לוגו
נאום סוקולוב
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

 

[על הרצל בקונגרס הששה עשר, 1929, במלאת 25 שנה למותו]


בחלקי עלה שוב פעם התפקיד להביא את תרומת ההערצה של ההסתדרות הציונית לזכרונו של תיאודור הרצל. זהו הכבוד הכי גדול של חיי, אבל זהו גם תפקיד קשה, משום שעל ידו עלי לחזור בעל כרחי על דברי. מה שיש בפי להגיד היום אינו שונה בעצם ממה שהגדתי לפני שנתיים. ההבדל היחידי בין שני התפקידים האלה הוא זה, שלפני שנתיים [1927] חגונו את יום הולדתו השלשים של הקונגרס הציוני והיום [1929] אנו מכבדים את זכרונו של הרצל לתקופת השנה העשרים וחמש למותו.

החיים הגדולים אשר נסתיימו לפני חמש ועשרים שנה אינם בגדר האפשרות של הערכת עין. אנשים גדולים כהרים נדמו כהרים הללו, אשר אין העין תופסתם לכל גבהם, כל כמה שאנו נמצאים בקרבתם. עשרים וחמש שנה עברו מאז אשר מת עלינו הרצל, ואותן עשרים וחמש השנים הן תמיד אותה התקופה העלולה ביותר לקפח בפירסומו של האדם הגדול. הדור אשר ידע אותו הולך ומסתלק. דור חדש קם, שבמובן ידוע עדיין הוא רואה את אותו הגדול בתור בן זמנו, אבל יחד עם זה לא ידע אותו בלתי אם מעט מזעיר. כל אדם גדול, אם במדע, אם בפילוסופיה ואם בחכמת המדינה, סובל הרבה במשך התקופה הזאת, כשכבר עבר את סף דורו ועדיין לא הגיע אל מפתן ההיסטוריה וכותבי התולדה עוד לא הספיקו להעבירהו אל מקום־הפרספקטיבה הנכון, הנשקף על פי ההיסטוריה של דורו.

אולם ביחס להרצל הדבר היה ויהיה שונה לגמרי. חיים כאלה שהוא חי אינם ניתנים על נקלה להיקפל במסגרת של ביאוגרפיה אפילו במרחקי הזמן. מה רבות הן נקודות ההשקפה היכולות לשמש נקודות מוצא לחקר אותו רוח היוצר רב הצדדים, אותה הגאוניות הססגונית ואותה האישיות הקוסמת אשר השתלטה על הדמויות הכי גדולות של התולדה הישראלית בדורנו ואשר נינסה וחיגבה אותן בעינינו!

חיי הרצל מסמלים את התקופה הכי חדשה של תולדתנו: שיבת הבנים שגלו מעל שולחן אביהם. הרצל חונך וגודל על ברכי התרבות הכי מעודנת של מערב אירופה ובאוירה זו בילה את ילדותו ונערותו. אבל כאברהם בשעתו שבר את אלילי המסורת אשר בה נולד והוזן. מתוך צו ההכרה היהודית, אשר פעמה קרבו, השליך אחרי גוו בזה אחר זה את כל השיח והשיג של הגיונות נעוריו ויפורר לרוח את כל עשתונותיה של תורת הטמיעה אשר היה מעורה בה מילדותו. נפשו היתה שדה מערכה למלחמה בין הגרסא דינקותא שלו ובין הוודאיות אשר בגרו בהכרתו. הוא, אשר בשחרותו היה כוכב דורך ב“סלונים” האציליים והאינטלקטואליים של ווינה – נעשה לבן יקירם של גיטאות מזרח אירופה. הוא, סופר שיצאו לו מוניטין בעולם – נעשה לאורגניזטור של יהודים. הוא, המחבק זרועות עולם באהבת אדם רבה – נקשר לגלגלי תעודותיה של אומה יחידה בודדה. בכל חליפות ומסה – מנהיג מדיני וכותב מחזות, נואם ועתונאי, ראש מפלגה ואמן – אין דבר אשר נגע בו ולא אצל עליו מהודו.

