לוגו
הגנה עצמית
מיקום ביצירה:
0%

השמוּעה בּאה לעיר והאינטליגנציה הרוּסית, ו. קוֹרוֹלנקוֹ ועוֹרך העתוֹן המקוֹמי ועוֹד, מיהרוּ אל “שׂדה המלחמה”.

ההמוֹן, כּמוּבן, תיכף נתפּזר, ושׂר השוֹטרים שב בּמרכּבתוֹ העירה; העוֹרך פּגשהוּ ויקרא אליו בּלעג: “הנני מברך את האדוֹן לנצחוֹנוֹ”.

המאוֹרע הזה הרעיל את כּוֹס שׂמחתנוּ.

וּבכל זאת קיוינוּ, כּי המאוֹרע הזה לא ישָנה. כּי איך אפשר?..

הפּקידים שעשׂוּ לא כּדין בּודאי יענשוּ תיכף. הליבּרלים הרוּסים התאספוּ והוֹציאוּ מחאה עזה נגד שׂר השוֹטרים ונגד שׂר הצבא. וגם נשלחה טלגרמה לוִיטֶה שבּעֶטיוֹ ניתנה הקוֹנסטיטוּציה. וּבזה שבנוּ למנוּחתנוּ ותקותנוּ.

הכריזוּ כּי לכבוֹד הקוֹנסטיטוּציה יהיה מיטינג1 בּבית התיאַטרוֹן, שלוֹשה ימים, מפּני שאין מקוֹם בּפעם אחת בּבּית לכל ההמוֹן הרב.

השׂגתי כּרטיס וּבשעה הששית הלכתי אל התיאטרוֹן.

והנה כּל הכּכּר הגדוֹלה שלפני התיאטרוֹן מלאה אדם. נאספוּ כּשלוֹשת אלפי איש מהפּוֹעלים העוֹבדים בּמסילת־הבּרזל ועוֹד המוֹן גדוֹל מאד, כּשבעת אוֹ שמוֹנת אלפים.

והנה איש צעיר לימים יצא ועמד על הגזוֹזטרה וקרא בּקוֹל רם:

– חברים!

– אַנטוֹן, יחי אנטוֹן! – נשמע כּקוֹל רעם מפּיוֹת הפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל.

הכּרתי את אנטוֹן זה, הנהוּ מכּירי. איש צעיר כּבן עשׂרים ושלוֹש. הפּוֹעלים הסַבּוּ את שמוֹ לאנטוֹן. אנכי ידעתיו כּתלמיד הגימנסיה מהמחלקה השביעית, בּעל כּשרוֹנוֹת פּחוֹת מבּינוֹניים. מאיזוֹ סיבּה היה צריך לצאת מהגימנסיה, ואחר כּך עמד בּבּחינה וקיבּל תעוּדת בּגרוּת, אך לאוּניברסיטה לא נתקבּל ונסע לחוּץ־לארץ. וּמשם שב ונתפּס על הגבוּל עם איזה ספר אסוּר והוּשב בּוַרשה בּבית־האסוּרים וישב כּחצי שנה; ואחר כּך שמעתי שהוּא דוֹרש בּתוֹרה הסוֹציאלית, אף על פּי שהוּא היה בּן עשירים וגם נשׂא אשה עשירה. והליצנים היוּ מלגלגים עליו על שהוּא מכּה בּאגרוֹפוֹ על לבּוֹ וקוֹרא: אנחנו הפּרוֹליטאריים!

עכשיו נוֹדע לי, כּי הוּא אִרגן את פּוֹעלי מסילת־הבּרזל ונחשב להם לראש.

והנה הוּא התחיל לדבּר; וּבכּכּר היה פּתאוֹם שקט גמוּר. כּוּלם עמדוּ מחרישים וּמשתוֹממים.

והוּא התחיל לבאר את המצב המדיני ואיך צריך העם להתיחס אליו.

מעוֹלם לא עלה על דעתי, כּי לאיש זה יש איזה כּשרוֹן, ועל כּן השתוֹממתי בּראוֹתי, כּי בּדברים אחדים הכניע את כּל הציבּוּר הגדוֹל. כּזרם אֶלקטרי עבר ממנוּ אל כּל אלפי הנפשוֹת העוֹמדוֹת על הכּכּר. הרגש הלוֹהט שבּקרבּוֹ הלהיב את השוֹמעים בּלי גבוּל. ניכּר היה שהדבּרן המצוּין הזה נוֹצר לכתחילה להיוֹת לראֹש, וּבתוֹך קהל גדוֹל הוּא מרגיש את עצמוֹ כּמוֹ דג בּמים.

