קוּם, אָבִי, עֵת לִטְבֹּל. חָרַג אוֹר בַּתְּרִיסִים.
הַסִּמְלוֹן וְהָעֹל, טַלִּיתְךָ וּתְפִלֶּיךָ,
כְּבָר נָכוֹנוּ לַיּוֹם, כְּבָר גָּמְלוּ לַנִּסִּים.
כָּךְ צוֹפֶה לַמָּרוֹם בָּרֵחַיִם הַשֶּׁכֶב.
הוּא צוֹפֶה וְטוֹחֵן וְרִכְבּוֹ עַל לִבּוֹ.
מְלֹא קוֹלוֹ בְּאָמֵן, הוּא נוֹשֵׁם אֶת הַשְּׁחֹקֶת.
כִּי עָצַמְתָּ, אָבִי, כְּגַרְגֵּר בָּרִבּוֹא,
שֶׁנִּגְרַס עַד הָבִין וּבִלָּה כָּל מַחְלֹקֶת.
מַה לָּחַשְׁתָּ לִי, אָב, מִן הַבּוֹר בְּפוֹנָר?
הֲצִוִּיתָ לִי קְרָב אוֹ וִדּוּי אֱמוּנֶיךָ?
עוֹד הוֹמִים, עוֹד הוֹמִים הָרֵחַיִם בַּכְּפָר,
תְּאוֹמִים יְתוֹמִים שֶׁהִגִּיעוּ עַד לֶחֶם.
הֱבִיאוּנִי יָמִים אֶל מֵימֵי הַטְּחָנוֹת,
וְהִנֵּה אֲדֻמִּים וְגַלָּם מְשַׁוֵּעַ.
שִׁיר הַשֶּׁכֶב נָדַם, וּבְעֵינַי הַקָּמוֹת
מְפַרְפֵּר בֶּן־אָדָם בְּקוֹלוֹ הַטּוֹבֵעַ.