דוד שמעונוביץ. “הכבשה הכשרה” שבסופרי ישראל הוא משורר גדול. “בזה אין כל ספק”, הלא כך כתבו עליו: “משורר האיתנים”. איש כשר וישר הוא דוד שמעונוביץ, שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של אידיליות כשרות ואיתנים כשרים.
והוא, דוד שמעונוביץ, מתאמץ באמת לקיים את החשד הזה שחושדין בו. מתאמץ הוא להיות כשר. לעולם אינו נכנס חלילה בוכוחי ספרות ובמחלוקות לשם ספרות. אחרים כותבים מאמרים, קובלים, מתוכחים, רבים ומעליבים זה את זה – והוא, דוד שמעונוביץ הכשר וישר – כותב לו אידיליות. ותו לא מידי. ובינתים נהנה הוא מכל הענין. נהנה ומשפשף את ידיו בהנאה. ורק בצנעה, מפה לאוזן מחוה הוא את דעתו הזעומה על “החדשים מקרוב באו”. פולט בסתר איזה מלה גסה, כנהוג אצל הכשרים וישרים, המלה נכנסת בלבבו של המתוכח ויוצאת בדפוס – והוּא, דוד שמעונוביץ עושה מעשה זבוב־בית: לאחר שפלט את פליטתו על חטם האיש והאיש הנרגש רוצה לתפשו – עף הוא לא הצדה, עומד לו מן הצד ומשפשף את שתי רגליו הקדמיות בהנאה.
ככה
אלא שלא לעולם חוסן. זבובים כאלה נופלים פעם בפח. באונס או ברצון. נכשלים. ודוד שמעונוביץ לא היה נכשל, אלא שקפץ עליו רוּגזו של הגורל: הוא נעשה לעורך. ובתור עורך אי אפשר היה לו ללכת הצנע ולדבר בעלטה.
“והחדשים שמקרוב באו” לא נתנו לו מנוח לדוד שמעונוביץ. בתחילה היה רק אחד: אנכי האמלל, או כמו שאומרים בצניעות: “כותב הטורים הללו”. כשכותב הטורים האלה כתב פעם נגד המשקל הטוני ונגד – נורא! – ההקסמטרים ונגד – איום ונורא! – האידיליות, אז לא דוד שמעונוביץ כתב עליו: “צריכים להכות על הידים הטמאות”. לא הוא. כתב את אלה יהודי פחות דיפלומט משמעונוביץ. והוא, שמעונוביץ, היה מסכים לדברים הללו: “כן, צריך להכות, עם פוירשטין אי אפשר לדבר בסגנון אחר”. הוא “רק הסכים”, אך לא כתב בפירוש ובפרהסיה.
אלא “שבא עוד חדש מקרוב”. אורי צבי גרינברג. וגרינברג לא כתב לא נגד ההקסמקרים ולא נגד האידיליות. הוא לא כתב רק שירים. שירים, קינות על חורבן היהדות בגולה, על אבדן הדם והבשר, על החלוצים, על מסגד עומר, על מגזרים הדוקרים את חזינו בחודי מגדליהם ועל פרעות בישראל ועל חצאי־הסהר המזילים דם בירושלים. –
“ובשירים כאלה ספוגה סכנה” – אמר שמעונוביץ. כן: סכנה אולי עוד גדולה מזו אשר במאמרים נגד האידיליות. השירים הללו הם בעצמם מרצחי אידיליות. מרצחים ממש. ונוסף על אלה: שמעונוביץ הוא גם משורר הפועלים בארץ ישראל – ואורי צבי גרינברג בא ליום אחד – ובין לילה מופיע דוקא ב“קונטרס”.
זה אסון. “זוהי סכנה”. צריך לעשות דבר מה. – מה עושים? – יש עצה: “אינם מבינים אותו”, את “אורי צבי גרינברג המשוגע”. וזוהי עצה טובה מאד. יען הלא יש “יהודא ועוד לקרא”: גם רבינצקי אינו מבין אותו. ורבניצקי ודאי שאינו מקנא בגרינברג קנאת סופרים. זה אמת. רבניצקי אינו מקנא. רבניצקי הוא פשוט אחד מסופרי הדור הישן ואפשר מאד, שסגנונו של גרינברג קשה לו ובלתי מובן. זוהי הופעה טבעית מאד. הרי גם אחד העם לא הבין פעם מה שכל דרדקי דבי רב מבין היום: את שירו של צרניחובסקי “בעב הענן”. וודאי שיהיה זמן, וגרינברג לא יבין את סגנונו של הבאים אחריו. זוהי הופעה רגילה בספרות המתפתחת והולכת. רבינצקי כן. ואולם – דוד שמעונוביץ אם איננו מבין את גרינברג – דוד שמעונוביץ אם מופיע פתאום בזקנתו של רבניצקי – יקרע קריעה. ואם שמעונוביץ “משוררו של הדור החדש” תולה את ערך השיר בהבנה מתימטית, הרגילה באידיאליות – הרי זה אות לזקנה קודם זמנה.