קוֹלוֹ היה צרוּד מעט, מפּני שזה ג' ימים לא פּסק לדרוֹש בּמקוֹמוֹת רבּים. ודרש גם עתה בּמשך שתי שעוֹת, וכל הגה שיצא מפּיו היה דוֹמה לפטיש ההוֹלם וּמפוֹצץ סלעים.

בּאמצע הדרשה עבר בּרחוֹב גדוּד קוֹזאקים. חרדה גדוֹלה לבשה אז חלק גדוֹל מהנאספים.

המאוֹרע שאירע היוֹם לא נמחָה כּליל מהלב, אך א. בּרעם קוֹלוֹ קרא: מוּגי־לב! הגיע הזמן שתסירוּ את הפּחד מתוֹככם! כּל אחד יעמוֹד בּמקוֹמוֹ הכן, הפּוֹעלים יסוֹבּוּ את ההמוֹן וישמרוּ עליו מבּחוּץ. היוּ כּוּלם גיבּוֹרים, היוּ חזקים – ואז תנַצחוּ! בּרשתוֹ זוֹ נגע גם בּשאלת היהוּדים.

“ידעתי, כּי ימָצאוּ אנשים רעים שיגידוּ: הנה “ז’יד” מבקר את סדרי הממלכה, אין זה, כּי הוּא רוֹצה למשוֹל בּכם. חברים, הנה אתם יוֹדעים אוֹתי זה שלוֹש שנים, אתם יוֹדעים, כּי טהוֹרה וּנקיה היתה עבוֹדתי מכּל שמץ פּניה. בּמסירוּת נפש עבדתי אך בּשביל טוֹבתכם. הגידוּ נא בּפני הקהל הזה, האמת אדבּר אוֹ לא?”

– אמת! – נשמע קוֹל רעם מפּיוֹת אלפי נפשוֹת.

– והנה עכשיו הגיעה לאזנַי שמוּעה – הוֹסיף הנוֹאם – כּי שׂוֹנאינוּ מתעתדים לעשׂוֹת פּוֹגרוֹם בּיהוּדים. רוֹצים הם בּזה להכּוֹת אתכם בּסַנורים, שלא תראוּ את אוֹיבכם האמיתי, ותשפּכוּ את חמַתכם על אנשים נקיים וּשלוים. התגינוּ עליהם, חברים?

– נָגן! – נשמע עוֹד הפּעם קוֹל גדוֹל.

גדוֹל היה המעמד הזה. עד עוֹלם לא אשכּחהוּ. גאוה לאוּמית לבשתני, בּראוֹתי כּי לא פּסוּ ענקים מתוֹך ישׂראל.

אחריו דרשוּ שני נוֹצרים, והסוֹפר החביב והנלבּב קוֹרוֹלנקוֹ בּיניהם. הוּא דיבּר יפה, אבל בּמה נחשבוּ דבריו החמים נגד זרמי הלַבּה שהריק מפּיו הנוֹאם היהוּדי?

אחריהם דרשוּ עוֹד יהוּדים רבּים, רבּים יוֹתר מדי, כּי כּבר התפּרדו אחינו הצעירים לשבעים ושבע כּיתוֹת, וראש כּל כּיתה היה צריך לדבּר וּלהציע את ה"פּלָטפוֹרמה2 של כּיתתוֹ. והנני מגיד את האמת, כּי הם קלקלוּ את כּל הרוֹשם, שעשׂתה עלי האסיפה המצוּינה ההיא.

התחלתי אז גם אני לפקפּק, אם יש ממש בּכל החוֹפש הזה. אילוּ היוּ רוֹב הדבּרנים רוּסים והיהוּדים נלוים אליהם כּסניף קטן, כּי אז ראיתי שיש לקוֹנסטיטוּציה יסוֹדוֹת בּריאים, שאפשר לסמוֹך עליהם. אבל אחרי שרוֹב המדבּרים הם יהוּדים ורוֹב השׂמחים הם עוֹד הפּעם יהוּדים, והעם הרוּסי ישן שינה עמוּקה, אין כּל יסוֹד לקוֹנסטיטוּציה זוֹ. אז עלה על לבּי לחשוֹד גם בּליבּרלים הרוּסים, אוּלי גם הם סוֹף סוֹף יקנאוּ בּיהוּדים, על שהם עוֹמדים בּראש התנוּעה ויקראוּ: “האחד בּא לגור וישפּוֹט שפוֹט?”