הוא מילא חלל כה רב ברוח אומתנו, בכוח כה עצום נכנס אל תוך דמיון העם, כל כך גדלו ועצמו פעולותיו עד לידי יצירת תקופה וכל כך בז מרצו לכל ליאות ועייפות, עד אשר רבים מאלה אשר כתבו אודותיו במשך חמש ועשרים השנה האחרונות הגיעו לידי ההכרה הברורה שרק ממרחקי הזמן בפרספקטיבה נכונה אפשר יהיה להכיר במלואה את האישיות הנפלאה הזאת – אז כשקרני הגאוניות שלו לא תכינה כל כך על עינינו וגם לא נוכה עוד בסנוורי משפטים קדומים מפלגתיים. הנה כי כן נוכל אולי עתה, כשרגש הצער כבר חלף עבר, להעריך ביתר דיוק גם את הכוחות הנפלאים של האיש וגם את המקום אשר תפס בלבות העם. ההבדל הזה יצדק או לא יצדק בתור אמת מידה בשביל אנשים מן החוץ, אולם אנו הציונים ראינו את הרצל מיד לאור היחידי הנכון, לאוֹר התולדה הלאומית שלנו. אנו הכרנו אותו מיד בתור חוזה, כדמות החוזים אשר מעולם המה, אבל בצורה חדישה. מפניו קרנה רוח אנשים רבי פעלים. הוא, מלא חיים, אש ועשתונות, רומם גם אותנו ויעש לנו כנפים. הוא היה בעל אישיות בולטת ומגנטיזם מקרין. בהירות מחשבה קבועה ופשטות מיוחדה ריחפו עליו והן משכו אחריהן אנשים מכל האומות.

היכולת למשוך אנשים מכל האומות היא משיחית. הרצל ידע מה שרצה להגיד וידע להגיד את זה בדברים הכי קצרים וברורים וישרים. טוב טעם מיוחד ובלתי רגיל היה לו בדבר, ונועם מדבריו זה קסם את שומעיו. עוז נפש מיוחד היה לו אשר לא עזבהו אף רגע. ועל כל אלה היה מבורך בכשרון של שליטה אינסטינקטיבית על הבריות ובכוח להכריעם למצוותו. הוא לא החליף צורות ומעולם לא העבירוהו על דעתו כעס וחרון או הצלחה ונצחון. הביאוגרפיון אשר יתאר את התפקידים הכבירים אשר הרצל מילא בזמן שבין הדפסת “מדינת היהודים” והקונגרס הציוני הראשון יוכרח להשתמש בשמות תואר לאין סוף, משום שאי אפשר למסור תמונה בולטת קצרה מכל הקשיים הכבירים והמסובכים, שעמהם הוכרח הרצל להילחם יום יום. הציונות עדיין לא היתה אז מאורגנה, אבל ההתנגדות אליה כבר היתה והיתה מאורגנה.

קבלת הפנים הראשונה שנערכה ל“בן השב” היתה – הבויקוט במינכן. ועד הקהילה היהודי של עיר זו לא נתן לנו להתאסף שמה. ממשלת באוואריה לא מצאה שום תואנת התנגדות לקונגרס. רק היהודים מחו. הם לא הבינו שהציונות היא כוח חיוני הפועל בעד הכי טוב ונעלה ביהדות על ידי שיטות חוקיות ושהיהדות תמצא על ידה את הכר הנרחב לתת ולתרום משלה את כל אשר בכוחה לתת לתרבות העולמית. בעקבות הקהילה היהודית במינכן הלכו גם קהילות אחרות. הרצל נלחם עם הקשיים האלה, הוא שרה עמם ויוכל להם. וכמו יעקב נהיה – לישראל. מלחמותיו עוד הגבירו את כוחותיו. את החלק הזה של תפקידו מילא בשלמות ובכשרון עליון ועוז נשגב. עם היותו עדין ומקסים בחייו הפרטיים – קשר בחייו הציבוריים כעס אצילי עם כשרון אדריכלאי ממדרגה עליונה. בתור דיפלומט לא היה דוגמתו. בכל תוקף עמד בדיבורו. הוא הרים את דרגתו מעלה מעלה, וירומם גם את החיים היהודיים למדרגתו האצילית והעליונה הוא.

