לוגו
רָאוּי לָדַעַת
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

(מכתבים פרטיים)

I.

אדוני זוכר עוד את “סרט הקרן הקימת”, שראינו לפני חדשים אחדים בעינים תמהות וברגש כשלון לאומי הגון? ודאי זוכר עוד. הלא יצאנו מאותו “נשף” בשן ועין ממש. הלא לחלול־הקדוש של ארצנו המלאה יופי וצער והתהוות ורומנטיות וגבורה מאין כמוהם בשום ארץ – לחלול הקדש כזה: למסור במקום כל הקדושות הללו את “התיר האמריקאי בעל הכרס”, לחלול הקדש כזה לא זכינו עוד מאז שבנו לארצנו. ואיך אפשר לשכח את זה? –

ובכן, אדוני, נודע לי ממקור נאמן, ממקור ראשון, שהולך ומתכונן עוד סרט כזה, עוד חלול הקדש שני דומה לראשון. ועכשיו לא מצד הקרן הקימת, אלא מצד קרן־היסוד. ישר מלונדון. ישר מלונדון רוצים עכשו לחלל את כל הקדוש לנו ובמקום לתת סרט ארצישראלי יפה שבו משתקף לכל הפחות חלק אחד מני אלף מכל הנעשה פה בבנין ובצער ובתקוה ובחלוציות – במקום זה יוציאו מאות אחדות פונטים ויחללו אותנו שוב פעם.

הבה, נתכונן לקריעה.

מורה עברי

II

(מכתב מאת קצב אחד שבעיריה העברית הראשונה תל־אביב ת"ו.)

"אדוני הנכבד בעל “לב חדש”!

היות ורואה אנכי שהאדון מתעסק בעתונות חפשית וחפץ בודאי לדעת את כל הנהיה כאן בעניני מוסר וצדק ויושר, על כן יקבל נא גם דבר אחד מחיי שסבלתי אני ממנו הרבה ועתה כבר אני לא סובל, מפני כי נתיאשתי ואמרתי: השד יקח את הכל, האלהים שעזר לי עד הנה יעזור לי גם אחרי כן!

הדבר היה כך, שאני הנני כאן בארץ ישראל קצב מוכר בשר זה שנים רבות והייתי מן הראשונים הציונים שבאו לארץ ישראל ציוני ועבדתי עבודת פרך ופרנסתי את ביתי בתחלה בעוני ואחרי כן בריוח ב“ה עד שכל האריסטוקרציה שלנו בתל־אביב לקחו בשר מן החנות שלי ואני התאמצתי לעשות את רצון כל בחפץ לב ובאו אלי הקונים ואמרו לי לשלח להם את הבשר הביתה ואני עשיתי זאת בכל לבי כמו שצריך לקצב החפץ לחיות מיגיע כפו ולא רק אני אף גם אשתי ובני נשאו את הסחורה לבית הקונים ובני הקטנים נשאו בכל יום ובכל עת שצריך היה לשאת וכמובן שנתתי בהקפה שישלמו לי אחר כך בפעם אחת וגם זאת עשיתי בחפץ לב מפני שכך צריך לעשות מוכר בשביל הקונים וכך היה שקונים אחדים והרבה קונים חייבו לי סכום גדול המגיע עד לחמש מאות פונטים ואני חכיתי והייתי בטוח באנשי שלומינו שלא יעשו דבר כזה שלא לשלם אחר כך כל אחד פונטים אחדים ופתאום באה מלחמה והמהומות והגירושים והכל ועכשו אדוני בעל “לב החדש” הם אינה רוצים לשלם לי כלום ורק איש אחד מורה עברי שלם לי את החוב שלו והשארים אומרים שחובות שלפני המלחמה אין צריכים לשלם והם אינם חפצים לשלם אף פרוטה אחת ואיך אביא אותם למשפט והמשפט יעלה לי יותר מהכל משום שהחייבים הם הרבה אנשים שכל אחד חייב סכום לא גדול ועכשו אני שואל מאת האדון איך אפשר לחיות ולבנות את הארץ אם אנשים עשירים אינם משלמים את מה שאכלו מיגיע כפי והם הציונים האידיאליים שלנו העוסקים בבנין הארץ – ואיך אפשר דבר כזה נורא!”

