הוספה להמליץ 60 №

 

אערכה משפטי ודיני.    🔗

מאז החל “היום” להופיע בקש להחשיך מאור כוכבי הלכת אשר הפיצו אור יקרות שנים רבות לפניו, בהתפארו כי הפליא לעשות בצאתו בבקר בבקר עם טלגרמים חדשים לבקרים ורשימות שטרות ארוכות, בתקותו כי באלה יקח לב העם וירבה לוקחיו במחיר. וכאשר החלו גם הקודמים לו בזמן ובמעלה לצאת יום יום ויזהירו לא באור מתעה חולף ועובר, נסה המו"ל לעטות קלון פני חבריו במלאכת הספרת העברית, אולי יבנה מחורבנם. כן כונן קשתו לראשונה אל “המליץ” ובראותו כי אין יוצא נגדו לפלפול להמציא לו פלפלא לתַּבל בו את עליו הנובלים אמר לגעת אל עצמי ואל בשרי ויתקשר עם אויבַי חנם לשים כבודי לשמצה, ואלחץ היום נגד רצוני לגלות פני הלוט הלוט ולהזמין לדין לפני דעת הקהל כל הנחרים בי:

הראש וראשון שיצא בקשרי מלחמה בחשאי נגדי, הוא מיודעי זה מספר שנים, אוהב עם מחצבתו אף כי עזבו, איש חסד עושה צדקה בכל עת, נבון ומשכיל, הפהותוגרף ה' שפירא, אשר נואלתי ואשר חטאתי בנשאי פניו לספח בתור מודעה להמליץ את קונטרסו “של”כ" טרם קראתיו, ובזאת העליתי עלי זעם חו“צ אשר מהם שפכו עלי חמתם במכתביהם וגם נשלחו לי מחאות מראשי חו”צ למקומותם ויפצירו בי להדפיסם; ולצאת ידי חובת מו“ל נדפסה הקלה שבכלן שלא נזכר בה שם מחבר הקונטרס ואינה נוגעת בכבודו, רק תכחישהו כי לא נאמנו דבריו באמרו כי המאסף “כנסת ישראל” נדפס ע”ח חו"צ. וכאשר בקש ה' ש. להשיב אמרים ויוגד לו כי נחלט בסוד הרידקציא לשים קץ ותכלה לריבות עט סופרים בענין ההוא, חרה אפו בי. אך נפשי יודעת מאד כי לוּ עבר זמן מה הכיר ה' ש. כי לא לו לנטור לי איבה וסר כעסו ממני, לולא השתמשו נרגנים בשעת הכושר זאת להעיר עלי כל חמתו בהוסיפם לדבר עלי תועה. ולא הועילו גם מכתבי פיוס שניםאשר שלחתי לו, וגם הרביתי עליו רעים נכבדים לשכך עברתו והוא עומד בדעתו ונוטר לו איבה, כי הסיתוהו בי שוטני נפשי.

אחד מהרוקמים בסתר פחים להכשילני היה צפעוני אשר גדלתי בחיקי, אורב יושב לי בחדר, הוא מרדכי ספעקטאָר, איש נעור וריק מכל מדע ושפה אירופית, ומושג אין לו בספרת העברית ולא ידע לכתוב נכוחה גם בשפת יהודית (כאשר יוכחו הקוראים לדעת מאחד ממכתביו אלי אשר יודפס בה“יוד. פ”ב"), רק הטבע חננו בחוש צופה ומביט הליכות אחיו אשר ישב בתוכם, וינסה כחו במאמריו ששלח להרידקציא, ואף כי בוסר היו –נתקנו, או יותר נכון נכתבו, מחדש בהרידקציא. והוא פנה אלי (במכתבו הנזכר) ויתחנן לאספו בהרידקציא למען יוכל להשתלם בלמודים ואשלים חפצו ואקראהו הנה והמצאתי לו רשיון לשבת פה ואקצוב לו שכרו וארוחת תמיד על שלחני, גם חוברות מספריו נתתי לו, והרשות לשלם רק בעד הניר ושכר הדפוס מהמסודר, להכין לו חוברות ככל אות נפשו ולהציב מודעות בהמליץ ויוד. פ“ב, וכה הצליח לאסוף סך מסוים ויצא שמו בין המחברים בשפה יהודית. אך העקר חסר, כי לא דאג לקנות דעת. ומי האמין כי איש נבוב כזה אשר הרימותיו מאשפות יחרוש עלי רעה עוד באכלו מלחמי (שלש שנים) ויבא על שכרו, ויבגוד באמון אשר נתתי בו בהפקידי בידו פנקס הנדבות לקופת חו”צ ויוציא קול כי נשאר בידי סך מסוים מכסף הצדקה. ובדבתו זאת הבאיש ריחי בעיני ה' ש., אשר ראה כי מצדד בזכות הלאומיים – שהוא מתנגדם – רק בעבור בצע כסף, ומותר אפוא לרדת עמי עד לחיים; וע“כ נאות לספ. להשתדל להמציא לו רשיון להוציא מ”ע זשארגאָני בווארשא. וספ. הערים לעור עיני, בספרו לי כי ה' ש. משתדל בעדו לעשותו לאגענט בחברת אחריות מאש “נאדיעזשדא” בווארשא, למען הוציא ממני בערמה תעודה כי עבד אצלי בתור עוזר למח“ע ”יוד. פ”ב" וימלא חובותיו באמונה, ויבטיחני להיות שם לסוכן להמליץ ויוד. פ"ב.

אחריו החרה החזיק חותנו ה' ה“ש, הנודע לשם כסופר מהיר ודבק בעמו וחו”צ ובעל לבב, אשר משכתיו אחרי להיות לי לעוזר תמידי ושכרו אתו ושלחני ערוך לפניו (שלש שנים) וכל חפצו השלמתי. וגם אם הסב לי רוגז ומכאוב לב בראשית בואו ויאבה להיות השליט בהרידקציא (כמו שכתב בתומו בהצפירה ש"ע כי קניתו בו אדון לעצמי) ויתפאר במכתביו לפני הסופרים המצוינים ולפני חו"צ כי הוא רוח החיה בהרידקציא ובלעדו אין איש יודע עד מה, והמאמרים אשר לא פנו סופריהם אליו ביחוד לא ראו אור (כאשר עשה לשלשה מאמרים של הד"ר הערמאן שפירא), עד כי חשבתי לנחוץ לפטרו ממשמרתו, בכל זאת יקרה נפשו בעיני ואחוס עליו ועל נפש ביתו ואכפר פניו במנחה 300 רובל במזומנים, מלבד 165 רובל אשר נשאר חייב לי זה כבר, להיות לו למחיה, עד אשר ימצא לו עבודה כבודה לחיות נפש, ויפרד ממני בשלום, ואהי בטוח כי לא יבגוד בי כל הימים אשר יחיה, ואין ספק אצלי כי לפי מזגו וטבעו לא לקחו לבו להתקומם עלי, לולא בקש לחפות על חתנו.

והד“ר קאנטאָר הבין גם הוא להתרצות אל ה' ש. בהתקוממו ב”היום" נגד הלאומיים וחו“צ, ויט את לבבו להחיש לעזרתו ולתמכו במשען כסף ובהשתדלותו למענו להשיג רשיון להוציא מ”ע חדשי ולהבטיחו לסעדו בכל הנחוץ להוצאת הזשורנאל.