באור ליום כ"ט באוגוסט, בשנת 1897 הגיד הרצל לי ולאחרים מידידי, שישבו עמו על המעקה של המלון “שלושת המלכים” בבזל, כשנהר הרינוס זורם לרגלינו – דברים מיוחדי ענין: היהודים הבולגריים האמינו זה מכבר – אמר – שהמשיח יוולד בראשון לחודש אלול. הם צדקו אמר הרצל, המשיח נולד היום בקונגרס הציוני. הוא הוסיף: המשיח הזה ילך ויגדל!

האיש הזה היה חפשי מכל אמונה טפלה. אבל בלבו בער רגש דתי עמוק. הוא לא רק האמין בשלמות בזה שהגיד אלא גם חזה את זה בעיניו. כשרונו המיוחד בתור מנהיג איחד דבר, שעד אז נדמה שאי אפשר לאחדו: את העם היהודי. ובכל זאת הרי לא המציא עוד אז שום שיטה פוליטית. מטרתו היתה – “לדבר אל בני ישראל ויסעו”, לאחדם תחת דגל משותף ולהדריכם הלאה הלאה בכוח הגאונות שלו אל המטרה הנכונה. הוא ידע שזהו צמח שגידולו דורש איטיות ומלחמה, אבל הוא גם ידע שהגידול האיטי והלוחם עוד יעיק ויחזק שרשי הצמח ועוד יותר יבטיח את קיומו. הוא האמין בעם היהודי, שרצונו לא יסבול מחוסר כוח מניע והתמכרות למטרה עליונה.

האם לא היה זה משיחי?

מה היה הקונגרס הציוני הראשון ומה היתה כל התקופה הראשונה של הציונות? הכל נתפס והושג בתור חזיון אראלי בהיקפו ומזהיר בחשיבותו.

למילוי החזיון הזה דרושים היו כשרונותיהם של שותפי עבודה רבים. לא רק מסדרי הקונגרס – רוחו הכביר של נורדאו וההתמכרות מלאת המרץ של דוד וולפסון – מילאו ביניהם את התפקיד הראשי, אלא גם מייסדי האגודות, הפדרציות, המוסדים, ואחרים, לכל אורך החזית מלבד כמובן, המתיישבים החלוצים הראשונים בארץ ישראל – שעל חשבונם יש לזקוף תמיד את הזכות הכי גדולה, ־ כולם היו נחוצים בהכרח לנצחונו של הרצל. אולם החוזה הזה שיווה תמיד לנגד עיניו את כל החזיון בשלמותו. כל תפקיד ותפקיד של הפעולות האלה לא היה מסַפר כלום לדורות הבאים על כל גדלו של המפעל המשותף. רק היסטוריון, שהכוח המדמה שלו מסוגל לראות את הגודל של ה“כל” בכל אחת מן הפעולות והמעשים הבודדים, יוכל להסעיר עוד את דופק העם, אשר לו בניינה של ההסתדרות הציונית כבר נעשה לסיפור ישן נושן ובעוד מעט יהיה לאגדת קדומים.

הרצל ראה שהשאלה היהודית חדלה כבר מהיות שאלה של דת. ההגיון הבריא שלו היה חזק מדי, מאשר להרשות לו לראות את השאלה היהודית אפילו בתור שאלה של גזע. הוא הרגיש שציר השאלה הוא חוסר ארץ. וכאשר למד לדעת שהאהבה לציון היא משאת נפש, שהיהדות אינה יכולה לאבדה מבלי לאבד את עצמה, היה לציוני ארץ ישראלי. אפילו הרצל ש“מלפני ההיסטוריה”, שמלפני הקונגרס, כבר התרומם בעינינו למעלת בן־אלמות. הרצל של “מדינת היהודים”, הרצל בפריז בשנות 1895 – 1896, התגלותו היתה כמו צעקה מתוך חוסר נשימה, תדהמה וזוהר. הוא צר לפרובלימה שלו צורה פשוטה, וגמר בדעתו לבלי תת לשום דבר שיחשוך את המחוג הבהיר של פתרונו. און מרצו, הגיונו הישר והבהיר היו ריפוי לנפש, מכאיב אבל גם מרגיע. הוא מצא גאולה מן המיצר וסוד הטרגדיה היהודית הבלתי מובנה.