וגרינברג זה הולך ועובר לאט לאט מן "הקונטרס: אל הפוֹעל הצעיר, אל מקדשו של שמעונוביץ. הוהו!
גְרִינְבֶרְג אַנְטִי פּוֹרְטָאס!
בא שמעונוביץ ומסיר מעל עצמו את האחריות. וכדי שלא יהיה הדבר מחוסר דיפלומטיה – מצרף הוא אל גרינברג גם את מאמרו של שטיינברג על ורדי ויואלית.
ובכן: “מחה תמחה”! מלחמה בעמלק. כמו מדור דור.
לץ אחד צחק על משה רבנו ע“ה ואמר: “טעה אדון הנביאים ושכח, שב”מחה תמחה” זה חורת הוא את שם עמלק בתורה לדורות עולמים!" –
דוד שמעונוביץ לא טעה: לא הוא יחרות את שמו של גרינברג לדורות עולמים. לא. ואולם – להלחם נחוץ. הסכנה גדולה. ומרחיבים את החזית. מה עושים? מביאים עליו את העכביש הרירני, המבקר אותו ברירו מכף רגלו ועד קרסולו ובינתים נאנח הוא אנחת־מלחמה עכבישית: “אין אמון, אין אמון”!
או מי יחיה: לדוב קמחי אין אמון. המבינים אתם? אין לו אמון. לא בגרינברג ולא באמלל שבאמללים: כי “ככותב הטורים הללו”, “החולה במחלת הספרות”. אין לו אמון להעכביש בכשרוננו. להתרפק על קרבנו בכל עת מצא ולריר אותו, להטפל בו בליחו הטפילי־הבקרתי, ולחיות על חשבונו – בזה יש לו אמון.
ואפילו יהודי משכיל כמו הד"ר גליקסון אינו בודק באמצעיו ונותן לו לעכביש לטפש בידים בהיכלו. –
ושמעונוביץ? הוא רק מסיר מעל עצמו את האחריות. לא יותר. וזה לא כבר לא עשה זאת שמעונוביץ. לא הסיר מעל עצמו את האחריות על נוונו של “מן הוא”. הרי לכם אותו הנוון:
“…לא לתת ארמון מיוחד… לפראים הספרותיים שבתוכנו לצאת בו במחולות כידונים”…
(א. המאירי, “עץ־הקורא”, דואר־היום מ"ח).
“במלים יפות מהלל המאירי את בן־אב”י, שהיה בו די מרץ לפרוץ את גדר הרוח המשמרת ואת מבצר ההשפעה המשמרת שבשפתנו ופתח את השער להתפתחות חפשית ולשמוש תרבותי מתאים בשפה"… (דואר־היום, נ"ב).
“המרצה מזכיר את עתוני “לב חדש”, שבהכרח הוציא אותו לאור משום שלא מצא מקום למאמרים חפשיים ולשאיפות היוצאות מגדר הרגיל” … (!) (שם)
“העיתונאי העברי שמוצאו מרוסיה איננו יכול לעלות ס”ס על עצמו ולהתרומם על… אותו בית־ספר לעתונות, שבו חנך… ועותונות זו, העתונות הרוסית… אין לה מושג קל מה פרושה של המלה: חפש הדבור". (א. ה., “כלפי פנים”, שם ל"ו)
"רואים אנחנו פה בארץ יחס שלילי לגמרי ולפעמים גם השפלה ועמדה של בוז נגד החלוצים… שני העתונים של הפועלים עמדו יותר קרוב אל השאלות היום־יומיות ואל מלחמת־החיים של החלוץ, אך לא במדה מספיקה " … (שם נ"ב).
גם זה כנראה, מוכה אלהים. “לב־חדש”, “פתיחת השער להתפתחות חפשית”, לשמוש תרבותי בשפת העברים" “חפש הדבור”, הגנה של החלוצים־פרנויה, מן דבוק דואר־יומי ר"ל!…
מן־הוא.