כל אלה חֻברו יחד לנבל שמי ולהיות לי לרועץ. ההדיוט קפץ בראש —ספעקטאָר העיז פנים לצאת כנגדי להכזיב חשבוני ולהחליט כי מכסף הצדקה לקופת חו“צ נשאר בידי סך עצום, וכאשר ראמות לנבוב זה לכתוב עברית חלל ה' ה”ש את עטו ויכתוב הוא — כאשר יכיר כל קורא מבין — מאמר ארוך “זכרון בספר” וישלחהו למ“ע “היום”, והמו”ל שש לקראתו וידפיסהו כעין “הוספה” (לנומר 10 ש"ז) ויתחפש בעור צדיק תמים במסרו מודעה כי נאות לבקשת ספ. להדפיס המודעה על חשבונו. ספ. הנהרג על פחות משוה פרוטה יוציא כסף להנקם ממני! אף אם אין לו שום תואנה להתקומם נגדי, כי לא אנכי הרחקתיו מהרידיקציא, ורק הוא בעצמו עזב את משמרתו ושכרו קבל יותר מהמגיע לו. ומי לא יבין כי ההוספה נדפסה על חשבון אחר, אשר כסף לא נחשב למאומה לנצח את איש עברתו. ואיך שהיה לי למורת רוח להשיב לעבד המתפרץ מבני אדוניו, בכל זאת חשבתי לחובה עלי להוכיח פחזותו ואשלח תשובתי ל“היום” ביום 22 יאנואר. אך בו ביום הקדים ה' קאנטאָר להדפיס בגליון 18 מכתב מה' נ. ראפאפארט, שהיה מבקר למה“ע היוצאים ע”י, בו יכזבני כי לא ראה את החשבון אשר הזכרתי בהוספה להמליץ גליון האחרון מש“ע, ואוסיף בשולי מאמרי איזה דברים לה' ראפאפארט, אך אותם לא מצא ה' קאנטאאָר לנחוץ להדפיסם ורק בשלחו אלי את ההגהה ממאמרי שנדפס בהוספה לגליון 19 “היום” דרש ממני לשלם לו בעדה כספ., כאלו בקשתיו להיות מן הזוכים להמנות בסופריו. כמעט עברו שבועַים ימים ובגליון 31 “היום” נדפס מכתב גלוי אלי מה' ה”ש המעיד כי חשבונו של חתנו אמת וצדק ואגב גבב עלי דברים בוטים משוחים בשמן ובדבש, כיד ד' הטובה עליו. נאלצתי אפוא לגזול שנה מעיני להשיב למנאצי דבר, וביום 18 פעבר הכינתי מענה לה' ראפאפארט ולה' ה“ש. אך כפי הנראה רוח נבואה נזרקה בה' קאנטאָר לדעת לכון את השעה, כי ביום ההוא יצא ספעקטאָר שנית בעזות מצח נגדי להראות כי בקשתילהרויח כסף נמאס 9 רובל, בשכר סידור החשבון השני; ואכתוב בשולי היריעה טורים אחדים להוכיח כי שקר ענה בי ואדרבא הביא ראיה לאמת דברי. ואני בקשתי מה' קאנטאָר לשלוח לי העמודים המסודרים לקרוא ההגהה, יען תשובתי יצאה מעטי ראשונה ואומר לעבור עליה שנית לתקנה ולהסיר ממנה איזה בטוים קשים אשר המליט עטי בהתחמם לבי, וביחוד חפצתי למחוק כלה ענין אחד, אשר כתבתיו בכונה למען נסות את המו”ל אם לא ידו היה במעל הזה, כי ידעתי מראש שלא ירשה הצענזור לפרסם כזאת, וגם לא אביתי להכעיס את האיש המדובר. עברו שלשה ימים ומכתבי להמו“ל לא ראה אור ואכתוב אליו ביום ו' 20 פעבר, להזכירו למלאות חובתו, והוא ענני עברית ביום השבת לעת ערב, כי לא יוכל להדפיסו רק אם אשלח לו מכתב אחר וארחיק ממנו כל אשר לא ישרה בעיניו. ע”ז עניתיו במו“ש כי כמו”ל יודע אנכי מה להגיד ומה להעלים ואחריות אמרי עלי, כי לא איש מן השוק אני, ובכן אדרוש להגיה את המאמר המסודר ואדע מה למחוק ואם ירבה מכתבי נגד דברי הקמים עלי, נכון הנני לשלם כל אשר יחרוץ ה' ראבינאָוויטש. ע“ז השגתי תשובה ביום א' לע”ע בשפת רוסיא, כי ה' צבי הירש ראבינאָוויטש והד“ר קאצענעלסאָהן ושניהם הבטיחוני להטות לב ה' קאנטאָר להדפיס מאמרי ואנכי נפתיתי לדברי הד”ר קאצענעלסאָהן למחות זכר שני המקומות אשר היו לא לרצון להמו“ל, וביום ב' 23 פעבר כתבתי אליו והודעתיו כי התפשרְתי עם ידידו ועוזרו ואבקש ממנו להשיב לי את מכתבי ואתקנהו כראוי, אך הוא לא שלח לי מכתבי ולא השיב לי דבר. עוד הפעם הלכתי לה' ראבינאָוויטש ולה' קאצענעלסאָהן ואתאונן באזניהם, מדוע לא ישיב לי מאמרי, ויענני האחרון במכתב ביום תענית אסתר (ד' 25 פעבר), כי ה' קאנטאָר לא ישיב לי מכתבי עד אשר יעשה לו ממנו העתקה (אשר אין לו המשפט על זה אם לא יאבה להדפיסו) ועוד עברו שלשה ימים, ורק ביום ו' 27 פעבר בא עוזרו ה' ראָזענפעלד ויביא לי העתקה וידרוש ממני להעיד בח”י כי היא אות באות מגוף הכתב, אך האָריגינאל לא שלח להיות לאל ידי לראות אם לא נלקה בחסר ויתר. ובראותי כי רק תואנה הוא מבקש להנצל, החלטתי לחתום אמנה כחפצו, אך לא מסרתי ההעתקה עד אשר הביא לי את כתב ידי. ואני קבלתי עלי הטורח ואעתיק מחדש את מכתבי והסירותי ממנו כל הדברים אשר לא מצאו חן בעיני ה' קאנטאָר ואמסרו ביד הד“ר קאצענעלסאָהן בבקשה להטות לב ידידו להדפיסו כמו שהוא ונסלח לו, ואם לא —ישיב לי מאמרי. וביום ב' 2 מארץ, החזיר לי מאמרי ויאמר כי גם מכתבי המתוקן לא יאבה המו”ל לאסוף, מבלי להגיד מה עון מצא בו.

נקל היה לי לכופו להדפיס מאמרי, אך נמלכתי ולא אובה להשתמש בתקיפות, והנני מדפיס את מכתבי אליו בשנוים מעטים ובנוספות בסוף כפי הדרוש בבואו בהוספה להמליץ.

לכבוד המו"ל מה"ע "היום".

עבודתי במה“ע היוצאים ע”י מנעוני עד כה להשיב על האשמות החדשות שאספת ב“היום” ממחרפי נפשי, מלבד אשר למגנת לב לי להצטדק במקום שחפצים להרשיעני, וכדי בזיון וקצף אם מוכרח הנני לעת זקנותי להוכיח כי לא נאמנו דברי הקמים עלי לחמוס שארית נחמתי (שמי וכבודי) אשר רכשתי לי בעמלי הרב לעמי ולספרתו במשך יותר מחמשים שנה, מבלי דרוש פרס, תודה ויקר. אבל אנוס הנני להצטדק לפני דעת הקהל.

כרעם ביום בהיר היו לי דברי ה' ראפאָפאָרט בהיום 18 No. (גם בהצפירה 22No. , ובהמגיד NO.6 ומי יודע בכמה מ"ע אחרים), כי לא ראה אף אות אחת מהחשבון בלתי היום (22 יאנואר) ולא נאמנו אפוא אמרי, כי נסדר החשבון ושלמתי 51 רובל. אמרתי כרעם ביום בהיר כי מיום הכרתי את ה' ר. חשבתיו לאוהב לי וידעתיו לאיש תם וישר נכון בכל עת להטיב ולא להרע, ולא היתה שום תואנה להפכו לאויב לי בגלל אָמרי בחשבוני כי לא נרשה להדפיסו, מבלי הזכיר מי לא הרשה, גם לא לאָון או לכלמה למבקר מטעם המלכות אם הוא נזהר ומחמיר לבלתי עבור על חוקי הצענזוריע לפי שקול דעתו. יותר מזה אתפלא מדוע החשה כארבעה ירחים מאז נדפסה מודעה רבת באותיות גדולות בשער גליון 126 “המליץ” מיום 30 סעפט. ש"ע לאמר:

ליהוי ידוע, כי סוף סוף הצלחנו להשיג רשיון הצענזוריע להדפיס רשימת המתנדבים כו' מהקערות כו', ותיכף אחר החג נחל לסדר את החשבון (זה הפעם השלישית, כי שתי פעמים עמלנו לריק והפסדנו שכר סידור האותיות חנם, כי פגשנו פעם בפעם מעצורים חדשים מטעם הצענזוריע).