ואף על פי כן לא ידע שלווה, לא היה חפשי. עוד רגע ואי המנוחה שבה אליו. הוא חשב, שגילה סוף סוף פתרון טבעי לפרובלימה היהודית.

הוא היה אדם בודד, ואף על פי שידע אלפי אנשים ובחן אותם בעין חדה, הרי קשה בכל זאת להראות באצבע על ששה או שבעה אנשים, שאפשר יהיה לחשבם בתור ידידיו האינטימיים בתקופה זו. בהכרת עצמו החדה, בכמיהותיו החזקות והאצילות היה בונה אז מחיצות בינו ובין בני אדם מן החוץ, שרק בקושי גדול אפשר היה לשברן. הוא הטיף את תורתו לידידים אחדים בהתרגשות והתלהבות, כאילו רצה לחזק בתוקף דבריו את אותה הוודאיות, שעוד תססה בקרבו. אבל השלווה האחרונה, הוודאיות הגמורה רחקו ממנו.

הרצל ההיסטורי מתחיל בארץ ישראל בתוך הארץ ובקונגרס הציוני הראשון. עד אז היתה הציונות הפוליטית רק תיאוריה. היא היתה קיימת רק בחוברות, רק בדמיונות המנהיגים ובלבות הנוהים אחריהם. הקונגרס נתן לה ביטוי מוחשי וצורה בולטת. הרצל הוכר בתור מנהיג למן הרגע אשר בא במגע עם עמו, ומן אותו היום הראשון של הקונגרס הציוני לא חדלה תורתו על האידיאה היסודית לעורר את מחשבותיהם ולחמם את לבבותיהם של בני עמו. האידיאה היסודית שלו היתה – העמדת האומה היהודית על בסיס של שוויון כבוד עם כל אומות העולם.

ברוח זו ניגש אל תפקידו: בשיחות, “במשפט גלוי”, “טשרטר” וכו', היו לו תנאים קודמים מוכרחים להתפתחות מתמידה. הוא הורה אותנו, שלא נרוויח כלום מזה, שנעמיד פנים כאילו הקשיים הם קלי ערך, אבל שעוד רע מזה יהיה אם נבהל ונפריז על מידתם. הוא לימד אותנו לבחון את הפרובלימות כהווייתן, מבלי להגדילן או הקטינן.

כשמתנגדיו טענו – ואת הטענות האלה הרי שמענו לעתים תכופות! – שאף אם נודה בציונות להלכה הרי למעשה תפגוש בקשיים כבירים, ענה להם הרצל בחיוך־חן־חן טיפוסי שלו. במקרה ידוע – באסיפת כי"ח בווינה בשנת 1899 – אמר הרצל: “בטרם שהקשיים הממשיים יבוגרו לבחינה, עלינו להחליט תחילה, אם על ידי קבלתנו או דחותנו את הציונות נצטרך בכלל לבחון את הקשיים. אם נדחה את האידיאל שלנו, הרי אז יפלו כל הקשיים ואם נקבל אותו, שום קשיים לא יעצרו בנו בדרכנו. האם הנכם אידיאליסטים על תנאי?”

על הרצל הוטל לארגן את הציונות ובתפקיד זה התעסק למן היום הראשון בקונגרס הראשון עד ימי חייו האחרונים. הוא היה האדריכל הגאוני על שדה ההסתדרות הציונית. מתנגדי הציונות “מאורגנים” בבתי קהילות ניסו לבוא בטרוניה ולהטיל ספק בכשרותו של הקונגרס הראשון, משום שאחדים מן הצירים לא יכלו להיבחר באופן פורמלי על ידי הגזירות כנגד הציונות ברוסיה, רומניה ובעוד איזה ארצות. אבל הרצל חשב גם את אלה לציונים נכונים. “כשאספות של מאות או אלפי יהודים” – כתב הרצל – בחרו בבאי כוח לקונגרס הרי יש להם הזכות להיחשב בתור צירים לא פחות מאלה הנשלחים מטעם עשרה או אחד עשר חבר של בית קהילה פילנטרופי יהודי, המבקשים מאת נשיאם או סגן־נשיאם להיות באי כוחם". זאת היתה אחת מהטיפות של מרה התלויות בדבריו של הרצל, טיפות שנפלו מפיו רק לעתים רחוקות.