וּכששבתי מתוֹך האסיפה הגיעתני השמוּעה, כּי בּאוֹדיסה פּוֹגרוֹם… וּלמחרת, בּיוֹם הרביעי, בּאוּ שמוּעוֹת ממקוֹמוֹת רבּים, שהיוּ שם פּוֹגרוֹמים נוֹראים. ושגם בּעיר רוֹמני היה פּוֹגרוֹם, ורעי ר' פּינחס, זה האציל היהוּדי, שוּדד והוּכּה וּביתוֹ הוּצת בּאש, וּכשבּיקש לצאת השליכוּהוּ השוֹדדים אל תוֹך המדוּרה ונשׂרף.

מהשמוּעה הזאת הייתי איזה זמן כּמוֹ משוּגע. הרגשתי, כּי אני, חברי, כּל עם ישׂראל מוּקפים שוֹדדים ורוֹצחים ואין מנוֹס.

הרכּבת אמנם התחילה כּבר לעשׂוֹת את דרכּה, אבל לא יכוֹלתי לנסוֹע תיכף, מפּני שאז הייתי צריך לשבת בּאוֹדסה וּלהמתין לאניה כּמעט שבוּע ימים, והשמוּעוֹת שבּאוּ מאוֹדיסה היוּ גם כּן נוֹראוֹת.

וּמה יהיה בּעיר הזאת? – שאל איש את רעהוּ. – היהיה פּוֹגרוֹם גם בּעיר זוֹ אוֹ לא? הלכוּ שתדלנים מהרוּסים אל שׂר הפּלך לדרוֹש (אז היה עוֹד המנהג: לדרוֹש), כּי ישמוֹר על העדרים, והוּא ענה, כּי אף על פּי שהיהוּדים הראוּ נגדוֹ עזוּת, בּכל זאת לא יתן לעשׂוֹת בּהם פּוֹגרוֹם. כּך הבטיח, אבל אפשר לסמוֹך על הבטחתוֹ? בּכמה מקוֹמוֹת הבטיחוּ וּבכל זאת היוּ אחר כּך פּוֹגרוֹמים.

אז התחילה ההגנה העצמית להסתדר. ועליה השלכנוּ את יהבנוּ. היינוּ בּטוּחים, כּי הצעירים שלנוּ יתיצבוּ נגד החוּליגָנים ויפיצוּם.

החשבּוֹן היה פּשוּט: החוּליגנים הם גיבּוֹרים בּשעה שאין פּחד לנגד עיניהם. יכוֹלים הם להתנפּל בּקרדוּמוֹת על אלה שאין להם כּל הגנה, אבל כּשידעוּ שיש סכּנה בּדבר לנפשם, כּי אפשר שגם אוֹתם ימצא כּדוּר־מות, אז תיכף יעזבוּ את שׂדה המלחמה.

וּבאוֹתוֹ זמן שהסתדרה ההגנה העצמית חזקה השמוּעה, כּי הפּוֹרעים גם הם מסתדרים וכי בּאוּ ריקים וּפוֹחזים מוּמחים לסדר את הפּוֹגרוֹם.

ההגנה העצמית קבעה שמירה בּרחוֹבוֹת.

בּלילה התהלך נוֹטר־מגן אחד. איזה חייל התנפּל עליו והנוֹטר ירה בּוֹ ויפצעהוּ פּצע קל, אז התנפּלוּ קוֹזאקים על הנוֹטר ויכּוּהוּ מכּוֹת אכזריוֹת ויפצעוּהוּ פּצעים אנוּשים עד כּי הסתתרה בּינתוֹ.

נשמע, כּי פּה ושם הכּוּ עוֹד יהוּדים אחדים. כּל אלה היוּ אוֹתוֹת, כּי פּוֹגרוֹם קרוֹב לבוֹא.