אל המודעה הזאת בשער מה“ע לא שת ה' ר. לבו, רק אל שולי היריעה בהוספה להמליץ ששם נזכר בין יתר ההוצאות באותיות קטנות שלא נרשה להדפיסו, וגם על הוספה זו כתב מחאה אחרי שעברו ך”ג ימים (כי נדפסה 31 דעצ. ש"ע), ולא מצא לטוב לפנות אלי תחלה כאח כרע לשמוע מה בפי. אין ספק כי שכח ה' ר. מה שקרה לחשבון זה כשנתים ימים, כאשר נשכח מלבו מה שהודעתי בהמליץ 28 No. מיום 15 אפריל 1885 “באגרת פתוחה”:

נדבותיכם ליא"י כבר הוכנסו בחוברת אשר תצא בקרב הימים לאור. וזו תשובה לכל יתר המתנדבים כו'.

כיון שלא מיחה לפרסם כזאת, אות הוא כי ידע והסכים. ואני הראיתי לה' ר. עמודי ההגהה מהחשבון הראשון (מהם 15 מוגהים, 4 לא מוגהים) עם כתב יד ה' מענדלין (שיצא מזה זה שנתים) והזכרתיו כי כאשר נגמר החשבון הזה לדפוס באה דלטוריא על “המליץ” בגלל מאמר מעורר למשען הקולוניות בא"י ויפחד לתת הרשיון להדפיסו. ואחרי שהשגתי רשיון להדפיס (בשפת רוסיא) טופס התקנות ונוסח הבקשה ומכתב הגלוי לאסוף חתומים על הבקשה ולרשום נדבותיהם לקרן קימת ולשנה, התעשת ה' ר. לבקשתי להרשות הדפסת החשבון, אך כמעט נגמר שנית לדפוס באה שטנה נוראה חדשה על מאמר כזה בהמליץ ולא היה עוד באפשרי להדפיסו עד שנמכר הדפוס והעמודים המסודרים עומדים צרורים עד היום אצל הקונה¹.

מכל אלה יוצא ברור כי נאמנו דברי שנסדר החשבון פעמים ושלמתי שכר סידור האותיות וה' ר. שכח הדבר ונתעורר לאחר זמן להדפיס מחאה, לא מסברא דנפשיה, רק לאשר נפתה ברוך לבו לדברי החפצים להתכבד בקלוני, כאשר הודה לי במקצת ועוד יש בידי ראיות מוכיחות שאין כאן המקום להזכירן.

אבל טרם הספיק בידי לגול מעלי אשמת ה' ר. קפץ עלי רגזו של ה' ה“ש במכתב ערוך אלי (עורך מ"ע), ממנו (עוזר ראשי בהצפירה), ונדפס “בהיום” 31 No. (שהתקוטט בו כמעט כל השנה שעברה), במסירת מודעה שאין כוונתו (חלילה!) לקנטר אותי ולפגוע בכבודי אפילו כמלוא נימא(!). וכפי הנראה מכתב זה הוא מענה על מכתבי מיום 23 יאנואר אליו, בו התאוננתִי איך נתן לחתנו, אשר גדלתיו ורוממתיו – כידוע לו –לפשוע בי ולחלל שמי ברבים. במכתבו זה נגלה סודו כי הוא בעצמו כתב את הבקרת על חשבוני בשם “זכרון בספר” ורק קרא שם חתנו עליו, ועתה הסיר המסוה מעל פניו ומרוב שיחו וכעסו שכח לנכות מהחשבון סכומים שאין מערער עליהם, כגון הכסף שקבל הועד בווארשא בעד מה”ע ששלחתי בפקודתו לחותמים במשך שלש שנים (אנ"כ 20 % ) והסך 150 רובל הא“וו מוו”ב שהעיד עליהם ה' מאירסאָהן בהיום 45 No. וכאשר כתבו לי מווארשאָ, הראה ה' מ"ס זאת לספ. ויאיץ בו לכתוב להיום והבטיחו, אך לא מלא דבריו) וכדומה.

ביותר ישתומם כל שופט מישרים בשימו עין בוחנת על החשבון שסדרו החותן וחתנו (טרם, רואי רשימות המתנדבים שאינן ת"י לבקר חשבון התמונות). לדבריהם נחסרו לקופת חו"צ מכסף הקערות יחד עם התמונות (בנכיון מסך 945.43 ר' סך 189 ר' לקופת רמב“ן שאין לחו”צ חלק בהם כמו שבארתי בההוספה להיום 19No.) סך 756.45 ר'

ע“ז שלחתי האנווייזונג מה' וואוועלבערג ע”ס 150 ר'.

אנ"וו מבאָסטאָן (שאין זכר לו בפנקסי וכתבתי להתם להודיעני שם הבאנק בווארשא לחקור

מי קבל הכסף) 100 ר'

מגיע לי בעד החותמים על “המליץ ויוד. פ”ב" שנתקבל המחיר בהועד

בוואערשא 184.40 ר'

הדפסת טופס התקנות פעמים ונוסח הבקשה ומכתב הגלוי 27 ר'

העודף מהדפסת החשבון בהוספה ל"המליץ ויוד.

פ“ב” ש"ע (שחשבתי בהשערה רק 55 ובאמת עלה 75.90 ר'). 29.90 ר'

בעד מודעות שנדפסו במצות הועד בווארשא, והכסף יושב להקופה במזומנים (עפ"י החשבון אשר שלחתי) 105.65 ר'

מהתמונות בשנת 1886 NoNo: 27, 28, 36,

42, 43, 44, 53, 61, 71, 82, 85, 87, 90, 100, 102)

1179 שורות, אנ“כ 30 % 82.53 ר' ס”ה 706.45 ר'

נשאר אפוא מהקערות והתמונות 85.95 ר'

ולו גם יצרף לזה עוד כהה וכהנה, האם כדאי היה להרעיש עלי בעבורם דעת הקהל, בעת אשר ה' ה“ש בעצמו וכל העוזרים על ידו ישבעו אמונה כי בכפי לא דבק מאום, וכי יותר מהסך הזה הוצאתי במשך יותר מחמש שנים בהשתדלותי בעסק יא”י והתיסדות חברה פלשתינית: כמה מארקען בגושפנקא דמלכא דבקתי על הבקשות וטופס התקנות והבקשה לשר הפנים ומכתב הגלוי, כמה מאערקען נצרכו למכתבים שהריצותי אני והוא ואחרים בענין הזה? כמה טיליגרמים שלחתי לא"י ולמקומות אחרים? כמה שלמתי לעגלונים כאשר נלחץ הייתי לנסוע בעסק הזה? כמה שחדתי לשומרי הסף ולמשרתי בתי השרים אשר הלכתי לדבר עמם בנידון דידן? כמה שלמתי לפעמים ללבלרים להעתיק למעני איזה כתבים? וכהנה וכהנה הוצאות קטנות אשר לא עלתה על לבי להביאן בחשבון, וגם עתה עוד לא תמו ההוצאות וביניהן כאלה שלא אוכל לותר מכיסי. לו הובאו כל אלה בחשבון, כי עתה יעלו לסך מסוים על אחת חמש מהנחסר לתשלום החשבון.

ירא הקהל וישפוט אם היתה הצדקה לה' ה“ש בהיותו אצלי ועובד עמי בשכר וסמוך על שלחני ובכל ביתי נאמן, לשלוח ספרים (עם מארקען שלי) לכל חו”צ (כהודאת עצמו) להשמיעם כי נמצא בידי סך עצום כסף נדבות לקופתם, עד שעשוהו לאפטרופס ויבקשוהו לנגוש בי להשיב את הכסף המונח ת“י, והוא המליץ עלי בהוציאו קול (ללא אמת בעת ההיא) כי מצבי ברע הוא ונחוץ לחכות עד זמן החתימה. ובזאת הבאיש ריחי בעיני חו”צ ולא יספו לתת אמון בי, וכה הועיל להותי הגשמי והרוחני. ואני איך התנהגתי עמו במשך שלש השנים ששרת לפני וגם אחרי אשר הוכרחתי לפטרו ממשמרתו². ואם ידע כי מצבי ברע הוא, הזה הגמול שהוא משלם לי על חסדי הנאמנים אשר עשיתי עמו יותר מכחי?!