אבן הפינה של ההסתדרות הציונות היתה – הסעיף השני בתכנית הבזילאית:

“בכדי להשיג את המטרה הזאת (“מקלט בארץ ישראל בטוח במשפט גלוי”) – מציע הקונגרס את האירגון המרוכז של כל העם היהודי על ידי מוסדות כלליים בהתאם לחוקי הארץ”.

עלינו היה לרדת מעל במתי העננים של הפרינציפיון על הקרקע החלקלק של עסקי כספים. ביום השני של הקונגרס הראשון הוגשו שלוש הצעות בנידון זה: אחת מאת הפרופסור שפירא, ליצירת קרן, אשר לא יגעו בה עד אשר תשיג את המכסימום של עשרת מיליון לי“ש, אחת – מאת מר מוזס מקטוביץ, ליצירת חברות אחריות ובטחון הדדי, שכל תורם יקבל קרקע בעד הסכום אשר נתן, ואחת מאת הד”ר ראובן בירר מסופיה ומר ברוצינר, ליצירת קרן, שכל אב משפחה יתרום לה שנה שנה. הרצל בעצמו נטה לדעתו של הפרופסור שפירא, הצעה שנתפתחה למוסד הקרן הקימת שלנו. קרן זו נתקבלה באחרונה ונוסדה על ידי המרצתו התקיפה של הרצל עצמו (אשר תרם את תרומתו הראשונה בבית הכנסת בבאזל) בקונגרס החמישי בשנת 1901. אבל הרעיון לקרן הקימת נולד עוד בקונגרס הראשון – אז כאשר נוסדו המוסדות העיקריים: השקל, הועד הפועל והמכשיר העיקרי של הציונות, הקונגרס עצמו. גם הרעיון של הבנק הקולוניאלי היהודי הורתו ולידתו היו בקונגרס הראשון. בקונגרס השני נעשו מעין “חתימות בחינה” ל“אוצר התישבות היהודים” בתוצאות מעודדות. ליצירתו והתפתחותו הראשונה של הבנק הזה הקדיש הרצל את מיטב מרצו. הבקורת הנזעמת, שפגש הרצל בנוגע לבנק לא רופפה אף במעט את החלטתו הנמרצה להמשיך את העבודה למרות כל המכשולים. כל הצלחה והצלחה של הבנק הזה שימחה את לבו. על ידו בעיקר נוסד גם הסניף האנגלו פלשתינאי בא"י.

אלה אשר התבוננו אל התקדמותה של הציונות, אפילו אלה, שמתוך הכרתם לא יכלו לקבל את עיקריה הראשים הוכרחו להכיר את הטוב הצפון בתנועה עצמה. רבים מהם הודו שהקריאה לעצמאות לאומית אפילו רק בתור חזיון, חלום, שעל ידו אולי יתעוררו ההמונים הפזורים בגולה לחיים יותר מזהירים, מלאים ועליונים – קריאה זו עצמה אין ערוך לחשיבותה. איש לא הבין יותר טוב מהרצל עצמו, שהציונות מוסיפה חיזוק עצום והכרחי להכרה היהודית הרוחנית, הכרה בוערת של מילוי תפקיד עולמי גדול של מטרה עליונה, מילוי שלא יתואר באיזו ארץ אחרת כמו במדינה יהודית נעלה על אדמת התנ"ך, ואף על פי שידיעתו בעברית היתה קלושה ועוד פחות מזה היה נוטה לטפל בפרובלימות התרבות היותר עמוקות שלנו הנעלות והדקות והמפולפלות – היה לו מסלול משלו בענינים אלה וממנו לא נטה.