לטוֹב יזָכר שם החסיד שבּאוּמוֹת הסוֹפר ו. קוֹרוֹלנקוֹ, שהגן על היהוּדים בּמסירות נפש. כּמדוּמה שהקוֹראים לא יתרעמוּ עלי, אם ארשוֹם פּה קוים אחדים מתכוּנת נפשוֹ. בּן הוּא לאב קוֹזאק וּלאֵם פּוֹלנית. כּמוֹ הקוֹזאקים כּן הפּוֹלנים סבלוּ מיָדה הקשה של ממשלת מוֹסקבה. הקוֹזאקים בּני ערבוֹת אוּקראינה היוּ בּתחילה חפשים ואחר כּך נהפּכוּ לעבדים נרצעים, והפּוֹלנים, שהיתה להם ממשלה גדוֹלה, נהפּכוּ בּתוֹך ארצם למשוֹללי זכוּיוֹת, וקוֹרוֹלנקוֹ עוֹד בּימי ילדוּתוֹ הרגיש שׂנאה לעריצוּת וחיבּה לאנוֹשוּת בּכלל. וּבאהבתוֹ את האנוֹשוּת לא הוֹציא מן הכּלל את היהוּדים. חיבּתוֹ ליהוּדים איננה נוֹבעת מרחמנוּת, כּמוֹ שאנוּ מוֹצאים אצל אחדים מאוֹהבי ישׂראל, שאהבתם היא צעקנית וּבה נסתר רגש של בּוּז, אלא הוּא פּשוּט אוֹהב את היהוּדי מפּני שהוּא אדם, ויש לוֹ, לדעתוֹ, הזכוּת לחיוֹת כּכל האדם.

הוּא למד בּגימנסיה בּז’יטוֹמיר ויתחבּר גם עם היהוּדים ולמד מהם גם לדבּר אידית.

פּעם אחת הייתי בּביתוֹ, בּבוֹאי לשבת בּפּוֹלטבה, והוּא סיפּר לי אז, כּי בּלכתוֹ בּחוּצוֹת מוֹסקבה, פּגשהוּ יהוּדי אחד זקן וישאלהוּ בּאידית: איפה דר הרב? הזקן, כּפי הנראה, טעה וחשבוֹ ליהוּדי. קוֹרוֹלנקוֹ ענהוּ בּרוּסית: אני איני יהוּדי וּלצערי איני יוֹדע איפה דר הרב. הזקן הניע בּראשוֹ ויאמר בּאנחה: אכן, כּן המה צעירינוּ: בּבוֹאם למוֹסקבה מתנכּרים הם לעמם ואוֹמרים על עצמם שאינם יהוּדים…

קוֹרוֹלנקוֹ הקדיש את כּשרוֹנוֹ הגדוֹל ללחוֹם נגד העריצוּת וּלהגן על העלוּבים רצוּצי המשפּט. נפשוֹ הטהוֹרה אינה יכוֹלה לשׂאת את העוול הנעשׂה למי שהוּא, בּין נכרי וּבין יהוּדי.

בּסיפּוּריו וּבמאמריו בּוֹלטת תמיד אהבתוֹ לאדם, אהבה חמה ועדינה, וסגנוֹנוֹ גם הוּא מצוּין, אין כּמוֹהוּ שוֹמר את המידה, שׂוֹנא הוּא את העוֹקצים הדוֹקרים כּקוֹצים וּמתרחק מכּל התרגשוּת יתירה. צבעיו הם כּוּלם עדינים ורכּים ויחד עם זה עוֹשים רוֹשם חזק מאד. לא לחינם שׂוֹנאים אוֹתוֹ אלה המחזיקים בּממשלת החוֹשך. כּי הוּא אמנם אוֹיבם היוֹתר מסוּכּן. לא בּקרדוּמוֹת ולא בּמַפּצים הוּא נוֹתץ את מבצרם, אלא בּלשוֹן רכּה משמן.

ידוּע, שהוּא, כּרוֹב הסוֹפרים הישרים, נתפּשׂ ונאסר ואחר כּן נשלח לגלוּת סיבּיר ושהה שם שתי שנים, שם עבד בּמלאכת הסַנדלרוּת. הציוּרים שכּתב מערבוֹת סיבּיר מלאים תוּגה עמוּקה, המוֹשכת את הלב וּמחממת את הנשמה.

