אַ־אַ־אֹה! ברוך הבא, ברוך הבא מר שפל! ברוך הבא ידידי הנבזה! ידעתי, כי עלינו להפגש – ואשר יגרתי – בא לי! בא לי באולם עדן, באספת־עם. ישבתי שם והקשבתי לטפשותו של טפש אחד, שהאשים את הד“ר מוסינזון, על שאינו נותן לאגודת ישראל לבדוק את ציציותיו. הקשבתי – ובינתים הרגשתי איזה ריח רע באולם. ריח רע? ריח רע? – ריח של־מי? כן־כן: ריחו הידוע של מר שפל, ובכדי להבריח קצת את הריח – דלקתי בסיגרה. בשבת ר”ל, בשבת. אמת, דבר נורא הוא לעשן בשבת. בארץ ששום בעל נשך ותרבית, המלוה פונט אחד לחדש בעד ששים גרוש לחדש, אינו מעשן בשבת! אבל מה אעשה? והריח, הריח הרע; הריח – שאיני יודע, מאין הוא בא. ופתאם – והנה קול צורח עלי בדקלום אמנותי של “בריונים”: “השלך את הסיגרה!” – הרימותי את עיני – והנה: מקור הריח הרע! אתה מר שפל עמדת לצדי. אתה מר שפל? בתור שומר שבת?! אתה, המאוס מחמת מוקצה?! – “לא!” – אמרתי – לא. אני אינני ירא שמים כלל. כל זמן שיראת השמים תהיה המונופול של האדונים השפלים כמוך, של הפרופיסור “די־אלמנה־חיה” ושל הרבנים המלשינים דיסקין וזוננפלד – אני לא אשיג את גבולכם! – על זה איימת עלי, שתתבע בריש־גלי מאת היושב ראש, שישליך אותו החוצה. אמרתי: לא. לא אשליך את הסיגרה. הריח הרע.

אדוני מר שפל שומר שבת! הריני מעירך עוד פעם ומוסר לך מודעה: שכל זמן שאנשים בעלי ריח מעופש כמוך, שיש להם שתי רשויות, אחד בחדרי חדרים ואחד למראית עין, יעמדו על משמרת שמירת השבת, וכל זמן שאתם תלווּ ברבית קצוצה וששים אחוזים לחדש ותמוצו את דם אלפי בני ישראל לכבוד שבת – אני וכל אחי הישרים והחפשים בדעותיהם העובדים בזעת אפים בבנין הארץ – לא יחדו מלעשן בשבת! לא! הריח הרע! – הריח הרע מר שפל! אותו הריח – גואַלד, אותו הריח! –

* * *