שְׁלוּיִים מִיוֵן סִמְטָאוֹת, מִירֹקֶת פַּרְבָּר, מֵעַצֶּבֶת
צִבְעֵי הַחוֹמוֹת הַקְּלוּפוֹת, מִצַּחֲנַת אִטְלִיזִים וּשְׁוָקִים,
נוֹהֲרִים אִישׁוֹנִים אֶל סִפִּי. כִּפְנִינִים בְּטִיסָה מְאֹהֶבֶת,
נִשְׁחָלִים עַל קוּרֵי מַבָּטַי וְחוֹרְזִים עִגּוּלִים חֲבוּקִים.
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל דִּין שֶׁעֻוַּת בָּעוֹלָם. וְעֵינַיִם
מַמְרִיאוֹת וּמַדְאוֹת אֶת נַפְשִׁי אֶל גַּבְהוּת מְסֻחְרֶרֶת חוּשִׁים,
אֶל מִצְחוֹ הַקָּמוּר שֶׁל הָאֹפֶק, סוֹעֵר בְּצַמְּרוֹת עַפְעַפַּיִם,
אֶל עֲתֶרֶת בְּרָקֶיךָ בָּרַעַם. וְאַתָּה בַּפִּנָּה, בְּלִי־מֵשִׂים.
עָמְתָה אֲפֵלַת הַמִּדְבָּר בּוֹ הוֹלַכְתִּי צֹאנִי אֶל הַמַּיִם,
מִפִּי הַבְּאֵר כְּבָר נָגֹלָּה הַמּוּעָקָה הַסַּלְעִית.
מִי גּוֹלֵל?
אַתָּה שָׁר וּשְׂפָתֶיךָ פּוֹקְדוֹת אֶת הָעֵדֶר כִּצְבָא הַשָּׁמַיִם.
כְּבָר אָנוּ שְׂפָתַיִם שׁוֹתוֹת הַשִּׁקּוּי הַטּוֹרֵף, הַמַּרְקִיד:
‘יִשְׂרָאֵל…’