(חתימה)

נו, “אריסטוקרציה” תל־אביבית שלנו? נו, שומרי שבת וקוראי ענג המקדשי שביעי? אנטי=בולשביקים כשרים? –

העיריה העברית. הראשונה.

ואולם, כל שאינו יודע – הרי עליו לדעת עובדה מקבילה לזו. נחמדה למדי:

–“האריסטוקרציה” התל=אביבית יש לה גם לה בעלי־חובות שלפני המלחמה. ובעלי חובות הללו הוזהרו והוזהרו אזהרה גמורה, שלא ירגישו את עצמם פטורים, חלילה, מחובת פרעון ודוקא עם רבית הגונה. “המלחמה לא באה בשביל שתרויחו אתם על חשבוננו!” אמרו להם. ולא עוד, אלא שגם יורשיהם של אלה אינם פטורים מלשלם את חובות אבותיהם כחוק וכדין.

הוי, “אריסטוקרציה” עברית! –

III

לעבודת בנין האוניברסיטה העברית בארץ העברים הוזמן חרש־נגר אחד, הידוע לציוני ותיק מזה דור שלם, ושכל ימיו נלחם בעד הרעיון הלאומי ובעד השפה העברית. כשגמר את המשא ומתן עם הפרופיסור פודור ועם המהנדס קורנברג הגישו לו חוזה כתוב בגרמנית לחתום עליו. הנגר העברי מאן לחתום על חוזה גרמני, שאיננו מבין אותו אפילו, סרב לחתום עליו מטעם פשוט ובריא: כל ימי חייו נלחם בעד השפה העברית ואחרי שזכה לראותה בתור אחת השפות הרשמיות – איככה יחלל אותה דוקא באונברסיטה עברית בארץ ישראל? – והתחילה ההפצרה הידועה. ואחרי ההפצרה – איומים. ולא הועיל, הנגר העקשן עמד על משמרת השפה העברית ולא חתם, עד שהגישו לו – אחרי וכוחים של שבוע שלום – חוזה עברי. וחתם עליו. ואולם – לא עברו יומים ופטרו אותו מעבודתו.

איפה זה היה –

בבנין האוניברסיטה העברית בארץ ישראל.

אנו שואלים את הפרופיסור פודור: האם גם בארץ מולדתו בהונגריה היה מחלל ככה את קדושת השפה המאדיארית בחוזים גרמניים? והאיננו פוחד, שהמתלמדים העברים יאמרו לו בקרוב שקלא טיבותך ושדי אחיזרא?

והמהנדס קורנברג? החושב הוא לבנות את האונברסיטה העברית כשידו האחת אוחזת באנך ובידו השניה מניף הוא חרב על התרבות העברית

הזהרו אדונים!

דוקטור

IV

הפסל גורדון הוא “ביש גדא”. “חבריו” אינם מאמינים בכשרונו. אמת שגם חבריו הם בבחינת “ביג גדא”. גם חברם הפסל גורדון אינו מאמין בכשרונם. ובכן: הדבר בסדר?

לא.

“אגודת האמנים העברים” עורכת תערוכה בחג הפסח. לתערוכה זו מזמינה היא כמובן, את כל האמנים העברים שבארץ. וכמובן, מבלי להתחשב עם מדת כשרונו של המשתף. וכך צריך להיות באמת. כאן לא הבקרת משמשת אמת מדה, כי אם הצד הפרופיסיונלי: פלוני ואלמוני עוסק באמנות מזה זמן ידוע, יצר יצירה כזו וכזו, הוחזק לצייר או לפסל ובכן לו הזכות להשתתף.

ואולם לא כן חשב ראש “אגודת האמנים העברים”, האדון מלניקוב. הוא חושב: אם הוא אינו מחזיק את מי שהוא לאמן – אינו מזמין אותו. ולא הזמין את הפסל גורדון לתערוכה.

היודע הפסל מלניקוב מה זאת?

זאת היא עובדה, שאסור לכנותה במלה המתאימה לא. יען יש בה משום סכנת משפט.

ומה יעשה הפסל מלניקוב, אם לשנה הבאה יהיה מר גורדון ראש “אגודת האמנים העברים” ואז לא ישתף אותו, את מלניקוב בתערוכה?

ואנחנו גם אז לא נהיה מוחים נגד זה אלא אך ורק מצד הפּרופיסיונלי שבדבר. יען הבקרת על כשרונו של מלניקוב – זה יהיה גם אז ענין בפני עצמו. –

צייר