לרגלי נאומו של זנגביל אספו אחדים מסופרי ירושלים אספת־עם, להביע לו את הסכמתם. על אספה זו אמר היושב ראש מר ברכיהו: “ירושלים המדברת:” וכך נתקבל הדבר, שהפעם “ירושלים נתנה את קולה”. טוב. ואפילו יפה. נעים לנו לדעת, שישנה ירושלים בעולם, היכלה לתת את קולה בשעת הצרך. הלא זהו משאת נפשו של כל מצר בצרת מיתתנו הרוחנית, שבה שרויים סופרינו במשך כל הזמן. ואולם, אם יש לה לירושלים קול מסכים או מוחה – הרי יש לנו שאלה קטנה, אחת השאלות המרובות, הערוכות לירושלים זו.

השאלה היא:

– ישנה בירושלים מפלצת בצורה הולך על שתים, המתהלכת ברחובותינו ואורבת לכל מין תנועה עברית לאומית ובכל פעם שמוצאת היא איזו הזדמנות כל־שהיא – תיכף מפיצה היא דבות ושקרים עלינו ועל כל חיינו בחוץ לארץ ונותנת אותנו לשמצה בקמינו ואפילו בידידינו שם. מפלצת זו – סופר היא. מעשיה – מעשי ספרות הם. ובמעשי ספרות עוכרת היא שם ישראל במלשיניות שאין דוגמתן אפילו אצל עוכרי ישראל המובהקים.

אנו שואלים: מדוע “ירושלים המדברת” אין לה לא אזנים לשמוֹע את הדבות הללו ולא מלה אחת מוחאת נגד מפלצת זוֹ כלפי פנים וכלפי חוץ?! מדוע אין סופרנו, המרגישים את עצמם ל“ירושלים”, מקדישים שעה אחת קצרה בשביל לסתום את פיה של מפלצת זו סוף־סוף? ואם יש להם ה“עוז” להסכים לזנגביל־ מדוע אין להם העוז לכתוב מכתב גלוי אחד משותף לאותן המערכות, שבה זוכרת מפלצת־סופר זו את שמנו ואת כל קדשנו בלי הרף ובאין מכלים דבר?!

מי=שהוא

*