לוגו
בּפּוֹלטבה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%

בּאתי לפּוֹלטבה וּשתי קוֹפּיקוֹת1 בּכיסי. התאַכסנתי בּרחוֹב “הדרך החדשה” אצל ר' קלמן חזן־משנה. יהוּדי קטן, בּעל פּיאוֹת ארוּכּוֹת, שבּצאתוֹ החוּצה היה קוֹשר אוֹתן על קדקדוֹ מתחת למגבּעתוֹ החמה והשׂעירה. בּלילוֹת היה עוֹרך “תיקוּן חצוֹת” וקוֹרא זוֹהר וּתהילים. ולמרוֹת למדנוּתוֹ וחסידוּתוֹ היה תמיד מתקוֹטט עם אשתוֹ הזקנה, שהיתה דוקא אשה כּשרה וּמַקפּדת על הנקיוֹן בּאוֹפן אידיאלי. והקללוֹת והצעקוֹת היוּ מחרישוֹת את אזני.

הוּא היה יוֹצר דרשוֹת. וּ“פנינה” אחת מדרשוֹתיו הנני להציג פּה: “וּמציוֹן יסעדך” – “יסעדך” מלשוֹן סעוּדה. כּלוֹמר כּשאתה יוֹשב לסעוֹד אז “וּמציוֹן” – תברך בּרכּת “המוֹציא”…

ראשית כּל הייתי צריך לפנוֹת אל ר' חיים צ’ריקוֹבר גבּאי התלמוּד־תוֹרה שאליו נתן לי אחד מכתב המלצה.

אבי ר' חיים זה, ר' מיכל, היה לפנים מוֹרה בּבית־הספר אשר לממשלה. ר' מיכל היה איש חפשי בּדעוֹת, וּבנוֹ ר' חיים, להיפך, אדוּק מאד. הוּא איש עשיר, בּעל צדקה, מכניס־אוֹרחים, ועסקן גדוֹל בּכל צרכי הציבּוּר. את הספרוּת העברית הוּא אוֹהב בּאמת וּבאוֹצר ספריו נמצאת כּמעט כּל הספרוּת העברית החדשה וּמכבּד הוּא את הסוֹפרים העברים, אף על פּי שאיננוּ תמים דעים עמהם בּמה שנוֹגע לדת. הוּא קיבּל את פּני בּסבר פּנים יפוֹת והשתדל בּעבוּרי שיקחוּני לתלמוּד־תוֹרה. ראש התלמוּד־תוֹרה היה הרב ר' יעקוֹב מרדכי בּזפּלוֹב: חסיד גדוֹל וּמוּפלג בּיראת שמים וּבשׂנאת הבּצע. בּטרם קבּלוֹ אוֹתי שאל על אוֹדוֹתי את פּי הרב ר' יחזקאל אַרלוֹזוֹרוֹב מחַרקוֹב, והלז כּתב על אוֹדוֹתי דברים טוֹבים, וּבכן נתקבּלתי למוֹרה בּתלמוּד־תוֹרה בּשׂכר עשׂרים וחמישה רוּבּל לחוֹדש. עד שתבוֹא אשתי וּבני בּיתי מבּיֶלגוֹרוֹד בּיקשני ר' חיים צ’ריקוֹבר להתאַכסן בּביתוֹ. וכמוּבן, קיבּלתי את הצעתוֹ בּשׂמחה, כּי הישיבה בּאַכסניה שלי היתה קשה עלי מאד.

אחר חג הסוּכּוֹת נכנסתי אל התלמוּד־תוֹרה.

התלמוּד־תוֹרה היה בּבית, שמלפנים היה בּוֹ מרחץ ציבּוּרי. בּית גדוֹל ורחב ורק חמישה חדרים ממנוּ נתקנוּ בּשביל התלמוּד־תוֹרה. רק חדר אחד היה בּוֹ יבש וּמוּאר כּל צרכּוֹ, וּבוֹ בּחרתי לחדרי אני, וארבּעת החדרים האחרים היוּ מלאים טחב, וּבאחד מהם היוּ הקירוֹת ירוּקים מטחב עד החצי. שם למדוּ חברי.

שאר ארבּעת המלמדים היוּ יהוּדים פּשוּטים. הזקן שבּהם ר' חיים ליבּ, היה כּבן ששים, מלַמד חוּמש. הוּא היה דייקן, לפי הבנתוֹ, בּתרגוּם המלוֹת וּמסבּיר כּל דבר בּהסבּרה גמוּרה בּלי כּל בּוּשה וּבלי כּל איסטניסוּת, ואפילוּ אוֹתם הדברים שנקראין ולא מיתרגמין. הוּא לא היה מרבּה להכּוֹת את הילדים, אלא צוֹבטם, ורק לפעמים היה חוֹבט בּשבטים. הוּא היה מקבּל 18 רוּ“כ לחוֹדש וּמהסכוּם הזה הספּיק בּמשך עשׂרוֹת שנים לאסוֹף כּשבע מאוֹת רוּ”כ והיה נוֹתנם בּנשך.

