בּנימין־חיים השתדלן (שם משפּחתוֹ פראנקין) היה מנוּי מטעם הממשלה למאַסף המסים. הוא היה יהוּדי חסיד, איש לא רע מטבעוֹ, בּיחוּד היה חס על בּני־תוֹרה, ובימי גזירת החוֹטפים לא טימא את עצמוֹ בּלכידת חסרי־תעוּדוֹת כּדי למסרם לצבא (הממוּנה על גבית המסים הוּא שהיה ערב גם בּעד מסירת נפשוֹת לצבא). אבל כּל אלה שהיוּ צריכים לפּספּוֹרט היו אנוּסים להמתין לפעמים חדשים שלמים וּלהוֹציא את פּרוּטתם האַחרוֹנה עד שהשׂיגוּ מידוֹ פּספּוֹרט, לפעמים על שם אחר, מפּני שעל שמוֹ כּבר ניתן פּספּוֹרט לאיש אחר. בּכלל לא היה בּנימין־חיים מדייק בּשמוֹת. לא השם הוּא העיקר אלא – הפּספּוָרט. וּמי שהיה לוֹ צוֹרך בּפּספּוֹרט היה מקבּל אוֹתוֹ מאת בּנימין־חיים. על שם זה אוֹ על שם אחר – למַאי נפַקא מינה? בּהוֹרקי, עיר המחוֹז, היה לוֹ חבר זלמן הסוֹפר, שישב וחלק את השוֹחד לפּקידים והמציא את הפּספּוֹרטים לבנימין־חיים. וּבמכתביהם שכּתבו איש לאחיו בּעניני פּספּוֹרטים ערבּבוּ גם דברי תוֹרה וּמאמרים מספר ה“זוֹהר”.

בּימַי כבר בּטלוּ גזירוֹתיו של ניקוֹלאי הראשוֹן ועבוֹדת־הצבא הוּקלה הרבּה ונתקצר זמנה מעשׂרים וחמש שנה – לעשׂר שנים. וּבכל זאת עוֹד גדוֹל היה פּחדה של עבוֹדת־הצבא. ואל מי היה אפשר לפנוֹת לעזרה? – לר' בּנימין־חיים השתדלן. כשבּאוּ מים עד נפש, וּביחוּד כשסכּנה היתה צפוּיה לבן־תוֹרה, היה נוֹתן לוֹ פּספּוֹרט כּדי שיוּכל לברוֹח.

ואמרוּ עליו שמפּני שהגן על בּני התוֹרה, זכה שכּל בּניו היוּ בּני־תוֹרה, ואחד מהם היה רב בישׂראל.

הוא נמסר סוֹף סוֹף לדין ואחרי מוֹתוֹ יצא משפּטוֹ לגלוֹת לסיבּיר…