זֹהַר שָׁתוּי וּמְסֻנְוָר מֵאָפְקֵי מִסְבָּאָה מִתְנַגֶּנֶת

שֵׂרַךְ וְזָרָה דִּינָרָיו בַּשְּׂדֵרוֹת, בָּרְחוֹבוֹת, בַּבִּיבִים.

צֵל נַעֲרָה רָכַן וּמְגָרֵף מִמִּדְרֶכֶת עוֹמֶמֶת

שְׁלַל מְכִתּוֹת הַבְּרָקִים אֶל כִּיסָם שֶׁל יָמִים שִׁכּוֹרִים.

לוֹט הַיָּמִים הַשִּׁכּוֹר. נְעִימַת הָזוּתוֹ הַחוֹזֶרֶת.

כְּשִׁירֵךְ שֶׁכָּנַף אֶת עַרְשִׂי, כְּהִרְהוּר כַּף־יָדֵךְ בִּשְׂעָרִי.

אִמִּי, רַק נוֹלַדְתִּי הַיּוֹם, חֲוַרְוֶרֶת, יַלְדֹּנֶת כְּזֶרֶת.

פִּלְשׁוּ חֲצֵרוֹת וְאָבוֹא, פִּתְחוּ וְאָבוֹא שְׁעָרִים.

אַתְּ, הַקָּמָה הַשְּׁתוּיָה, כָּל שִׁבֹּלֶת עֵינַיִם לָנֶצַח.

הִנֵּה אֶחְפֹּן מַלְעָנִים, אֲדַבְלֵל בְּלוֹרִיּוֹת שׁוֹבָבוֹת

וְאֶתְלֹש הַגֹּרְנָה.

אַתְּ, לֹא – אַתָּה! כִּי אוֹתוֹ הוּא הַלַּחַן, הַמֶּתַח, הַקֶּצֶב.

אוֹתָן הָעֵינַיִם בַּלֵּב. אוֹתָן הַנְּעִימוֹת דּוֹבְבוֹת.

סֹבְנָה, חֲזֹרְנָה.