השני היה ר' בּריל. הוּא היה, לפי הנראה, מלפנים קצת למדן, אבל כּבר שכח את תלמוּדוֹ. אוֹהב את ה"מַשקה״, והיה מביא את הבּקבּוּק עמוֹ וגוֹמע ממנוּ לפרקים בּעת הלימוּדים. בּלימוּדים היה מתרשל וּמשתדל לבלוֹת איך שהוּא את הזמן, בּיחוּד בּמקטרתוֹ שממנה היה מעלה עשן מחניק וּממלא את כּל החדר. הוּא היה מלמד “עברי” וגם חוּמש ותלמידיו לא ידעוּ כּלוּם.

המלמד השלישי היה אברהם חיים, בּעל זקן גדוֹל, תמים וּמתוּן בּכל הליכוֹתיו. הוּא היה מוּמחה בּהוֹראת הקריאה, לקרוֹת לפי הנגינה הנכוֹנה עם שוָא נע וּדגשים וכדוֹמה. אוּלם אחרי שהיוּ לוֹ תלמידים רבּים וּמלמד את כּל אחד ואחד לעצמוֹ, על כּן התנהל העסק בּכבדוּת ורק אחרי שנתים, שלוֹש שנים סיגלוּ התלמידים לעצמם את הקריאה הנכוֹנה.

כּמוֹ חי הוּא לנגד עינַי: יוֹשב הוּא ר' אברהם חיים כּל היוֹם על הספסל. פּניו כּמוּשים ודוֹמים למראה עפר, וזקָן גדוֹל מכתיר אוֹתם ועל ידוֹ כּכּר לחם, סכּין, צנוֹן וּמעט מלח בּנייר. ותלמיד אחד קטן יוֹשב, ור' אברהם חיים פּוֹרס בּמתינוּת מן הלחם וחוֹתך מן הצנוֹן חתיכוֹת חתיכוֹת קטנוֹת. שׂם בּמתינוּת את הלחם בּפיו ואחר כּך טוֹבל את הצנוֹן בּמלח ושׂם גם כּן בּמתינוּת אל תוֹך פּיו ולוֹעס לוֹ בּמנוּחה, והילד הקטן קוֹרא לוֹ כּצפּוֹר" “בָּ־רוּךְ שֶ־אָ־מַר”. וּבזמן שהילד לא הדגיש היטב את השין היה ר' אברהם חיים מרמז לוֹ שיחזוֹר שנית והוּא חוֹזר ושוֹנה וּמשַלש, עד שיצא בּרוּר מפּיו. ואחרי רגעים משיב את התלמיד הקטן למקוֹמוֹ ולוֹקח על פּי הסדר תלמיד אחר. והשאר יוֹשבים להם בּמנוּחה. פּני הרבּי הקוֹדרים היוּ, לפי הנראה, משפּיעים על הילדים, שישבוּ כּחנוּטים כּל היוֹם בּלי כּל תנוּעה, וּצחוֹק – קל וחוֹמר. ור' אברהם חיים יוֹשב לוֹ כּך כּל היוֹם ולוֹעס לוֹ בּמתינוּת את פּתוֹ ואת צנוֹנוֹ הטבוּל בּמלח כּמפצח גרעינים מתוֹך בּטלה והלימוּד בּתוֹך כּך מתנהל לוֹ לאטוֹ, בּדרך כּבוּשה וישרה, כּסיבּוּב של הגלגל הגדוֹל בּריחַיִם של מים. בּמתינוּת וּבמוֹנוֹטוֹניוּת2, המגיעה עד לידי המתת כּל רגש.

הרביעי היה ר' אברהם קיילין, איש שהיה יוֹתר סרסוּר ממלמד. ורק על פּי איזה מקרה נתמַנה למלמד.

למוֹרה שׂפת המדינה נתקבּל לפני איזה זמן ר' מרדכי קרישבסקי (אֶזרחי), שעלה מהרה לארץ־ישׂראל, ה' יאריך ימיו. על ידידוּתנוּ והתקשרוּתנוּ יחד בּחיבּת ציוֹן כּתבתי בּמקוֹם אחר.