האידיאה העיקרית שלו היתה, שהציונות איננה שוללת כלום מן הטוב הצפון בכל תורותינו הקדומות, אלא היא מגדילה בהרבה ומחיה רגש יותר עמוק למציאות אנושית, ועושה אותו להשפעה שליטה בחיים וגם בשאיפותינו והרגשותינו הדתיות. אין זאת אומרת שהוא לא מצא שום הבדל בין הציונות ושיטות פילוסופיות אחרות. אם לא מתוך חקר, הרי מתוך האינטואיציה הנפלאה שלו הבין, שיש הרבה הבדלים ביניהם. הציונות יחידה היא ואין דוגמתה בהכרזתה הנמרצה והפשוטה שהיהדות אינה רק אמונה בלבד אלא גם חיי אומה מיוסדים על תולדה ומטרה. על כן הכריזו הציונים בהחלט שבשם בני ישראל יוכלו להיקרא באמת רק אז, כשהבנתם בתורת ישראל תוכל לעמוד בבחינה של קיום לאומי עצמי מלא, בחזון של נביאינו אשר נבאו לחיים חדשים של עם ישראל בארץ ישראל. בקצרה, הציונים רואים בדרישה זו יסוד מוסד ליהדות חיה אמיתית, כפי שהונחה מאת נביאינו.

כל אלה שידעו את הרצל מקרוב, יזכרו, שמן היום הראשון אשר נכנס לתנועה הציונית התחיל לקרוא בתנ“ך לעתים תכופות. הציטטה היותר חביבה שלו היתה: “אם אשכחך ירושלים”. הפיליטון שלו Mouschel היא סטירה נפלאה נגד ההתבוללות וקריאה ליהדות אמיתית וטבעית. האידיאליות העשירה והמלאה של סטירה זו נותנת לה משקל של תוכחה תנ”כית. אני זוכר עד כמה שמח הרצל כשהפרופסור שפירא ביאר לו (בקונגרס הראשון) עד לאיזו מידה הציונות היא שיבה אל ההטפה לחיים הפרימיטיביים, המוציאים את ביטויים המלאה בתנ"ך. “לי כל הארץ” – זאת אומרת, שהארץ מוכרחה להיות קנין האומה. עיני הרצל נוצצו שמחה כששמע את הדברים האלה. “כן, צדקת, אדוני הפרופסור” ענה הרצל וילחץ את כפו בחיבה יתירה.

אמונתו החזקה של הרצל שהתנ"ך הוא בית האוצר העולמי הכי גדול מחזיק ברכה רוחנית וחוקי חיים ושהבטחותיו כוללות עזרה לחלשים, נחמה לסובלים, אומץ לרפי רוח, בטחון לכושלי ברך, סליחה לחוטאים ותקוה לתקומת ישראל – אמונתו זו היא היא אשר זעזעה והרגיזה אותו למשמע ההכרזה המפורסמה של רבני המחאה. “כיבוש הקהילות” (בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס השני בבזל בשנת 1898) היה מענה לרבנים האלה. הוא רצה לשמוע את דעת הקהל, את דבר העם. האמצעי הכי ראוי לזה היה בעיניו כרטיס הבוחר לקהילה. בימי הקונגרס השני כבר נתקיימו 913 אגודות ציוניות. כל הציונים היו נבחרים. הרצל ידע שמאחוריו עומד העם היהודי. הוא היה האיש שעליו השליך העם את יהבו, בו שם את תקותו, והוא לא הכזיב אותו. הוא הכיר, שהשפעת הציונות שלו על הפרט היהודי הלכה וגדלה. אנשים חדלו מהתבייש להיקרא בשם יהודים. הם התחילו להכיר ביקרת ירושתם ובהכרח להתאים את חייהם ומעשיהם לגודל ערך עמדתם, ולהרים את קרן ישראל. אז פנה בקריאתו אל ההמונים והם נענו לו. באו ונהיו דברי הנביא: “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה', בעתה אחישנה”.

ההסתדרות הציונית היא ספר זכרון של חיי הרצל. היא נולדה בקרבו. ככל אשר תשלוט רוח זו בקרב הציונים כן תגדל ותפרח ההסתדרות הציונית.

עוד יותר ממעשיו ומדבריו ידובב לדורות מופת חייו, הדוגמה החיה ששמה הרצל. טוהר לבו, אומץ שאיפתו ללא כשלון, פחד והיסוס. אנו, אף אחד מאתנו לא יוכל להעפיל עד לסגולות הפלא של מוחו ולבו, אבל כולנו יכולים להתאמץ ולשרת למצער במידת מה של כשרון המעשה את עמנו ואת מטרתנו.