קוֹרוֹלנקוֹ עמל בּכל כּוֹחוֹ לדבּר על לב ה“חוּליגנים”, שלא ישלחוּ יד בּיהוּדים. על כּכּר השוּק בּמקוֹם שהיוּ האיכּרים וּשׂכירי היוֹם נאספים, שם התהלך קוֹרוֹלנקוֹ מן הבּוֹקר עד זמן מאוּחר בּלילה ולא חדל מהטיף מוּסר וּממשוֹך את לב העם בּשׂיחוֹת פּרטיוֹת על דבר החרפּה הגדוֹלה של עשׂית פּוֹגרוֹם.

סיפּרוּ כּי נמצאוּ כּאלה שבּיקשוּ להמית אוֹתוֹ, לבל יהיה למכשוֹל. וּכשראוּ זאת הליבּרלים הרוּסים, השתדלוּ גם הם להראוֹת את ליבּרליוּתם וילכוּ גם הם לדבּר אל העם ולהניאם מפּרעוֹת. וּבכל זאת הפּחד מפּני פּוֹגרוֹם הלך וחזק.

בּליל השבּת ישבתי אצל אחד ממכּרי, שבּביתוֹ היתה תחנה לפלוּגה אחת מההגנה העצמית.

הצעירים דיבּרוּ, שׂחקוּ שׂחוֹק מעוּשׂה. והנה פּתאוֹם נכנס הנוֹטר חיור, מעיניו נראה פּחד, אף על פּי שהשתדל להיראוֹת כּמו שוֹקט הוּא. בּלחש וּרעדה הגיד, כּי הפּוֹגרוֹם התחיל.

–בּשוּרה! – קרא ראש הפּלוּגה, צעיר תלמיד־חכם, בּהטעמה חזקה ממש כּראש צבא.

והנה כּוּלם מיהרוּ לעמוֹד בּשוּרה. פּני כּוּלם חורוּ וידיהם רעדוּ. אכן בּטוּח אני, כּי כּוּלם היוּ נכוֹנים ללכת וליהרג בּעד עמם; אבל בּכל זאת הפּחד הטבעי מפּני המות, ואוּלי גם השׂנאה המוּטבּעה בּנפש היהוּדי לשפיכוּת דמים, העיקוּ על נפשם מאד.

וּמי המה אלה הלוֹחמים? ילדים בּני שבע־עשׂרה, שעוֹד צריכים לבלוֹת זמנם בּמשׂחקי ילדוּת, המה קיבּלו על עצמם את העוֹל של בּעלי מלחמה, להרוֹג וליהרג!

הרגשתי כּי לבּי מתפּקע מגוֹדל הצער וּמהכּאב. רבּוֹנוֹ של עוֹלם! בּשביל מה ולמה כּל הצרוֹת האלה? מה אתה חפץ מיהוּדיך? הם יצאוּ, ואני מיהרתי ללכת אל בּני בּיתי. מצאתי אוֹתם יוֹשבים בּחרדת מות. אחד בּא אליהם והגיד כּי בּאיזה מקוֹם שברוּ חלוֹנוֹת. וּבני בּיתי חשבוּ כּי אנכי כּבר נהרגתי שם.

וּכשראוּ אוֹתי נפלוּ עלי בּחיבּוּק ונישוּק, וכוּלנוּ בּכינוּ. עוֹד מעט ונשמע קוֹל יריוֹת.

חפצתי ללכת אל המקוֹם ששם היריוֹת נשמעוֹת ולראוֹת מה שם. אבל בּני בּיתי הרימוּ קוֹל בּכיה וגדרוּ בּעדי את הדלת. נשארתי על מקוֹמי, אבל בּשבתנוּ בּבּית עוֹד גדל הפּחד שבעתים. וּמלבד זאת לשבת על מקוֹם אחד וּלהמתין עד שיבוֹאוּ הרוֹצחים כּל כּך קשה.

אוּלם מהרה בּא אלינוּ איש מהמערכה וסיפּר לנוּ, כּי פּלוּגה אחת מההגנה העצמית פּגעה בּפלוּגה שניה, ואחרי שהיה החוֹשך גדוֹל חשבוּ אלה את אלה לפוֹרעים ועל כּן ציוה ראש הפּלוּגה לירוֹת, כּמוּבן בּאויר, להפחיד, וּכמוֹ כן נצטוָה הגדוּד שכּנגדוֹ, אבל תיכף הרגישוּ זה בּזה, והיריוֹת חדלוּ.