מרהיטים וּמכשירי־לימוּד – אין מה לדבּר: מזה לא היה זכר. את השוּלחנוֹת והספסלים היוּ שוֹאלים מבּית־הכּנסת, שוּלחנוֹת שהיוּ מתנוֹעעים וחוֹרגים, והספסלים היוּ גבוֹהים וארוּכּים.

לעשׂוֹת איזה סדר שהוּא בּתוֹך אַנדרלָמוּסיה זוֹ, כּמוּבן, לא היתה כּל אפשרוּת. וּמלבד זאת בּאמת לא שׂמוּ עלי אלא קצת השגחה, אבל לא להביא שינוּיים. אחראי הייתי רק בּעד החדר שלמדתי בּוֹ אני. וּמה עשׂיתי? בּחרתי את הילדים שמצאתי בּהם איזה כּשרוֹנוֹת וָאאספם אלי, ללמדם לפי בּינתי, כּדי שלא יאבדוּ המה כּחבריהם תחת יד המלמדים הנבערים. חילקתי את “חדרי” לשתי כּיתוֹת ולפרקים נתתי לגדוֹלים שיחזרוּ עם הקטנים, וּבאוֹפן זה הצלחתי אמנם: התלמידים שלי ידעוּ את השׂפה העברית ואת התנ"ך. מלבד זאת הקדשתי שעה אחת ללמד את הכּתיבה לתלמידים שלוֹמדים בּשאר הכּיתוֹת. בּשעה האחרוֹנה שלפני הצהרים היוּ בּאים כּשבעים ילד ללמוֹד כּתיבה בּאידית (בּשביל שיוּכלוּ להשתמש בּזה בּחיים) וּמה רבּה היתה שׂמחת הילדים בּשעה זוֹ, וּבאיזה חשק עסקוּ בּכּתיבה! לרבּים לא היה מקוֹם אצל השוּלחנוֹת, והיוּ עוֹמדים על בּרכּיהם וכוֹתבים על הספסלים וגם זה היוּ מקבּלים בּאהבה.

מי שלא ראה את השׂמחה ואת החשק של התלמידים הקטנים בּשעת הלימוּד הזה לא ראה מחזה נהדר בּפנימיוּתוֹ מימיו, למרוֹת שחיצוֹניוּתוֹ היתה כּל כּך לקוּיה.

בּתלמוּד־תוֹרה הכּרתי לדעת את העניוּת היהוּדית. אמנם בּפּוֹלטבה היתה הפּרנסה מצוּיה. נמצאוּ גם עשירים בּעלי מיליוֹנים, וצרכי אוֹכל נפש גם כּן היוּ זוֹלים. וּבכל זאת נמצאוּ אוּמללים, וּבמספּר הגוּן, שלא היוּ יכוֹלים מאיזוֹ סיבּה למצוֹא פּרנסה. והם בּעלי־מלאכה שאינם יוֹדעים את מלאכתם; סוֹחרים פּעוּטים שאין להם בּמה לסחוֹר; אלמנוֹת מטוּפּלוֹת בּמשפּחוֹת וכדוֹמה. ראיתי ילדים מאחרים לבוֹא לבית־הספר, מפּני שלא היה לחם בּבּית ואחרים היוּ יוֹשבים רעבים. כּמוּבן, כּשנוֹדע לי הדבר הייתי, ראשית כּל, ממהר להאכילם. הייתי נוֹתן להם בּהלוָאה איזה פּרוּטוֹת לקנוֹת לחם, ותמיד היוּ משיבים לי. אבל לא קשה היה להבין, כי דבר שאי אפשר הוּא, להשׂבּיע את התלמידים בּמזוֹן רוּחני בּשעה שקיבתם ריקה ממזוֹן גשמי. מלבד זאת קשה היה לראוֹת את הילדים חציָם ערוּמים. היוּ כּאלה שלא היתה להם כּוּתוֹנת.

העירוֹתי את אוֹזן הגבּאים, וּביחוּד את ר' חיים צ’ריקוֹבר, והחליטוּ לתת לרעבים בּכל יוֹם אוֹכל: לחם וחתיכת דג מעוּשן לכל הפּחוֹת, להשתיק את טענת הקיבה. כּן התנדבוּ אחדים בּד לכוּתנוֹת. אבל כּל זה היה בּלתי מספּיק וּבלתי מסוּדר. צריך היה לדאוֹג בּשביל זאת, שהקהילה תספּיק את כּל הדרוּש בּמוֹעדוֹ וּבזמנוֹ.

בּזמן ההוּא בּא לשבת בּפּוֹלטבה על כּסא הרבּנוּת מטעם הממשלה ה' אהרוֹן גלייזר, חתנוֹ של הסוֹפר ה' אליעזר צבי הכּוֹהן צווייפל. והוּא איש חרוּץ ועסקן ציבּוּרי מטבעוֹ. ידע עת לכל חפץ, לקחת את לב העשירים, שיפתחוּ מעט את ידם הקפוּצה.

