אגרותיו של אחד העם מראות לנו, שאותה המלחמה שבין אחד העם והמנוח ברדיצ’בסקי היתה יותר ממלחמה ספרותית־אידיאית. רואה אתה פה שתי הופעות זו בצד זו: ברדיצ’בסקי הענו, המהסס מתוך כבוד למתנגדו, ברדיצ’בסקי הכואב, הרוצה להתפרץ לפרקים מתוך צער שבאזיקים ויחד עם זה זהיר הוא ומדקדק בכבודו של אחד העם כחוט השערה. – ואחד העם “בעל השלטון”, הגא בתבונתו, הסומך על כחו והגיונות, המרגיש את ה“אני ואפסי עוד” והמעליב במתנגדו עלבונות אחרי עלבונות, שהנפש היפה סולדת בהם.
“אף על זאת אעירך, כנראה, חושב אתה, כי “על אם הדרך” פירושו: “הדרך הנכונה”. אבל טעות היא. “אם הדרך” היא “שיידעוועג” בלעז…”
“כנראה” שברדיצ’בסקי חושב ככה.
מובן שאחרי מכתב זה היה מענין לקרא גם את תשובתו של ברדיצבסקי על “כנראה” זה. ואולם לא זה העקר. העקר הוא, שאחד העם מודיע את זאת ברבים ואחרי שברדיצבסקי איננו בחיים כבר.
ובכלל: הופעה מוזרה מאד, שמי שהוא יפרסם את מכתביו הפרטיים בחייו, שהוא בעצמו יפרסם אותם. זהו ההבדל שבין אחד העם וברדיצבסקי. ברדיצבסקי אפילו את תמונתו לא הרשה מעולם להדפיס בשום מקום! וכמה שורות והטעים ישנם באגרות הללו, שלגמרי פרטיים הם ולגמרי אין להם ענין לקהל.
וכמה מכתבים, שאסור היה להם לבא בקהל מבלי להראות גם את התשובה עליהם!
“יהודי שכב=מרע כתב צואה: פלוני חייב לי סכום כזה, פלוני סכום כזה ואלמוני סכום כזה! – שאלו אותו: ואתה, כמה אתה חייב לפלוני ואלמוני? – מה זה עסקי? – ענה בעל הצואה – את אלה וכתוב פלוני ואלמוני!”
פולחן־האיש כבר עולה אצלנו על פולחן האידיאות.
– סופר מתחיל –
*