בּקוֹנגרס הי“ז יצא את ההנהלה ציוֹני ותיק, עסקן, סוֹפר וּמלוּמד, אשר עמד כּחצי יוֹבל שנים, בּהפסקוֹת קצרוֹת, בּראש ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל; עמד על-יד העריסה של משקי הפּוֹעלים הראשנים – שהיווּ אז נסיוֹן נוֹעז מאין כּמוֹהוּ ליצירת בּסיס חדש לחקלאוּת העברית – ועבר אתם, מתוֹך אכזבוֹת וּמכאוֹבים, מתוֹך התגבּרוּת ואמוּנה, את הדרך הארוּכּה הזאת,עד חתימת החוֹזים, המסמלת את נצחוֹן ההתישבוּת העוֹבדת. בּמחצית-יוֹבל זאת רכש לוֹ ד”ר רוּפּין את הרשוּת להיחַשב כּאחד ממחוֹללי ארץ-ישׂראל החדשה, העמֵלה והיוֹצרת, רכש לוֹ מקוֹם בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת של יוֹצרי המוֹלדת העברית הבּנוּיה מוּצקוֹת על שויוֹן, על צדק ועל עבוֹדה.

האיש נפרד מההנהלה כּדרכּוֹ וּכמנהגוֹ. בּערב הפּתיחה של הקוֹנגרס הגיד את אשר היה לוֹ להגיד – בּשקט, בּפּשטוּת, ללא הסתגלוּת כּלשהי לדעוֹת השליטוֹת בּאוּלם, ללא התערבוּת כּלל בּסערה שהקיפה את הבּימה. אחר כּך הסתלק מרצוֹנוֹ הטוֹב מכּל השאוֹן הקוֹלני הזה אשר היה לוֹ, לעוֹבד המסוּר והמעמיק, למוֹרת רוּח, וזרה לוֹ כּל מלחמה על עמדתוֹ, והוּא עוֹמד לרשוּת התנוּעה בּכל שעה שהיא תקראהוּ.

אוּלם הדברים, אשר אמר ד"ר רוּפּין בּקוֹנגרס הזה, בּשקט וּבפשטוּת, הם אוּלי רבּי המשקל ועמוּסי האחריוּת והרצינוּת שנאמרוּ בּבּזל בּשבוּעיים הסוֹערים האלה. את הרצאתוֹ, המלאה כּתמיד עוּבדוֹת, מספּרים, הוֹכחוֹת הגיוֹניוֹת והכלַלוֹת מזהירוֹת, סיים בּדברים האלה: "העם העברי לא נתן לנוּ עדין בּשביל ארץ-ישׂראל אלא אמצעים מצוּמצמים, רק משוּם שלא הבין כּראוּי את ערכּה לשמירת קיוּמוּ. עוֹד ישנם מיליוֹנים יהוּדים המאמינים, כּי העם העברי הקיים זה שלוֹשת אלפים שנה יתקיים לנצח, בּין אם ארץ-ישׂראל תיבּנה וּבין אם לא תיבּנה. מחוֹבתנוּ היא לפנוֹת שוּב לעם העברי וּלהצהיר: “עם בּנין ארץ-ישׂראל תיבּנוּ, ועם נפילתוֹ תפּלוּ. בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת, אוֹ לפחוֹת בּשנים האחרוֹנוֹת, הזנחנוּ, בּלחץ הצרכים הפינַנסיים, את עבוֹדת החינוּך וההסבּרה, עלינוּ לתקן זאת. נמצא, שאם אין לאֵל ידנוּ לעשׂוֹת גדוֹלוֹת בּארץ-ישׂראל, נשמיט מידינוּ אפשרוּיוֹת אשר לא יחזרוּ לעוֹלם. אני מאמין, שעלינוּ להשתמש בּקוֹנגרס הזה לחיפוּשׂ דרכים כּיצד לעוֹרר את העם העברי בּשביל ארץ-ישׂראל, להסבּיר לוֹ כּי ארץ-ישׂראל עוֹמדת בּמרכז כּל מאמציו לשמוֹר על קיוּמוֹ. מקוה אני, שאם נתמסר בּרצינוּת לתפקיד זה, נקבּל גם תשוּבה חיוּבית. קשה לכל מי שהציוֹנוּת היא לוֹ תוֹכן-חיים, לשקוֹט בּשעה זו. המטרה נראית כּה קרוֹבה, הסכּנה אוֹרבת, כּי הספינה תיטרף טרם תגיע לחוֹפה. אני פּוֹנה אליכם כּאל בּאי-כּוח המוּסמכים של העם העברי: “שקדוּ, המנהיגים!” שעה זוֹ היא השעה היחידה שבּה נוּכל לבצר את עמידתנוּ בּארץ-ישׂראל, עד ששוּם כּוח בּעוֹלם לא יזיזנה, נַצלוּ את הזמן!”

איש, אשר בּלבוֹ פּוֹעמת הכּרה כּזאת, לא נפרד ולא הסתלק מן העבוֹדה – גם בּאוֹפן זמני. הוּא רק פּרש הצדה, כּי התסבּוֹכת הזאת, שמלחמת-הדעוֹת שבּה שלוּבה וּדבוּקה בּמלחמת-האישים, למוֹרת-רוּח היא לוֹ ואין לוֹ חלק בּה. ההכּרה הזאת, כּי “שעה זוֹ היא השעה היחידה!”, שניתנה מטעם ההיסטוֹריה לעמנוּ, היא לא תתן לוֹ מנוֹח והיא שתעמיד אוֹתוֹ שוּב לרשוּת התנוּעה בּכל שעה שידרש.

כ' אב תרצ"א (21.7.1931)