עוד עלי להסיר ממני עקשות פה בדבר הנדבות לטובת הנשרפים, אשר ה' ה“ש מחליט במאמר מוסגר כי גם בזה צדקו דברי חתנו. ואני בתשובתי בההוספה להיום 19 No. לא הזכרתי בשם את האיש אשר הפקדתי כסף הנשרפים בידו, ובפירוש העדתי עליו שהוא “איש מהימן”, רק במכתבי לה' ה”ש גליתי אזנו על מי הוציא ספ. דבה– בהיות לו עליו טינא בלב– כי נשאר בידו כסף הקדשים, ואח“כ בהשלימו אתו הפך קללתו עלי. למורת רוחי נאלץ הנני להזכיר את ה' ה”ש כי בבוא השמועה המעציבה משריפת הוראָדנאָ עיר מגורו מלאתי ידו לקרוא נדבות (במאמרו "שאלו שרופה כו' בהמליץ 42 No. 1885) ולקבל המכתבים ורשימות המתנדבים ולפרסמם בהמליץ ולקחת הכסף ולשלחו לתעודתו ולנהל החשבונות, וידי היתה מסולקת לגמרי מהענין הזה מראש ועד סוף. – אולם גם חשבונו של ספ. אינו עולה יפה. לדבריו עלו ההכנסות 861.11 רובל ונשלח להתם רק 657.4 רובל, ולפי“ז נחסרו 204.7 ר‘. והנה בהמליץ 81 No. מיום 1 נאָוועמבער1885 (בהיות עוד ה' ה"ש בהרדקציא והוא נתן את הרשימות לדפוס) רשום, כי עד היום ההוא עלה הסך הנקבץ 781.11 ר’, ועוד 1¹/₄לי”ש (בערך 12¹/₂ רובל, שלא ראום עיני ונעלם ממני מי החליפם במעות המדינה) בס“ה 793.61 ר‘, ואין ספק כי ה’ ה”ש בפרסמו את הרשימה שלח את מותר הכסף שהיה בידו להועד בהוראָדנאָ (או לנשרפים יהודים לבד), כי אי אפשר לחשוב כי נתן להדפיס הסך הנקבץ טרם שלח אותו במלואו כנהוג. א“כ לא נחסרו רק 67.50 ר' לתשלום הסך 861.11 ר‘, לדברי ספ., שעוד לא נודע אם נאמנו דבריו, לאשר אין בידי אפילו מכתב אחד עם הרשימות ולא פנקס, להיות באפשר לבדוק החשבון. אחרי צאת ה’ ה”ש מזה הפקיד את הכסף הנשרפים לספ. בלתי ידיעתי. וזה מקרוב נודע לי כי ספ. התפאר, בנגשו בי לשלם לו המותר המגיע לו לפי חשבונו – שבאם לא אסלק לו כל אשר הוא נושה בי, יקח לו מכסף הנשרפים הנמצא בידו ועוד ישלם 80 רובל לאחד הסופרים אשר לדבריו נתן הוא לו ערובתו בעדי (ואח"כ אמר לי כי שלם להסופר מכיסו, ויתהלל במתת שקר, – כי אנכי שלמתי לבסוף להסופר ההוא). איך שיהיה אנכי לא נגעתי בכסף הצדקה ההוא וחשבונו נעלם ממני עד היום וספק הוא אם יש להשען על חשבונו של ספעקטאָר.

לאחרונה אוכיח לה' ה“ש כי לחנם האשימני כי חזרתי מדברי באמרי כי מהרבית על הכסף המונח ביד ה' וו”ב יהי די לשלם לה' מענדלין ולהוצאות הדפסת החשבון. ומדוע לא הביא בחשבון כמה רבית היה באפשר להשיג מהסך המשולש ביד ה' וו“ב. כל הסך שנקבץ עד 31 יאנואר 1885, ששלחתי כלו לווארשא, עלה 4500 רובל, ובגליון 79 לשנת 1864 (מיום 8 אָקט.) נאמר כי עד אז השלשתי אצל ה' וו”ב סך 685 ר‘, נמצא שקרוב לד’ אלפים ר' נאספו במשך הזמן בנתים, וידוע כי רוב הכסף נשלח ביחד עם מחיר מה“ע לשנת 1885, היינו מחצי דעצ. 1884 עד סוף יאנואר 1885 – חדש וחצי, אשר לפי 4 % לשנה יעלה 22.50 ר‘, אר לא הספיק אפילו לשכר ה’ מענדלין ולהוצאות אחרות. אולם לא אחליט כי בדה ה' ה”ש כזאת מלבו, רק שכח כנראה כי בתחלה נחלט אצלנו (כאשר יעץ גם ה' ליליענבלום במאמרו “קערת כסף אחת” בהמליץ 75No. 1884) להקדיש כסף הקערות הנאסף על ידי, לקנות נחלה מיוחדת בארץ הקדושה על שם השר מונטיפיורי, ובשלחי לווארשא 4500 ר‘, ואח"כ 1000 ר’ קניתי באנק=בילעטע נושאי רבית, ומפורש כתבתי לה' ב–ן כי הסך הזה לפקדון אצלו ודרשתי ממנו שטרי שלישית על שמי ושם ה' ל. ראָזענטהאל, ורק אחרי הפצרת ראשי חו"צ נרציתי לתת הכסף לקופה הכוללת להחזיק בידי הקולוניסטים.

ובכן תמה התנצלותי, לפני דעת הקהל, ואחת היא לי מה שיאמרו הבריות שכונתם לקנתר; נפשי יודעת מאד גורל כל העוסקים בצרכי צבור בעמנו שהם נחשדים במה שאין בהם, ע"כ לא קויתי מעודי לנחול פרס כבוד ותודה בעד עמלי לטובת הכלל ויחידים, כי מרום אנכי מתְּהִלה ותשבחות כמו מתָּהֳלה ומהתלות.

ואתה חברי (קאָללעגע בלע"ז) אל נא תשא עלי תנואות כי הלאיתיך במכתב ארוך, כי לבדך הסבות לך כל אלה, בפתחך שערי “היום” לשוטני חנם (שגיתי – אשר עלו לי בדמים יקרים) החפצים לשלול ממני כל מה שיש לי בעולמי – שם טוב; ולא אוכל עצור ברוחי לבלי הגיד לך כי מאד אתפלא על הליכותיך עמדי. קום ענה בי נגד קוראי “היום” מתי חללתי שמך במה“ע היוצאים על ידי? אמנם היו אנשים אשר בקשו לבקר מעשיך בהמליץ ולא נרציתי להם, וכאשר השגת הרשיון על “היום” אספתי מודעתך, ובבוא אח”כ אחד הסופרים הנודעים להדפיס קובלנא עליך לא נעניתי לו גם אחרי התאוננו עלי בהצענזוריע ויאבה להכריחני להדפיס את אשר פרסם במ“ע רוסי. ובכ”ז הרשית לעצמך במשך השנה לירות בי חצים שנונים, אף כי ידעת כי לא תמו עוד גם בני אשפתי. – אחת היא ע“כ אמרתי, כי בחנתני ותדע כי לא אטור לעולם, כאשר הורך הנסיון, כי אחרי שפגעת כי לא אחת במה”ע “רוסקי יעוורעי” שיצא ע“י, ובפרט במאמרך הראשי על אשר קראתי את לוטאָסטאנסקי לויכוח (בטח לבי כי עתה תתן תודה, כי לולא אני, ישב כעת לוטאָסטאנסקי בסוד הממונים לפתור שאלת היהודים), ובכל זאת כאשר קרבת אלי ותצדיק נפשך לפני כי לא בך האשם, סלחתי לפשעך, ועוד נרציתי לבקשך להמליץ על מה”ע היוצא ע"י, ומליצתי הביאה לך ברכה. ואיך יקחך לבך כיום בשביל חשד נוסד על השערה בעלמא לתת בי דופי ולכזב את כל השבח והיקר אשר פזרת לי במכתב הברכה ובאמרי פיך ליום צאת גליון האלף להמליץ. ובכן אקוה כי כשם שפתחת שערי “היום” לדברי מנאצי, כן תאסוף גם מכתבי זה מבלי להחמיצהו, לנקות מפשע רב את מוקירך כערכך.