ממחרת דנוּ על דבר המאוֹרע הזה. הליבּרלים הרוּסים קצפוּ מאד על היהוּדים שהם מעוֹררים מהוּמוֹת, וקרוֹב יוֹתר להאמין, כּי מנהגה של ההגנה העצמית יגרוֹם לפּוֹגרוֹם, כּי הרוּחוֹת התרגשוּ לרגל המאוֹרע הזה.

ולא ידעוּ ולא רצוּ לדעת, הליבּרלים ההם, כּי אין לדרוֹש מנוֹער שידעוּ טכסיסי מלחמה. ואין כּל פּלא אם יבוֹאוּ לידי מכשוֹלים גדוֹלים. ולוּ בּאמת היוּ ליבּרלים כּי אז היוּ הם צריכים לעמוֹד בּראש המגינים.

הגנוּ גם אחינוּ הזקנים. ואמנם המצב הבּלתי נוֹרמַלי הביא לידי זה, שבּני הנעוּרים החלוּ לחשוֹב, כּי קיוּם האוּמה תלוּי רק בּרצוֹנם, כּי הם המגינים ואם הם גוֹזרים – הזקנים חייבים לקיים. איזה מהילדים השמיעוּ את דעתם, כּי יעשׂוּ הערכה על כּל יוֹשבי העיר, שיתנוּ כּסף לקוּפּת ההגנה, וּמי שלא ירצה לתת, יקחוּ ממנוּ בּאוֹנס.

זאת היתה התחלה של שיטת הגזילה, שניתן לה שם חדש “אֶכּספּרוֹפּריאַציה”, שבּעֶטיה נפלוּ חללים רבּים ונהרסוּ ממצבם אלפים.

סוֹף דבר היה, כּי התגבּר פּחד היהוּדים כּפלים: פּחד מפּני הפּוֹרעים הנוֹצרים וּפחד מפּני הצעירים היהוּדים, שבּאוּ גם הם למשוֹל בּעריצוּת בּעם עני ואביוֹן.

אינני יוֹדע בּבירוּר מה גרם לזה – אם היריוֹת שירוּ היהוּדים זה בּזה בּלילה אוֹ השמוּעוֹת על דבר הצלחת עוֹשׂי הפּוֹגרוֹמים בּקהילוֹת רבּוֹת – אבל איך שיהיה, ההתרגשוּת חָזקה מאד בּיוֹם השבּת, והפּחד מפּני הפּוֹגרוֹם התגבּר.

מרגע לרגע הלך הפּחד הלוֹך וגדוֹל.

קבוּצוֹת של ריקים וּפוֹחזים עמדוּ בּשוּק, וּכמוֹ הכינוּ את עצמם להתנפּל. קוֹרוֹלנקוֹ וחבריו הוֹסיפוּ בּאֶנרגיה כּפוּלה להשקיט את הפּוֹחזים, והיהוּדים היוּ שרוּיים בּפחד.

אנכי לא יכוֹלתי לשבת בּביתי ואתהלך בּחוּץ. כּשאמרתי לשוּב פּגשני צעיר רוּסי וישאלני: – היהוּדי אתה?

– ולמה אתה שוֹאלני כּזאת? – שאלתי אנכי.

– יוֹתר טוֹב שלא תתהלך פּה. קבוּצוֹת ריקים וּפוֹחזים עוֹמדים פּה ושם והם, כּפי הנראה, מחכּים עד שימצאוּ שעת־הכּוֹשר להתגָרוֹת בּאיזה עברי.

– וּמי אתה, אדוֹני?

– חבר להגנה העצמית.

בּירכתיו ואבוֹא הבּיתה. שם נוֹעצנוּ יחד לעקוֹר את דירתנוּ וללכת לאחד מידידי שגר הרחק מן השוּק. הלבּשנוּ את הילדים ונלך. בּרחוֹב אמרה לי אשתי, כּי רגליה מעדוּ ואינה יכוֹלה ללכת והיא בּאמת חָורה מאד. ואנכי כּשיצאתי מהשער פּגשתי בּריקים אחדים מהרוּסים. אחד מהם שׂם את ידוֹ על כּתפי ויאמר:

– הז’יד הזה יתן “מַגָריטש” (מתנה).

מוּבן מאליו, כּי הנשמה “נסתתרה כּרגע בּעקבי”. חשבתי כּי רגע מוֹתי בּא.

