בימים האחרונים “זכינו” לשני מארעות המסמרים את השער שלנו עד כדי זִוְעת־דם־ונפש כאחת. שליחי המשלחת התמימה, שכל משרתה היא “לעבוד באמצעים כשרים בשביל האומה הנאורה” – סרסו סופר עברי באמצע הדרך והניחו אוֹתו שותת דם –.
ועל מאורע נורא זה – באה ה“תשובה”. תשובה יהודית. באמת יהודית: הרגו ערבי אחד ואחר כךְ סרסו אותו. שלא ליסר אותו ביסורים.
ועל כל אלה העיר פקיד אנגלי גבוה “שׁכלנו מכבדים אותו על ישרו ועל חכמתו כאחת” בשעה שהעירו אותו על ההתעללות הנוראה הלזו – העיר: נו, מה אתם חפצים? הלא באה התשובה! –
ירשה נא הפקיד הגבוה הנכבד, המכובד עלי, באמת להעיר לו בזה: מה אנחנו חפצים
* * *
אנחנו, אדוני הנכבד חפצים – שהממשלה האנגלית, המושלת על מאה ועשרים מדינה, תמשׁול גם על פראי־אדם שלנו פה, תמשול עליהם בחסד־עליון ואל תתן להם לסרס אנשים תמימים לעין השמש. זאת חפצים אנחנו, ולא שאנחנו נתן תשובה על התעללות כזו. יודעים אנחנו, שצעירינו, הבאים הנה דרך אלפי מדוּרות גיהנם – למדו בדרך, למדו למדי לתת תשובה על דברים כאלה. זאת יודעים אנחנו – אך לא לזה חתמו ממשלות אירפה על המנדט ולא לזה הקריב האנגלי הנאור הגדול לורד בלפור את כל כחו ומחו! – על הממשלה לדעת ראשית: שאם משלחת־האפנדים נכונה להקריב את הערבים המסכנים, את אחיהם “הקטנים” ואינם חסים כלל על קרבנות כאלה, ואחרי מאורעות כאלה שותים הם הלאה את “הקהוה המהול באַרַק” שלהם במנוחה שלמה – אנחנו: לבנו שותת דם חי על אבן כל נפש יהודית ולא־יהודית פה בארצנו, המתחננת לשלום ולעבודה.
ושנית: כלל וכלל אין אנחנו שמחים ל“תשובות” כאלה, שעלינו לתת להערבים על התעללות המשלחת בנו. כלל וכלל לא! – ואם המשלחת שמחה, שסרסו יהודי אחד ואינה מצטערת כלל על שעשו זאת גם באחיהם – אנחנו: משנה־שבר הוא בשׁבילנו מאורע מחפיר וכואב זה. אנחנו לא באנו הנה ללמד את בנינו פראות בֶדְוִית עם גאולת־הדם ועל כל אותן המדות הטובות, שנגדם נלחמנו במשך אלפים שנה באירופה הפראית והמבעבעת בדם בהנאה לשמה. אנו אין אנחנו שמחים כלל בתשובות כאלה – ואף אם הן צודקות בחיים! –
ועכשו: מחכים אנחנו לתשובת הממשלה.
האם תאמר הממשלה, הון לבית־ספר־לאנרכיה זה, או בקרוב נשמע, שהאפנדים יצאו בערבות בעד בצע־כסף, אוֹ ברחו פשוט בזכותם של “השומרים המעולים” – –
* * *
הבאמת אפשר שאדון קאזים יכפר גם על זה בנשיקת־יד צבועית – –? –
*