ארז.

P.S. אחרי שכבר נכפל מכתבי זה לשלחו לידך הגיעני 41 No. “היום” מהיום וראיתי בו עוד הפעם עקשות רוחו של ספ. שבקש לו עדות מרחוק, ממחותני ר' הירש פינס, להוכיח כי בקשתי להרויח בחשבון 9 רובל, ושניהם לא ידעו כי בעדותם זאת אשרו וקיימו דברי ועדות מסדרי האותיות והמפקח על הדפוס, כי החשבון הראשון נסדר ונתקן בהגהה בהיות הדפוס על שם בני לבדו ולו שלמתי בעד העבודה 27 רו“כ, כעדות המפקח על הדפוס, והחשבון השני נסדר בהיות הדפוס על שם ה' פינס לבד, והוא חשב לי 15 רו”כ, אך מסדרי האותיות דרשו ממני בעד סידור החשבון 9 רו“כ, באמרם כי לא שלם להם המדפיס, יען לא נדפס החשבון, ואשלם להם אני. והנה בתחלה האמינו הם כי אנכי שלמתי להם בעד החשבון השני, ועתה בקשו ומצאו, כי בעד השני שלם להם ה' פינס 10 רו”ב רק בעד הראשון לא השיגו, יען בצאת בני מהדפוס עמדו עוד העמודים נכונים לדפוס, ואני שלמתי להם כרשום אצלי 9 רו“כ (מלבד 27 שחשב לי בני) וצרפתים להסך 15 ר' של ה' פינס ועלה 24 ר‘. ומה שאמר ה’ פינס כי לא שלמתי לו 15 רו”ב בעד החשבון, אתפלא איך מלאו לבו להגיד כזאת ברבים בעת שאוכל להוכיח לעיני השמש כי מאה פעמים יותר מגיע לי ממנו, ומלבד כל אלה שהיו אז בהרידקציא ובהדפוס, אשר נשארו אמונים לי עד היום, הנני משביע את ה' ה“ש וחתנו להעיד לפני כל קהל עדת ישראל אם לא ידעו נאמנה, כי עוד בהיות הדפוס על שם ה' פינס עם בני יחד הגדלתי חסדי עמם לתת ערובתי בעדם, להמציא להם כסף ברבית מעטה מאד ולבסוף שלמתי אני למועד מכיסי (ושט”ח נמצאים בידי ואנכה מדי חדש בחדשו מחשבונם בעד הדפסת העלים רק את הריוח אשר היה להם ושכר הדפוס ממה“ע שלי, והחוב הזה עלה ליותר מאלפים רו”ב בעת שיצא ה' פינס מהדפוס ויעזבהו ביד בני לשלם לו את המגיע לו מהדפוס במשך עשר שנים וע“ז לקח בערובה את כל המכונות והאותיות. אך טרם עברו תשעה ירחים ויקח ה' פינס שט”ח מבני ע“ס 23,000 רו”ב (שלא לקח עליהם מידו אף קשיטה אחת) ויגיש את הוועכסעל ואת כתב העבוט לבית משפט הסוחרים, ובני בתקותו כי חותנו לא יעזבהו לא התמרמר נגדו, וכאשר היה הפסק דין בידו דחה את בני בזרוע ויקח את הדפוס על שמו ולא שלם לנושי בני קשיטה, וכל זמן שלא היה הפ“ד בידו הבטיחני כי יתפשר עם הנושים, והמגיע לי יקבל על התנאים הראשונים. ואז נשאר הדפוס חייב לי כפי החשבון השמור אתי עד היום 1885.56 רו”כ. אך כאשר נחל ה' פינס את הדפוס חרט מדבריו ויאמר לי, כי עלי לשאת ג“כ כאב בנזק שיצא לו מהדפוס שהיה לו בשותפות עם בני. לשוא התחננתי לפניו כי לא אוכל לשאת נזק כזה והוא כסף החותמים, לשוא הבינותיו לדעת כי אם הוא כעשיר וכשותף אבד כספו בענין רע לא עלי לשאת עמו, בעת אשר אינני עשיר. וכאשר הקשה לבבו בקשתי ומצאתי לי דפוס אחר ואחליט לעזוב את בית דפוסו, ויבן לדעת כי אם אצא מעמו יוכרח לסגור את הדפוס, ויצר לו לאבד בידים עבודה על יותר משבעת אלפים רו”כ לשנה, מביאה ריוח טוב, וישלח להגיד לי כי מסכים הוא לקבל עליו את החוב המגיע לי מהדפוס ולנכות בכל חודש עשרה למאה (188.85 ר', והוא פחות מהתנאי הראשון) וכן נכתב כתב ההתקשרות בינינו. אך בבואו אלי לגמור החתימה בקש ממני להשמיט את התנאי הזה, שהוא חייב לי סך מצער כזה לפי ערכו ודורש הרחבת זמן, בעת שהוא רוצה למכור הדפוס ויצטרך להראות הכתב לאחרים, ויבטיחני נאמנה כי אם ימכור הדפוס יסלק לי בפּעם אחת את את כל הסך. ואנכי האמנתי בו על דברתו כי ימלא חובו אשר קבל עליו. אח“כ חלה פני לבלי לנכות לו מחשבונו במשך הזמן שהוא יתמהמה בחו”ל, ובשובו נתן הבטחתו להחל לנכות מהשנה החדשה (1886). אך הוא לא אבה לשלם חובי גם אז, ואם לא סלקתי לו כל חשבונו במלוא חדש בחדשו לא נתן להדפיס את העלים. התראיתי עמו ולא כחד כי קבל עליו החוב, וכן הודה לפני אחרים, ובכל זאת לא מלא דבריו, והוא הדבר אשר הניעני לעשות חוזה עם דפוס אחר, ועוד טרם החלטתי דבר שלחתי לדרוש את פיהו אם יאבה לקיים הבטחתו לא אעזבהו, ויתעקש בתחלה. אך כאשר כבר גמרתי עם המדפיס אשר צוה כבר לצקת למעננו אותיות עבריות, נחם ה' פינס ובאזני עדים הציע לפני להשאר אתו וימלא אחרי התנאים, אולם לא יכלתי עוד לשנות. – אז אמר הוא בעצמו כי יודע הוא שלא אשלם לו החשבון האחרון מחדש מאי ש“ע ע”ס 556.60 ר' ואנכם מחובי. והנה נשאר הוא חייב לי 1322.96 רו“כ, והוא יודע והכל יודעין כי בהסך הזה הרס את מצבי עד היסוד, וביותר גדול חטאו נגדי אחרי אשר החליף את הדפוס בבית נכון ונשא פה וירויח בהעסק, והיה לו לשלם לי כל הסך כהבטחתו. ואחר כל אלה עוד ימלאהו לבו להתרצות להוציא דבה על אב הזקן של נכדיו, הנושאים שם משפחתי וכנוי הכבוד אשר נחלתי להם, להיות חבר לספ. ולאמר עוד כי לא שלמתי לו החמש עשרה רו”כ.