– זקן הוּא, – אמר הפּוֹחז השני, – הנַח אוֹתוֹ.

ואנכי יצאתי לחפשי. עברנוּ עוֹד מעט ואשתי אמרה לי, כּי אינה יכוֹלה עוֹד ללכת. הבּטתי אליה והנה היא חָורה כּמת. לקחתי מהר עגלה ואוֹשיב אוֹתה עם הילדים הקטנים ויסעוּ, ואנכי בּלכתי בּרגל כּשקרבתי אל הכּכּר שמשם יוֹרדים אל חלק העיר שבּשפלה, פּגשתי בּשני נוֹצרים, לפי הנראה, בּסוּמים בּמידה הגוּנה, חָלקתי להם כּבוֹד ואט הצדה.

– יהוּדי אתה? – קרא אלי אחד.

אנכי שׂמתי את עצמי כּלא שוֹמע ואלך הלאה. ולבּי מפעם בּחזקה.

– קרב הנה, אל תירא! – קרא הנוֹצרי.

לא חפצתי להראוֹת בּפניו את מוֹרך לבּי ואקרב אליו.

– הא לך יד, – אמר הנוֹצרי – אל תירא. אנחנו מהפּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל. עד נטף דמנוּ האחרוֹן נגן על היהוּדים.

נתתי לוֹ בּרכּת תוֹדה ונפרדתי ממנוּ בּשלוֹם.

בּאתי את בּית ידיד א. חייקין, שם היוּ עוֹד אחדים ממַכּירינוּ עם בּני בּיתם. כּוּלנוּ נדמינוּ כּכבשׂים, הנלחצים זה אל זה בּעת סער. ישבנוּ ודיבּרנוּ יחד. ניסינוּ גם לשיר, אבל אי אפשר היה לשבת, כּמוֹ גחלים בּערוּ תחתינוּ, וַנעזוֹב את הנשים והטף בּבּית, ואנחנוּ התהלכנוּ בּחוּצוֹת.

הפּוֹגרוֹם עוֹד היה מרחף כּמלאך משחית בּרחוֹבוֹת, בּרי היה בּעינינוּ כּי יפרוֹץ, אך אי אפשר לדעת את המקוֹם ואת השעה.

לפנוֹת ערב היתה עוֹד הפּעם אסיפה גדוֹלה בּרחבת התיאטרוֹן.

וכך עבר גם היוֹם הראשוֹן בּפחד. ואחר כּך הוּקל לנוּ מעט כּי בּיוֹם השני כּבר שב העם לעבוֹדתוֹ והרגענוּ את רוּחנוּ, כּי בּעיר הזאת לא יהיה פּוֹגרוֹם, אחר שפּה חי קוֹרוֹלנקוֹ, יש פּוֹעלים בּמסילת־הבּרזל, יש הגנה עצמית, – בּקיצוּר: היא בּטוּחה.

חשבתי לחכּוֹת עד לאחר השבּת ולצאת מעירי בּיוֹם הראשוֹן, כּי עוֹד לא בּאוּ שמוּעוֹת מרגיעות מאוֹדיסה, וּמקרוֹב וּמרחוֹק נשמעוּ רק פּוֹגרוֹמים וּפּוֹגרוֹמים.

ואוּלם בּלילה בּאוּ וסיפּרוּ לי, כּי מחר תהיה פּרוֹצֶסיה3 קדוֹשה, שישׂאוּ איזה איקוֹנין וּתמוּנת הקיסר. ואנחנוּ כּבר ידענוּ, כּי פּרוֹצסיה קדוֹשה זהוּ טבח ליהוּדים.

אז החלטנוּ לעזוֹב בּלילה ההוּא את העיר.

נפרדתי בּלב כּוֹאב ממקצת ידידי, שבּאוּ אלי בּלילה להפּרד ממני. כּגנבים בּאוּ, כּי פּחד נוֹרא נפל על כּל יוֹשבי העיר היהוּדים.

בּבוֹאנוּ אל התחנה מצאנוּ שם יהוּדים רבּים, הבּית היה מלא.

– אנה אתם נוֹסעים? – שאִלתים.

– למקוֹמוֹת ששם כּבר אחר “כּפּרוֹת”, – ענוּ בּהיתוּל מר.


  1. אסיפת עם.  ↩

  2. מצע לבחירוֹת.  ↩

  3. תהלוּכה.  ↩