הרצל מת בעיר אדלך אצל רייכינאו באוסטריה, ביום כ' תמוז, תרס"ד. אחרי מות ווילברפורס אמרו עליו המספידים – ביחד למלחמתו נגד מסחר בעבדים ונצחונו – שהוא עלה השמימה ובידיו נשא אלפי אלפים נחושתים שבורים. – האם לא עלה גם הרצל השמימה ובידיו נחושתי עבדות שבורים של רבבות נפשות מישראל?

חיים כאלה לא ניתנו להתאבל עליהם, אלא להתיימר ולהתפאר בהם. האם מת ונקבר הרצל? אפשר לקבור רק את הניתן למות באיש גדול. אבל האיש הגדול בעצמו אינו בן קבורה ואם איש גדול לא יוכל להיקבר בזמן הרי מטרה גדולה בודאי שאינה בת קבורה. בין מתנגדינו היו כאלה בזמן מות הרצל אשר דימו, שהציונות תיקבר בקברו. הרצל בעצמו שיער עוד בחייו אפשרות הירהור כזה וטפח על פניו. עמדתנו, אמר בקונגרס הראשון, היא גדולה יותר מדי מהיות תלויה ביחיד. הוא הניח אחריו לא רק תלמידים מקשיבים אלא גם חוקה. אבידת הרצל הכריחה אותנו להידבק עוד ביתר שאת וביתר אימון לחוקה הזאת, ולנסות למלא על ידי שיטתיות מה שאבדנו בגאוניות. הקונגרס יישאר תמיד יצירה בלתי נפסקת של הרצל. הקונגרס שלנו הוא במקום פרלמנט ציוני והפרלמנט הציוני שלנו ייצור בית לאומי נכון ושלם בעד העם היהודי. לא, הציונות לא נקברה בקברו של הרצל. להיפך, בו נקברה האנטיציונות. ראו את ההבדל, שבין מינכן בשנת 1897 ובין ציריך בשנת 1929! ראו את הכוחות שלנו בהווה, ראו את מעמדנו הבין לאומי, ראו את ארץ ישראל של היום!

מתתיהו הרצל – זו היא כתובת, ששום מצבה בעולם לא תוכל להתרומם עליה, קצרה, אבל ארוכה למדי, לבטא יותר מכל חרוזי חרט על קברות מלכים, יצירי רגשות שירה הכי נלהבים. שתי המלים הפשוטות מביעות הרבה תהילה והכרה מאשר עמודים שלמים של חרוזים נאצלים. הוא מת, כמו שחי, מתוך בטחון ואמונה במשאת נפשו, באומתו. ידיו היו אמונות עד בוא השמש. בלתי נרפה על ידי נצחונות, כשלונות ומצרים, ידיו מוצקות ולבו אמיץ עד הקרן האחרונה של שמשו השוקעת – הוא מת, כאשר חי, מתוך מסירות לעמו, זו שחרתה לנצח את שמו ואת זכרונו על לבות כל היהודים ורבים אשר לא מישראל המה. לא רק עמנו, אלא גם כל האנושות התרוששה במותו של היהודי הזה, אשר איחד וקישר במידה כזו את הכוחות השכליים הכי עשירים עם הכוחות המוסריים הכי עליונים.

ה“קדיש” שלנו על הרצל אינו קדיש של אבלות. אין לו יחס למות. זהו שיר תהילה לאלהים. אני נזכר עתה במחזה מזעזע נפש של החברה קדישא בירושלים. נושאי המטה של המת הולכים ושרים בדרכם הלוך ושיר את הפרשה צ"א שבתהלים (“ויהי נועם”) עד הגיעם אל שדה הקברות לרגלי הר הזיתים. הגבעות והעמקים מסביב נושאים בדומיית הלילה את צלילי היגון ובת קולם נוקבת עד תהום הלב. כך נלווה גם אנו את הרצל עד אשר יענו העמקים והגבעות בארץ ישראל. אבל שירנו יהיה שיר העליצות, שיר הנצחון, שיר המעלות של גאולת אומתנו!