לוגו
בין אדמור לאדמור
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

האדמור מסוקולוב הרצה לפני אספת ראשי אגודת ישראל בפולניה, שהשתתפו בה כ“ב האדמורים מגור סוקולוב רדזין ואביזרייהו. ההרצאה עדין לא התפרסמה כלה, ההמשך יבא עוד, ובעזה”ז כמובן; אולם גם מן המפורסם ב“קול ישראל” אפשר להביא ראיה על מה שיבוא בעז"ה.

בהרצאתו מוסר האמור הזה דו“ח מעבודת האדמורים בא”י, זהו דו“ח לדוגמא מצד האוביקטיביות שלו, בכדי להעריכו כל צרכו אין אדם צריך להיות חפשי, אפיקורס ואפילו לא מתנגד לאדמורים. השקרים הרבים שבוֹ מפיגים את הפחד גם מאת הירא ורך הלבב שלבו נוקפו לנגוע ח”ו בכבוד נכדים ובנשקיים.

אולם פרט אחד כדאי גם לנו לעמוד עליו, הוא אמנם מראה בעליל, עד כמה מדת האמת ויראת שמים של האדמור המרצה מגמיעה, אבל מסופקני אם גם אלה החרדים הנרגזים על משוא הפנים הבולט מן הדו"ח ירגישו בכל חשיבותו של הפרט הזה, מסופקני אם מסוגלים לכך.

מתוך אוביקטיביות כביכול הוא מציין לפני שומעיו גם את הקנאות הקצונית של הזונינפלדים שגם היום בוחרים לרשום את ההקדשות שלהם אצל הקאדי דוקא, ולא אצל משרד הרבנות, הוא רואה בזה רק קנאות קצונית ותו לא, מפני שכל הקלקול בסדור הקדשות אצל הקאדי מונח בזה שצריכים לכתוב שההקדש ימסר לערבים אם לא ימצאו יהודים בירושלים, בכונה מגלה חששא רחוקא ומעלים עין ומכסה גם מאחרים את נוסח ההקדש שנעשה אצל הקאדי, שאיננו אלא הודאה בע"ז ממש, כי לפיו כל המקדיש על דעת הדת המושלמית, נביאה וחכמיה הוא מקדש.

לקבלת פני האדמורים בשעתם נדחקו גם אנשים משלנו, במקרה זה נמשכו אחרי הסבור והמקובל אצל אחרים. ר' דוד ילין נשיא הועד הלאומי נדחק גם הוא בין הצובאים על פתחם, וחכה לשעת הכושר ועת רצון שיוכל לדרוש שלומם. בתל אביב סדרה העיריה ישיבה מיוחדת לכבודם, האינטילגנציה התל אביבית ותרה גם על “גלוי הראש”, דבר שהמורים אינם מותרים עליו גם לכבוד התנך, ועולה לנו משום כך לעשרות אלפי פונטים בשנה. מה עשו האדמורים בא"י ומה הגיע לנו מהם ידוע לכלנו, ואין אנו זקוקים להרצאתו של הסוקולובי. המלשינות והדילטוריה והבגידה הלאומית שהתחילה בימות נורטקליף חזרה ונשנית בכחם ואשורם גם ברבת־עמון.

והנה עוד אדמור אחד, אחד ומיוחד שבא לא"י – ומדה אחרת לגמרי נמדדת לו גם מצד העסקנים הלאומיים שבנו: האדמור מדרוֹהביטש שליטא, אוצר בלום זה של אהבת ישראל, כמעין נובע בלתי פוסק מפכה לבו הגדול אהבה לעם ישראל וכל קניניו, יחידי הוא בין האדמורים שנספח גלוי לעבודה הציונית והתמסר אליה בכל נפשו ומאודו ולא רק את כבודו שהיה גדול בעיני אלפי חסידים מצד יחוסו הרם ומעשיו הטובים, אלא גם את אמצעי קיומו הקריב על מזבח תחית הלאום. ולמרות היותו מטופל במשפחה רבת האוכלסין, כן ירבו, ומוגבל באמצעים, הנהו תמיד מן המנדבים הראשונים לכל דבר שיש בו משום בנין הארץ ותחית האומה.

בהיותי בוינה ספרו לי בימי המועצה בסן רימו והוא עודנו יושב בוינא שעבר אליה בתחלת המלחמה, נודע לו כי ישנה נחיצות לשלוח למועצה תלגרמות המביאות את דרישות העם העברי. היה זה במעלי שבתא ולא היה סיפק בידו להקהל קהלות לשם כך, אז המציא האדמור מדרוהביטש מכיסו אלפים כתרים (בימים ההם היה לכתרים ערך) ושלח את כל התלגרמות הדרושות, ואלפים הכתרים האלה היו אחרונים לו, אחרונים ממש, שאין אחריהם כלום ואפילו מזון לסעודה אחת…

לפני שנתים בא לשכון כבוד בירושלם. בא ברצון ומרץ לעבודה, ולא אסתייע מלתא בידיה. הוא חלה במחלה אנושה. חזר לוינא, שם עשו לו נתוח קשה ואחרי שהותו שם כחמשה חדשים חזר לארץ חלש, שבור ורצוץ וחולה אנוש. טובי הציונים ומנהיגיהם לא מצאו כל נחוצות לקבל את פניו לא בפעם הראשונה ולא בשניה לבואו, ואפילו מצות "בקור חולים הנהוגה אצל כל אדם אינם נוהגים בו.

זוהי אהבת הלאום, מסירת הנפש עליה וזה שכרה מצד העומדים בראש עבודת התחיה.

בושנו מכם מנהיגים ציונים, בושנו מיחסכם לטובי הצדיקים שבדור. בושנו מחוש הבחירה שלכם. –