב, להביא לעת עתה לפני הקהל העברי בארץ ישראל. יצירה לאו דוקא חשובה. קומדיה קטנה. אפשר לומר: מהתלה מיניאטורית. לא יותר. אבל יצירה. יצירתו של סופר עברי. ובארץ ישראל שלנו הקטנה עדיין, בארצנו זאת, שהכל שבה עומד עדיין על גובה לאו דוקא גבוה – גם יצירה לא חשובה לגמרי כזו אינה מורידה את הערכין. לא מורידה – משום שאינה באה בהבטחות, בסיסמאות של נסיונות גדולים. כתובה בלב רציני, ביזמה ספרותית, בהתחשבות עם הבמה שלנו דוקא ועם היכולת הבימנית בכלל.

ובכן – הכל על מכונו? לא. לא הכל.

באה הרצנזיה.

והרצנזיה אומרת ככה: “המשחק עלה יפה אף על פי ששני הדברים – כלומר: הדרמה של היירמנס, שהוצגה ביחד עם הקומדיה שלי – אינם בשביל הבמה”. כך. “אינם בשביל הבמה”. לא היירמנס ולא אני. בכל אופן: כבוד בשבילי; להיות עם היירמנס בגיהנם אחד. אלא שדבר אחד מענין אותי כאן: משום מה הדברים אינם בשביל הבמה? מה טעם? הלא שאלה היא: “החנינה” של היירמנס היא אחד החזיונות המשמשים ענין אמנותי לכל במה משוכללת באירופה, ושכל ארטיסט מומחה מנסה בו את כחו – ופתאם בשביל הרצנזנט הנכבד “אינה בשביל הבמה”. פשוט. בלי טעם ובלי נמוק. אך אפשר שהאדון הרצנזנט אינו יודע בעצמו ברור, מה בשביל הבמה ומה לא? ומשום כך אינו מנמק. אתה הקורא העברי הַאמן לו. כך. בהן־צדקו. האדון הרצנזנט לא כתב מעולם שום דבר שבספרות ושבאמנות, לא שיר, לא ספור, לא מסה של בקרת ולא כלום – ואם הוא יאמר, שזה לא בשביל הבמה – האמן לו. כמו שאתה מאמין למשל לג’ורג' ברנדס או לדוד פרישמן. –

וחוץ לזה: “המשחק עלה יפה”. נו – המשחק לאו דוקא שעלה יפה. לא. אפילו הארטיסטים בעצמם לא יאמרו את זאת. לא. הם יודו לכל, שלא עלה כל כך יפה. ראשית – משום שמקום הבימה, הגמנסיה, אינה מקום מכשר לדבר. זאת ראה כל הקהל בעצמו. ושנית – משום שבין המשחקים היה איש אחד, שזה לא כבר נכנס במקרה לחברת התיאטרון, במקרה נעשה למשחק, כביכול, ואיש זה לא שלא הבין לא את הדרמות ולא את התפקידים – אלא שאני בתור מחבר עלוב בשעה ששמעתי אותו מדבר את הדברים שלי וראיתי אותו מחקה את התנועות שלי – חליתי ממש. כן־כן: ממש חליתי. איש זה – בתור “פקיד בית האסורים”, ישב וקרא את התפקיד שלי מעל הניר – וגם את מה שהיה כתוב לנגד עיניו לא דבר כהוגן. ואין צריך לומר שלא נתן אף תנועה אחת של חובב פשוט, של גימנסאי צעיר אפילו! – וכשהציג את הקומדיה שלי, את תפקידו של הנגן המפורסם – אוי ואבוי לעינים שכך רואות – הוא הציג לא את התפקיד שלי, לא. אלא אותי הציג כלי ריק. כלי ריק הציגני.

וכל אלה לא ראה האדון הרצנזנט. ואפילו את החסרונות שבקומדיה שלי שבאמת ישנם – לא ראה. הוא לא ראה למשל, שיש בה מן ההומור, ששמו “הומור־המצב” והומור זה זול הוא במקצת. ואינו ראוי לסופר מודרני רציני כלל. ואם תאמרו: משום מה כתבתי כך? זוהי שאלה אחרת. אך הוא לא ראה את זה וביחד עם זה עוד חסרונות אחדים – וראה, שזה לא בשביל הבמה. פשוט. בלי כל טעם, ובלי כל ריח.

תאמרו: משום מה לא ראה את הכל? –

אַה – – בזה יש סוד גדול. ואני אגלה לכם: ראשית, משום שאין הוא מבין אפילו, על איזה עץ גדלה הבמה והדרמה בכלל. ושנית –

– האדון הרצנזנט לא היה אפילו בתיאטרון! –

כך נוהגים אצלנו הרצנזנטים.