יאמרו נא שופטים נבונים, בלי משוא פנים, אם יש במכתבי זה דבר נגד הנימוס, או נאצות וגדופים שאין נפש היפה סובלתן, אשר בגללן היה המשפט להמו“ל לדון את כל המאמר בגניזה ולאסור אותו לבא בקהל? גם שפת יתר אין כאן, כי נקל להוציא לעז על איש במלים מעטות ועליו להרבות אמרים לגול מעליו אשמת חנם ולהביא אותות ומופתים נאמנים להוציא מלב הקוראים התמימים האמונה בעלילה הנתעבה; ומה גם אם מחלתי על הכבוד ליכנס לטרקלין של “היום” והסתפקתי לעמוד בפרוזדור במדור בפני עצמו – בהוספה, אשר נכון הייתי לשלם מחירה ככל אשר ישית עלי מטיבו ומגינו. ובכן יבין כל משכיל שלא היתה סבה אחרת לסרבנות המו”ל, רק לאשר כעצם בגרון היה לו לבלוע את המגלה הזאת ולפרסמה במ“ע שלו מכמה טעמים: א) איך יוכל לסכל מועצותיו אשר יעץ עם מתי סודו, להבנות על חרבני, אם יצלח לעשות אותי לדראון לכל בשר, ועי”ז ידל גם ערך “המליץ”, ו“היום” יקח מקומו? ב) איכה יתעשת להציב לפני עמוד הקלון את הנפתים לתת ידם לו לשים קץ לחיי המוסריים, ואולי גם להוריד שיבתי ביגון שאולה טרם יבא יומי, להגות אותי מן המסלה אשר יסול לו? ג) החפץ לו כי אצדק? הלא לכלמה תחשב לו אם יפקח מכתבי את עיני הקוראים התמימים לראות כי אך מעשה אחיזת עינים היה כל החזון על במת “היום”, כי באמת אין שום סכסוך בהחשבון ביני ובין מנאצי? הן ההכנסות מתאימות יחד (ואצלי עוד מעט יותר), וכן אין שום הכחשה בהסכומים הגדולים ששלחתי (יותר מששת אלפים רובל), ורק מבקרי ספ. השמיט (אולי מבלי דעת לכתחלה) איזה סכומים לא גדולים, מהם שאין לערער עליהם כלל (כגון כסף החותמים שבא זה שנים לקופת חו"צ בווארשא, והיא הרויחה בעסק הזה 46.10 רובל שנכיתי 20 %) וסכומים אחרים שהטילו בהם ספק ואח“כ נתברר הדבר (כגון האנ“וו של וו”ב), נשארו רק הוצאות קטנות, דקדוקי עניות, שרק אדם קטן ומבקש נקמה בעַולה יוכל להעלותם על נס במ”ע החפץ להרשיעי; ד) ביותר היה לו למורת רוח לשמוע ולהשמיע לקוראי מ“ע שלו מוסר כלמתו בהזכירי אותו שמץ הליכותיו עמי ומשפטי אתו, כאשר אחזה זאת מתשובתו הראשונה אלי, באמרו עם הספר: “גם אלי תדבר תוכחות ככל העולה על רוחך. הן אמנם אינני ירא את התוכחות ההן, כי אדע מה להשיב עליהן, ותשובתי אולי גם תהי לי לתועלת. אבל למה לי כל החרדה הזאת?” ואף אם עניתיו כי הרשות בידו לענות כחשי בפני אם הפרזתי על המדה, בכל זאת לא לרצון היה לו לגלות במ”ע שלו אף מקצת דרכיו עמי, ואני לא להקניטו חפצתי, רק להוכיחו על פניו מדוע יחרוש עלי רעה, אולי ישוב ממני. וכאשר לא אביתי להרעימו עד כה, כן אשמור לפי מחסום גם מן הוא והלאה.

והאמת אגיד לו קמו עלי שוטני לדבר סרה על כשרוני ומפעלי בתור מו“ל ועורך מ”ע, או כי אין לי חלק בספרת העברית, ויבקרו אחרי מומי האמתים והבדוים ויקטינו פעלי בעסקי הכל, והצבור ויחידים– החרשתי, כי כבר הסכן הסכנתי לראות מעפרים אחרי בעפר וכותבים עלי כתבי פלסתר; אך כבד לנשוא עלילה נוראה, כי ידי מלוכלכות בדמי צדקה. זה לי יותר מחמשים שנה מאז באתי באנשים; יותר מעשרים שנה עסקתי במסחר, לראשונה הפקידו אחרים כל טובה בידיהם, ואח“כ הייתי בעצמי לסוחר ולבעל מלאכה ויצאתי נקי ממסחרי מבלי לנגוע בכסף זרים; ובמשך הזמן ההוא הייתי גם אחד מגבאי ביה”כ, וחבר לועדים הממונים על הצדקה וגם אספתי כסף לא מעט למעשה הצדקה והחסד ולא היה פוצה פה ומצפצף נגדי; אח“כ הייתי למו”ל ומעמדי היה צר מאד וכמעט גוענו ברעב אני וביתי ורבים היו הכספים שבאו בידי לטובת כלל ויחידים ואנכי נזהרתי לבלי השתמש בהם אף בתורה הלואה. ומאז באתי להשתקע פה, זה שבע עשרה שנה הכינותי לי בית דפוס אשר נהלתיו שתים עשרה שנה ובשנים הראשונות נכשלתי בעסקים רעים, ומלחמת הקיום כבדה עלי מאד, ובכל זאת יצאתי מנצח ולא פשטתי חלילה את הרגל לנושי; ומני אז הוציאי מ“ע בזה נקבצו על ידי סכומים מהוגנים ולא מצא איש בי און אשר חטא, מלבד אם קרה איזה טעות שנתקן כאשר נודע לי, ורק עתה בהיותי קרוב לתת דין וחשבון לפני בי”ד של מעלה ולפני דברי הימים לבית ישראל, עתה אשחית בגלל איזה בצע כסף נמאס את כל יגיעי במשך יותר מחמשים שנה?! ומי הוא השמעי בין גרא אשר יצוא יצא לקללני ולסקל אותי באבני גיר מנופצות? איש המוני אשר הגדלתי חסדי עמו! ומי אסף דברי השטנה? מו“ל מ”ע חדש אשר בכל עת מצוא הטיבותי עמו ומחלתי עותותיו נגדי. – אמנם תואנה בפיו, כי מידי היתה נסבה לשלוח איזה מכתבים בשם חובב ציון להודיע ברבים כי נלוה אל מתנגד ליא“י וללאומיים, ועל זה הרעיש את העולם כלו ויצעק כי נבלה נעשתה בישראל וברמזים ירה חצי זעמו נגדי, האף כי האשמה שהוא תולה בי נוסדה רק על סברות הבטן. והנה מלבד אשר מכתבי שטנה כאלה נכתבו עלי בסתר ובגלוי, בכתב ובדפוס, ולא שמתי לבי אליהם; אך יותר אתפלא ע לפקח זה, כי יאבה בעצמו להוכיח בפועל כי צדקו דברי החובב ציון, ולו חפצתי גם אני להשען על השׂערות, בצדק יכלתי להאשימו בפשע רב יתר גדול מזה, כי הוא העתיק את המאמרים מהמליץ (אחרי שעברו כמה ירחים מאז ראו אור) ויודישעס פ”ב, אשר חתם עליהם שמו איש תם וישר, מיודעי מאז ועד עתה, להביא דבתי רעה לפני הרשות, כי המאמרים האלה לפידים בוערים מציתים קנאת דת ושנאה לארץ מולדתנו ושאט נפש לדתי המלכות. והאיש הזה איננו מהיר בשפת המדינה וההעתקה נעשתה בידי סופר מהיר בשפת רוסיא ומבין היטב שפת עבר, אשר כאלה מעטים פה ונער יכתבם, ובכלם אין לרשות שטנה כזאת על “המליץ”, נשאר אפוא רק אחד יחיד אשר “המליץ” לשכים בעיניו ולצנינים בצדיו. ובכל זאת לא יקחני לבי להחליט דבר וללמוד בגלל זאת היתר לנפשי לרדת עד לחיים עם הנחשד ולהשתמש בנבלות ותועבות האלה למען עשות נקם.

