הסתדרות הסופרים בתל־אביב ערכה נשף ברדיצ’בסקי. לא אזכרה, אלא נשף. נשף ברדיצ’בסקי. המודעות על דבר הנשף הודיעו על זה ימים אחדים לפני הנשף. מודעות קטנות באותיות גדולות. הודיעו, שהסתדרות הסופרים בארץ־ישראל, סניף יפו עורכת נשף לזכר ברדיצ’בסקי. והודיעו, ששני סופרים ישתתפו בנשף. שני סופרים. מן חצי מאת החברים של סניף ההסתדרות יספידו את ברדיצ’בסקי שני סופרים. סליחה: רק האחד. והשני יקריא מיצירותיו של ברדיצ’בסקי.

ובא הנשף. הנשף המעציב שבכל הנשפים שבעולם. כן: הנשף המעציב יותר מכל הנשפים. אך לא משום שהוא נשף של אֵבל. לא משום זה היה מעציב. לא. מעציב היה – מעציב מאד: משום שסך־הכל של הקהל, שבא על הנשף היה – ששים ושנים. שנים וששים איש מכל אותו הקהל הגדול שמלא ושממלא בכל יום את הסינמטוגרף ואת האופירות עד כדי חניקה.

שנים וששים איש.

אולם ריק.

תאמרו: זה לא חשוב, לא חשוב המספר. לא חשוב ה“רב־עם” והדרת מלך. חשובים אותם שבאו. היחידים, היודעים והמוקירים את הסופר העברי הגדול, והשקולים כנגד ההמון הגדול, שאינו יודע ואינו מוקיר את הסופר העברי הגדול. חשובים הם מכיריו של ברדיצ’בסקי, חבריו, מביניו: הסופרים העברים והמורים העברים בעצמם שבאו לחלוק לו את הכבוד הנוגה והנצחי. כן, באמת זה חשוב. אלא – שדוקא הסופרים העברים והמורים העברים בעצמם לא באו. מחצי מאת הסופרים העברים שבתל־אביב ויפו שכמעט כלם גם מורים, לא היו אלא – – כן, מנינו אותם באצבע – לא באו אלא אחד עשר. אמור: אחד עשר סופר. ושני המשתתפים בכלל.

תאמרו גם זה לא חשוב. לא חשובים הסופרים והמורים העברים, העולים אולי על הסופר העברי הגדול המת ביצירותים ובכשרונותיהם. אולי, מי יודע. ומשום זה לא באו. “אני אינני צם בצום־גדליה – אמר לץ אחד – משום, שאלמלי הייתי אני מת קודם כלום היה גדליהו בן אחיקם צם ביום מותי”? – אולי צדק הלץ. ובכן: לא חשוב. אבל חשובים אותם היחידים מן הקהל, שבאו משום שמוקירים הם ומבינים את הסופר העברי הגדול והשקולים כנגד הסופרים והמורים העברים שלא באו משום שאינם מוקירים ואינם מבינים את ברדיצ’בסקי. חשובים הם היחידים הללו היודעים מי הוא ברדיצ’בסקי, כן, באמת זה חשוב מכל. אלא – – שדבר מענין קרה כאן. דבר מענין מאד, דבר העלול להביא את הסופר העברי לידי השלכת עט־הסופר לעזאזל מצד אחד ומצד השני – לשבץ הלב: –

הסופר יעקב פיכמן יצא במקום יושב ראש ההסתדרות – יושב ראש הסופרים לא בא. יושב ראש הסופרים היה בין אותם שלא באו – ובכן יצא מר פיכמן והקדים הקדמה קצרה. קצרה אבל – נוגה ומעציבה. הוא הקדים בכעין־בקשת־סליחה, בכעין־התנצלות, על שהאולם ריק. “הקהל העברי – אמר – עסוק קצת בסינמטוגרף ובנשפים אחרים”. אחרים: האגודה המוסיקלית ערכה גם כן נשף באותו ערב. לא נשף ברדיצ’בסקי. מובן שלא. מה ענין האגודה המוסיקלית העברית בארץ־ישראל אל ברדיצ’בסקי? – סליחה. יש ענין: היא עורכת נשף חברים דוקא בערב יום מותו של ברדיצ’בסקי. דוקא. אין לה יום אחר. רק שבעה ימים לשבוע. רק שלשים לחדש. לא יותר. טוב. – הלאה: אחר כך נאם הסופר יעקב רבינוביץ. מר רבינוביץ נאם בחשאי. לא כמו “נואם מפורסם”. בחשאי, בהבנה, ברגש ובצער. והקהל הקשיב או לא הקשיב. אל אלהים! זה לא מענין כל כך. מענין יותר למשל הזַמר המפורסם פרנץ. כן כתוב בעתונים. והעתונים כתובים בידי סופרים. בידי סופרים הכותבים. כמו ברדיצ’בסקי. טוב.

הלאה: אחריו יצא מר הררי וקרא קטעים מיצירותיו של ברדיצ’בסקי. קרא גם כן בחשאי. לא כמו מדקלם מפורסם, קרא בחשאי, בהבנה וברגש. –

וכאן קרה דבר מה. דבר הראוי לחרות אותו על לב כל סופר עברי. דבר מעציב, ואם תמצא: דבר נורא. מר הררי קרא, קרא, את ה“התגלות” קרא. ועוד קטעים אחרים קרא – והקהל העברי, שבא לחלוק לברדיצ’בסקי הסופר הגדול בישראל את כבודו הנצחי, הקהל העברי הקשיב, הקשיב, פסוק אחר פסוק, משפט אחר משפט ובכל פסוק ופסוק – פקח את עיניו לעגולות, ובכל משפט ומשפט הלך הלוך והתפלא, הלוך והשתומם ועל פניו היו נראים אותות של הנאה יתרה, של הסכמה פנימית, ושל ספוק־נפש חדש, כן על פניו נראו אותות של המצאת עולם חדש ודברים חדשים – –

הקהל העברי המציא כשרון חדש ורענן בספרותנו העברית: את הסופר האמיץ, הנחמד, החדש והמוחה מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. – –

וכמעט שלא נשמעו מלים כאלו: הזהו ברדיצ’בסקי,? ואנכי לא ידעתי; באמת סופר נפלא.

מלים אלו לא נשמעו, אבל נשמעו מלים אחרות. שתי מלים פשוטות יוצאות מפה אַחַד הקהל העברי:

• “סופר מענין”.

ואחד הקהל זה מדבר עברית יפה.

באמת מענין לדפדף קצת באלפי הכריסטומטיות שלנו ולראות, שבין אלפי השירים, הספורים, הציורים וכו' וכו' וכו', באותן הכריסטומטיות המלאות חקויי לרמונטוֹב ו“לנוכח פסל אפוֹלו” – כמה יש בהן מספורי ברדיצ’בסקי?

לא, סופרינו ומורינו הנכבדים. רציחה זו, רציחתו של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, לא תעלה בידיכם. לשוא השתקתם אותו כל ימי עבודתכם עבודת החנוך והספרות בישראל. ברדיצ’בסקי הולך וקם עוד הפעם לתחיה בתוכנו, ברדיצ’בסקי: הסופר – המשורר הגדול והיהודי בחסד אל אלהי ישראל חי ויחיה למרות – –

למרות כל הכריסטומטיות שבעולם.