לֹא יָצְקוּ שָׁמַיִם מַיִם עַל יָדַי,

וָאֶכְרֶה לִי עַיִן בְּמִרְבַּד גִּידַאי.

וּבִגְהֹר אֶל אֶבֶן כַּשִּׁילַאי חָרוּף,

עוֹד נַפְשׁוֹ כּוֹאֶבֶת אֶת וִתּוּר־הַמָּעוּף.

עֵת יָגֹל הָאֶבֶן מִמִּרְבַּץ נִצְחָהּ,

הַנַּח לוֹ לָשֶׁבֶת לְהַסְפִּיג מִצְחוֹ.

לֹא יָצְקוּ שָׁמַיִם מַיִם עַל יָדַי,

יֵשׁ הָיָה לְאַיִן, הַחֲלוֹם לִבְדַאי.

בֵּית־קוֹמוֹת בָּנִיתִי, לֹא יָשַׁבְתִּי בּוֹ.

אֶת הָרַי הָרִיתִי וְכַרְמִי יִבֹּל.

חוֹמוֹתַי הֵלִיטוּ עֵינֵיהֶן בָּעָב.

גֵּר בָּכֶן הָיִיתִי וְדוֹמֶה – תּוֹשָׁב.