תא חזי חברי (קאָללעגע) כמה נשאתי אני את פניך, אף כי יצאת נגדי כמה פעמים במה“ע הרוסי ועתה “בהיום”, עד כי גם במכתבי דלעיל דברתי עמך רק ברמז אשר הודעתי פתרונו להד”ר ק“ס, אף כי לבי נגפני על אשר לא אשמע לקול מתאוננים גם מאנשי שלומך – רק לבלתי עצבך. ועתה תאלצני במנעך ממני להצטדק לפני קוראי “היום”, לבאר לפני קוראי “המליץ” אל מי ירזמון מלי ולהבינם מי ומי המדקדקים עמי ומבקרים פעלי, וידעו כי נאמני דברי ר' טרפון: “אמר לו: טול קיסם מבין שיניך, אמר (ענה) לו: טול קורה מבין עיניך”. עד שאתה מזמין אותי לדין על חלק קטן מסך מסוים שנקבץ על ידי, שלא השתתפת בו אפילו בפרוטה ועוד קמת לא אחת לחלוק על הרעיון הקדוש וללעוג על המחזיקים בו, ומלבד כי ידעת מראש שאין להשען בדברי משטין כזה אשר קראת אותו ופתחת דלתיך לפניו, הלא אפשר בכל עת לתקן מעות כזאת ולהשלים החסרון שיוכל לצמוח מהעדר חשבון נכון; מלבד כל זאת הלא עליך לזכור פשעך הגדול שאי אפשר לתקנו לעולם, פשע רב שאתה דש בעקביך עד היום. שא נא אם באה העת לגלות את הסוד הנודע לרבים וירגנו באהליהם, אך עד כה לא נאות שום מ”ע להביאך במשפט על זה. זה שנים מספר מאז הצליח ביד אדירינו ביגיעה רבה להשיג הרשיון להעמיד מורי דת בהגימנאזיום דפה (זוכר אני כי זה כשש עשרה שנים השתדל אחד המורים להיות מורה בגימנאזיום חנם ולא קבלוהו), ותדרוש גם אתה להמנות בין המורים אשר בחרו אלופי עדתנו, למען תבוא על שכרך חלף תורת פיך בשני גימנאזיען. והנה על כל יתר המורים העברים לא נשמעו תנואות, לאשר ימלאו חובתם באמונה, אך עליך לבד רבו המתאוננים מר כי תוקיר רגליך מבתי הגימנאזיען אשר נמנת להורות בהם תורת אל אחד לתלמידים מבני בריתנו, ועד כה לא נודעה הסבה מדוע בהגימנאזיום העשירי שאתה היית בו למורה דת לא יאבה הדירעקטאָר לתת עוד למורה עברי להורות בביה“ס ההוא, ולא נתן מענה על שלש בקשות אלופי העדה למנות אחר תחתיך ולא השיב דבר גם לדורשיו על פה, הלא דבר הוא! – אך גם בהגימנאזיום החמישי לא נתקיימו דברי הנביא (ישעי' ל' ך'): “ולא ידחף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך”, כי חדשים יחלופו ורגלך לא תדרוך על מפתן הגימנאזיום. לא אדבר עוד בשנים הקודמות שכבר עברו יחד עם תלונות האבות והנחלים על אָון גדול כזה, אך גם בשנת הלמוד הנוכחי עברו חדשי סעפטעמבר ואָקטאָבער (1886) ולא באת אף פעם אחת להראות את פני תלמידיך, וכאשר הגיעה הזעקה עד ראשי העדה שלחו לך מכתב להזכיר בראשית חדש נאָוועמבער, ואתה לא כחשת ותתן תודה כי טרוד היית ונמנעת מלעשות חובתך ונרצית לנכות לך שכרך בעד שני החדשים ותבטיח נאמנה כי לא תוסיף להתרשל במשמרת הקדש אשר עליך. אולם כאשר שמעו אזני מפורש יוצא מפי הדירעקטאָר בהגימנזאזיום ההוא כּמשיח לפי תומו ומלמד עליך זכות כי בחרף הזה עצרה בעדך מחלה ארוכה מלבקר את ביה”ס להטיף לקחך לתלמידיך, בעת אשר רואי “היום” יום יום יודעים כי הודות לאל בריא אולם הנך. לא אתרעם עליך על קחתך חנם שכר כמה מאות רו“כ לשנה מקופת הקהל הדלה והרזה – אשר גם אנכי משתתף בה בפרוטה ולי אפוא המשפט לדרוש דין וחשבון מכל המקבלים פרס ממנה – וגזל זה לא תשיב עד עולם, כי לקחת אותו בהיתר למראה עינים. אך אלף פעמים יתר מזה נכתם עונך על גזל המשהו של תורת הדת אשר בכחך להעניק לתלמידים עברים. אמנם אין לקוות כי המעט אשר ישמעו הילדים בשעות ספורות יהי די להורותם כל התורה כלה על רגל אחת. אך די בדעתם כי יש מכהן בשם אמונת הישראלית בהגימנאזיום כמו לכל האמונות הנוצריות, וכי בעת שיתאספו התלמידים הנוצרים לשמוע תורת מורם, לא יסובבו נערי יהודה באולם הבית ובחצר, רק ישבו לפני מורם לשמוע דבר ד' מפיו, ואם המורה מבין את אשר לפניו יביא יראת הרוממות ואהבת לאום מחצבתם ומוסר היהדות בלב הנערים המקשיבים, וזאת עקר התורה, וגם בטחון עוז כי מהם לא יצאו נוהיליסטים וסוציאליסטים עוכרי עמם. האם לא נבראה המשרה הזאת אלא להמציא שכר מקופת הקהל לאנשים מהוגנים? כאשר נבראה המחלקה והקופה המיוחדת “להרחבת שפתנו הקדושה וספרותה” (ככתוב בהמליץ 95 No. לשנת 1884) רק למען תקח אתה שכרך 50 רובל לחדש מהסך 500 רובל שנדב ה' ראָזענטהאל להוצאת ספרים ולא הוצאת אף חוברת אחת (לולא חמל ה' סאָקאָלאוו לעשות מאיזה מאמרים “מאסף” כעין הוספה ל“האסיף”). ואני לא אביתי להכחישך אז על פניך במכתב הגלוי אשר שלחת למה”ע העברים וגם להמליץ בשם המחלקה ובו מנית אותי בין הקרואים ובאים לשתי אספות, ואני לא נקראתי לראשונה להיותי אז בקאַטאַוויץ, וגם לא להשנית (אולי לבלי אחוה דעה), ובכל זאת משום דרכי השלום נתתי לכזב בפני במ“ע שלי לבלי העיר תמהון בהזכר שמי במ”ע אחרים בין הנועדים לאספות האלה ואצטרך לגלות הסוד לשואלים; ואתה עשית להפך – נתת לאחרים לחפות עלי דברים אשר לא כן. האם לא נאמנו עליך דברי חז“ל: “קשוט עצמך ואח”כ קשוט אחרים”!