היתה בּפּוֹלטבה בּימים ההם חבוּרה קטנה של צעירים שעסקוּ בּתמיכת עניים. הצעירים ההם החליטוּ ליסד בּית־תבשיל בּשביל תלמידי התלמוּד־תוֹרה, להאכילם בּבּוֹקר תה עם לחם בּעד קוֹפּיקה אחת וארוּחת הצהרים בּעד שתי קוֹפּיקוֹת, וּמי שאין ידוֹ משׂגת לתת גם את הסכוּם המוּעט הזה לפטר מתשלוּמין לגמרי. הרב גלייזר התענין בּדבר הזה והמוֹסד הזה נוֹצר.

והצעירים עסקוּ בּמוֹסד הזה בּחיבּה שלא ראיתי דוּגמתה. אוּלם התלמוּד־תוֹרה בּעצמו לא היה עדיין מאוּשר מטעם הממשלה. פּעם אחת נכנס בּמקרה שׂר השוֹטרים אל התלמוּד־תוֹרה, וראה והנה מוֹסד חינוּכי לפניו. שאלני מה זה והסבּרתי לוֹ כּי זהוּ מוֹסד בּשביל בּני העניים שלא ישוֹטטוּ בּחוּצוֹת. וכמוּבן, ציוָה לגרש את התלמידים ושלא יפתחוּ עוֹד את התלמוּד־תוֹרה בּלי רשיוֹן. אמנם ממחרת הלך אחד הגבּאים אליו וּביקש ממנוּ, כּי יעלים עין מ“סוֹררים”, והוּא הבטיח, והתלמוּד־תוֹרה נפתח שוּב. אבל לי גרם הדבר צער גדוֹל, כּי קהילה גדוֹלה וחשוּבה כּקהילת פּוֹלטבה תהיה תלוּיה בּחסד של איזה פּקיד. הדבר הזה היה לחרפּה וּלבוּשה לכל הקהילה. ואנכי הרגשתי בּחרפּה זוֹ…

וּביחוּד חרה לי, כּאשר בּא פּעם סגן פּקיד הרוֹבע לחצר התלמוּד־תוֹרה, והנה גם הוּא ציוה ויפזר את התלמידים לכל רוּח. גם אז מיהר הגבּאי של בּית־הכּנסת, ה' ד. הוֹרנבּרג, שהיה חשוּב בּעיני הפּקידים, ועמד בּמקוֹם שעמד וּסגן הפּקיד נאנס להעלים עין מהתלמוּד־תוֹרה.

גבּאי התלמוּד־תוֹרה היוּ נוֹתנים לילדים עניים מגפים לימוֹת החוֹרף. פּעם אֵחרוּ לתת את המגפים והחוֹרף בּא. הילדים התאוֹננוּ בּאזני: מתי סוֹף סוֹף יתנוּ לנוּ מגפים? וילד אחד בּן עשר ענה:

– הם יתנו מגפים לחג הפּסח.

– למה לחג הפּסח? – שאלתיו.

– מפּני שלחג הפּסח נאמר “נעליכם בּרגליכם”…

בּזמן ההוּא נשׂא אחד מגבּאי התלמוּד־תוֹרה, העשיר דויד בּן משה מוֹלדאבסקי, את אשתוֹ השניה ציפּה, בּת הרב ר' פרידמן מקארלין. והוּא נדב שלוֹש מאוֹת רוּבּל לתלמוּד־תוֹרה לקנוֹת נעלים. השׂמחה היתה רבּה מאד בּין הילדים וגם אני שׂמחתי בּתוֹכם, כּי צר היה לי מאד לראוֹת אוֹתם בּאים כּמעט יחפים בּימי בּוֹץ וקוֹר. אז כּתבתי מכתב תוֹדה ועליו חתמוּ כּל הילדים שקיבּלוּ מגפים מנדבת מוֹלדאבסקי ושלחתי בּיד שני ילדים אל הנדיב והוּא קיבּל את הצירים בּחיבּה ונתן לכל אחד מתנה חצי רוּבּל. הדבר הזה אוּלי השפּיע עליו וּביחוּד על אשתוֹ כּי הזמינוּ אוֹתי לתת שיעוּר בּביתם. ונעשׂיתי יוֹצא ונכנס בּבית העשיר הזה.


  1. קוֹפּיקה – מטבּע רוּסית קטנה.  ↩

  2. בּקוֹל חַדגוֹני.  ↩