ועתה הגידה האם באמת תדמה בלבבך דדמא דידך סומק טפי וכי מעשיך לטובת הכלל בהגיעך למחצית שנותי שקולים כנגד כל מפעלותי בשבעים שנות חיי, ולך אפוא משפט הבכורה וגם המשפט לפסוע על רעשי ולבקש עצות להכחיד זכרי מארץ החיים? או תאמין בתמים כי “היום” אשר יצרת יתרון לו בכל על כל מה“ע שקדמוהו? או כי בידיעה פנימית נוכחת לדעת כי נרגש בקרב אחינו המחסור למ”ע חדש ועוד יומי, ונקל יהיה למצוא קופצים בעת הרעה הזאת אשר ישלמו ברצון מס כבד ־ 10 רובל לשנה? וכל זאת לעשות נקמה בגוים “להיות ככל הגויים בית ישראל” כדבריך! האם באמת נחוצים ומועילים, מאירים ומשכילים ומוכשרים להטיב מצב אחינו הגשמי והרוחי– הרשימות הארוכות כהגלות הממלאות עמודים שלמים באֶרזענקורזע מפה ומברלין ומבאֶרזען אחרות בארץ ובחו“ל, משטרות שאין לאחד מאלף קוראים בערי המדינה ידיעה כל שהוא מה טובם, מה מקורם ומה תעודתם ופירושם. ולמה נבוש להודות, כי כמוני (אף שעסקתי שנים רבות בעולם המסחרי) כמוך אין אנחנו יודעים ככל אחד מחובשי ביהמד”ר ולא ראינו בעינינו תבנית ומראה כמה וכמה שטרות אשר “היום” מעלה גרה יום יום ורושם במודד האויר את השנוים הקטנים מן ¹/₈, ¹/₁₆, ¹/₃₂, (מלבד אם הקורזע עשוים כדי שלא להוציא את הנייר חלק). ומה ילמדו מזה בני הנעורים? האם ישתלמו עי“ז בשפת קדשנו וידעו תולדות עם מחצבתם, או יקנו בקיאות בעולם העשיה? והסוחרים בשטרות לא יחכו לידיעותיך הבאות להם רק אחת בשבוע ביום אחד עם מה”ע הכוללים (כי הקורזע מיום ו' יודיע לידם “היום” רק ביום א'), מלבד שהם יודעים את הקורזע עפ“י הטלגרף. ובכלל כנויי השטרות בעברית זרים לרובם ואין צורך בהם בבואם לקנות או למכור, כי איוואן ושולץ לא יבינו אם ידרשו מהם “הכנסה תמידית”, או “נהרות וביבשה”, או “דיסאָקיט פרכפיס”. או בנוסחא אחרינא “פספי” (תם אני ולא אדע פירושם, חפשתי בהערוך ובלעקסיקאן התלמודי של לעווי ולא מצאתי מלה זו ובאוצרי שרשים לועזיים לא יכלתי לבקש, כי אינני יודע איך לקרוא, אם P. או F.). חי נפשי כי בעמדי לכתוב “סחר הארץ” כאלו כפאי שד, בידעי כי עמלי להבל ולריק, ובאתרא דעייל ירקא ליעול בשרא וכוורי. כן אשאלך אם באמת לא יוכלו אחינו בערים הקטנות לשבת בשלוה ולדאוג לטובתם החומרי והרוחני, אם חס ושלום יאחרו יום תמים לדעת כי “להקת המשוררים מחיל הגארדע של הרפובליק (בצרפת), אשר על אדותיהם יצאה השמועה כי יסעו למאָסקווא לשמיע שם מנגינותיהם בנשפי חשק לא יסעו עוד ארצה רוסיה” (היום 18 No. ש"ז), או כי בבית הנבחרים בפעשט קבלו ברוב דעות 219 נגד 104 את חשבון ההוצאה וההכנסה של הממלכה לשנת 1887 כו'”, או כי קציני העם באוסטריא הסכימו פה אחד כי נחוץ להוציא תיכף לפעלו את החק בדבר המלות (לחתן דמים, או לועזיות, או מלשון “המקדש במלוה”?) היוצאת מהכלל כו‘" (41 No.), או כי קראסס אשר היה בימים האחרונים סגן המיניסטר לעניני ארץ הודו בהמיניסטריום של גלדסטון שלח יד בנפשו בליל העבר כו’" (57 No.) וכאלה רבות; מבלי להזכיר עונות ראשונים: באיזה ערים נעשו אזכרות לדורש טוב לישראל (?) אקסאקאָוו, או שם המשוררות שנקראו להשמיע קולן באיזה טיאטראות וכאלה למכביר. ועל כל אלה עוד תתפאר כי יתרה עשית באספך כסף אחיך לשלם להחברה הצפונית בעד טלגרמים ובעד רשימות השטרות, תחת לבקש לך סופרים מהירים מאחינו ולשלם שכרם משלם. ומה הועלת בתקנתך, שהיא קלקלה גמורה? “היום” הוא כעין הלוח העשוי מעלי נייר קטנים דבוקים זה על גב זה ויום יום יקטפו עלה אחד אשר לא יצלח רק לצור עפ“י צלוחית. ועתה שאל מבינים ויאמרו במה קלקלת, כי בראת זשארגאָן עברי חדש (כי איִ אִפשר לכתוב בחפזן עברית נקיה וקלה ובפרט בהעתקות, אחרי אשר מ“ע עבריים לא יוכלו להשתמש במספרַים, שהם העוזרים היותר מהירים במ”ע אירופיים) ותחלל קדושת השפה לכתוב בה כל הבא לידך ותשחית טעם הלומדים עברית, כי הרגלת אותם לשמוע רק חדשות מילדי יום בהליכות עולם ובדברים של מה בכך, ולא ימתקו עוד לחכם מאמרים ספרתיים העוסקים בשאלות הנוגעות לעמנו ולקהלותינו. ולא עוד אלא שחטאת והחטאת את האחרים, כי שני מה”ע האחרים בארצנו נאנסו להוציא גם הם עליהם יום יום (ואני אשר צר היה לי לשנות לרע את “המליץ” קבלתי עלי להוציא פעמים בשבוע גליונים שלמים כמקודם, ובזה הוספתי להקוראים 50 באָגען לשנה מלבד התשורות, אשר ביחד יהיו רב יתר מהוספתיך “בן עמי”).

ועתה הגידה אם הציקתך רוחך להיות למו“ל מ”ע חדש מרוב אהבתך לעמך וספרת העברית ותעזוב גם אתה פרנסה הגונה ובטוחה רק לטובת הכלל? הן כל מגמתך היתה להמציא לך מקור מחיה, אחרי אשר לא הצלחת להיות רופּא חוֹלים (אשר למדת בחו"ל) ותנסה להיות עורך מ“ע רוסי לישראל ולא האריך ימים, ותבקש לך כהונת רב (הנאותה לך באמת, כי התאחדו בך כל המעלות הדרושות לרב מטעם הממשלה באחת הערים הגדולות, כי רבה ידיעתך בספרות העברית העתיקה והחדשה וידך רב לך לכתוב עברית ורוסית ואשכנזית, וד' נתן לך לשון למודים להטיף אמרים בקהל ועדה וגם חלק לך חכמה ושכל טוב וידעת להלוך עם החיים ולקנות לך לבבות ותדע צרכי עמך ותבין לעמוד לפני שרים) ולא עלתה בידך (בלי ספק לאשר לא הבינו להוקירך). ואין להתאונן עליך כי בקשת להיות מו”ל, ולא יוכל איש לבא עליך בטרוניא בעבור זאת, אך באחת שגית, בהאמינך כי יש בעמנו מספר רב דורשי מ“ע עבריים ויהי לך גם לאחדים, או האמנת כי בעשותך חדשה, להוציא מ”ע יום יום עם קוּרזע וטלגרמות יעזבו כל החותמים את מ“ע האחרים ויבחרו ב”היום“, ותשכח כי גם הם יוכלו להשיג רשיון כזה, אם כבר יש להם זכות להוציא מ”ע, ומי יעמוד לשטנה לי אם אחפוץ גם אנכי לשלם להחברה הצפונית בעד טלגרמים? האם לא יאותו לשלוח גם לי כל הדברים בטלים להעתיקם על רגל אחת, לפעמים בלשון מגומגם מחמת חפזון?!

צר לי כי מחויב אנכי להגיד לך כי זה שנית נכשלת להזיק לאחרים מבלי להטיב לך. בעת אשר צעירי עמנו שבו לחובב עמם ובנפש חפצה וכח עלומים בקשו להוציא לאור מ“ע רוסי לעמם וישאו ויתנו שנה תמימה בענין הזה, כאשר הודעתי ב”המליץ" ואנכי נתתי להם את הרשיון מבלי לקבל פרס ועוד נתתי להם על הוצאות 1,500 רו“כ, והנה קמת אתה ותהי לעורך מ”ע שני שלא היה לעולם צורך בו והסופרים המעטים רצו הנה והנה, ההוצאות רבו וההכנסות התמעטו. ולבסוף לא יכלו גם שניהם להתקיים. וכן עשית ביסדך את מ"ע “היום”.

הוצאתי את כל רוחי, אך סהדי במרומים לא להתחרות ולהתקוטט, רק לאשר הציקתני האמת להביע כל הגיוני לבבי לפני קהל ישרון טרם אלך ואיננו, אשר עצרתי ברוחי עד כה, לבלי הפריע את השלום, ובראותי כי בזאת לא אשביח קנאת משטיני, טוב טוב לי עכ"פ הנוחם כי לא יגפני עוד לבי על אשר לא דברתי אמת כאשר עם לבבי ויהי מה!

מאד יוכל להיות כי משנאי חנם לא יכירו בדברי כי לא להכעיסם ולהבלימם כונתי, וכי שלום אדבר והמה למלחמה, ולא יודו כי אני מוכרח להשיב על הדבות אשר הוציאו עלי, ואז יצאו חוצץ כלם עם ליצני הדור וכותבי פלסתר ופתקי־אוילים. אך אנכי מוסר מודעה מראש כי לא אוסיף לענות לאיש ונפשי כעפר לכל תהיה.

ארז