איש־הצבא, העומד בשער, פתח את הדלתות הרחבות בשעה הראשונה בלילה ושיירה של עשרים איש, כפוּפים תחת ארגזיהם ומכורבלים אדרות שחורות, אפורות וצהובות, בּאשליקים (ברדסים) ו“שַרְפִים”, נכנסה לתוך החצר המרובעת הגדולה, כתשה בצעדיה את גלידי־הקרח והשלגים, עברה על פני גלגל־הבאר הגדול, שבאמצע החצר, והתפרצה לתוך הקסרקט הראשון.
מבעד לעמודי־ערפל צהובים, נטויים באלכסון־הבית ומוארים באורה של העששית הקטנה התלוּיה בתקרה, נראו ארגזים מעוטפים בשקים, צבורים תלים־תלים, אצטבאות מלאות אנשים ישנים צפוּפים, חבוּקים ומדובקים, חזות חשופים, רגלים יחפות. האיקונין התנוצץ באפלת־הפינה.
– פה אין מקום! – מקדמים את פניהם.
ואחרי שהם יוצאים ומבקרים בכל יתר הקסרקטים, שהדוֹחק בהם רב עוד יותר, הם שבים עוד פעם לקזרמה זו.
עֵרב רב בשיירה החדשה: “קאצאפּים” גאלוּגיים וטוּלאיים, בעלי כובעי־צמר גדולים, “חוֹחוֹלים” מרוּסיה הקטנה, יהוּדים.
אחדים מהישנים נעורים משנתם, מתנשאים ויושבים תחתיהם, ומחייכים מתוך תרדמה למול אלה החדשים.
– ומה, אחים, – הם נשאלים – כבר זמן רב הנכם מתגלגלים כאן?
– זה שני שבוּעות, שאנוּ מתגלגלים פה ככה.
– והבדיקה כבר היתה?
– של אלה היתה, ושל אלה עוד לא היתה.
– פוסלים?
– מעט מאד. פוסלים רק את ה“אזנים”, לפי שהרופא הראשי הוא בעצמו חולה־אזנים. הוּא מצוה להתנפּח, ואם האזנים שורקות, הרי מיד “נפטוס”.
– מה זה נפטוּס?
– הפטוּס זהוּ –לא יכשר, ואַפטוס – יכשר!
נפטוּס אַפטוס, נפטוּס אַפטוס!
– ועינים כיצד? – שאל האחד מהשיירה החדשה.
– בעינים אין משגיחים. אזנים – ווֹ (כן וכן!).
– ומתי תהא הבדיקה שלנו?
– מחר בבוקר יקראוּכם לבית־החולים, שם ירשמו שם כל אחד, מולדתו ולגיונו. ואחר כך ישיבוכם הלום עוד פעם ואחר כך עוד תתגלגלוּ פה כשבוע אחד, ואחר כך יקראוּכם עוד פעם, אז – מי ייבּדק מיד, ומי יילקח לבית־החולים.
ואחרי הפסקה קטנה הוסיף:
– והרוב, אַחַי, מוּשב על עקביו, אל הלגיון, שממנוּ הוּא בא. הרופא הראשי מביט רגע בעד האספקלריה שלו, וגוזר: אפטוס, אפטוס, אפטוס!
ובבוקר־השכם כבר מלא הבית ערבוביית־קולות, אלו לאלו ממללים על דבר הסעיפים השונים, שעל פיהם נשלחו מן הלגיון לבדיקה, זה בא על־פי הסעיף הל“ב וזה על־פי הסעיף הנ”ו, אחדים פורשים לקרן־זוית, אוטמים את נחיריהם ומתנפחים בחשאי: האם תרוקנה אזניהם? יהוּדי ווֹליני אחד, קלוש, כפוּף־שכם קצת, ניגש לרגעים אל אחד הארגזים הכבדים וּמרימו בשתי ידיו אחת וּשתים…
והקאלוּגיים והטוּלאיים, בעלי כובעי־הצמר הגדולים, מנגנים בהרמוניקותיהם, מרקדים בקידה פנים ואחור, ומפליאים לרקד אילך ואילך על ברכיהם, עקביהם וידיהם; ומבעד לענן האבק והעשן הציצוּ “צוּרוֹת” עזות, מזיעות, חצוּפוֹת, חטמים מנוּוָלים, עינַים מלגלגות. זוהמת הנפש ונַולוּתו פרקו עתה את עוּלן והושיטו לשון כלפי כל גדר וסייג… שירי־עם, שיניקתם מבּיצת הגיטו ומתאווה נשחתה של סנדלרים כפופים על עבודתם בפינות לחות ואפלות, מילאוּ את האויר.
אָי, מאמע, וואס איז דאָס?
בּאָרשץ' מיט קאַרטאָפעל… וכו'
או:
אברהמ’צ’יקל מלמד, וואָס שטייסטוּ בּיי מיין טיר?
אברהמ’צ’יקל מל־למד… וכו'
יהודי בעל פנים מחוּטטים תופף בנעליו הלבנות על צלע־האצטבה וחרז חרוזים מכוערים, ומסביב נהנו, התענגו וצחקוּ בקול רקם, ומוּזר היה לחשוב אז, כי על כל אחד מאלה בוכיה עתה בביתו, במסתרים, אם אוּמללה.
ובערוב היום יוצאות בחשאי חבוּרות, עוברות את החצר הארוּכה והשוממה, על־פני גלגל־הבאר, וּבאות עד השער. איש־הצבא מאיים: – לאן?
והן שבות על עקביהן.
ואך בידי מעטים מאד יעלה אחרי הפצרות ממושכות לצאת החוצה. איש־הצבא דורש מהם להגיד לו, חלף החסד שהוא עושה עמהם, כיצד אומרים יהודית מלים אחדות, ידוּעות, הנצרכות לו בשעה שבנות־ישראל עוברות על פניו.
ואלה המעטים חולפים במהירוּת לרוחב־הרחוב, נכנסים לתוך משעול צר, ושם, באחת החצרות האפלות, מוצאים הם את הבית המבוּקש. ובבית הצר והנמוך בוֹכים תינוקות קטנים, ואשה צעירה לבוּשת שמלת־קטיפה מקשקשת בחשבוניה או מציעה את הקלפים וּמנַחשת:
– הנכם עתה במצב מוּטרד מאד… וכו' וכו'.
ומשם הם הולכים לקצה־העיר. שלג רטוב יורד, נשמעות שירות פרוּעות, בלולות בנגינות־הרמוֹניקה של רֶקרוּטים מתהוללים ברחובות־העיר. הנה ערבות שוממות מכוסות שלג כהה, הנה בתי־מזיגה, גדרי־גנים, והנה שוּרת הבתים הנמוכים, שתריסי חלונותיהם סגורים ושני פנסים רחוקים זה מזה ערים עליהם, האחד אדום, והשני כחול… והם נכנסים לתוך הבית הראשון. על הקרקע זרוע חול צהוב, נודפים ריחות זרים, וחללים אפלים משחירים מעברים מבינות לחצאי וילאות אדומים.
מופיעות “נקבות” בלות, רחבות־פה, ואחת מהן תבלול בעינה.
על השולחן עומדת קערה טעוּנה תפוחים גדולים ואדומים. בפינה יושבת בעלת־ה“בית” מעוּטפה בסודר שחור – אשה זקנה, מקומטת, מרת־נפש, שמזכירה לכל אחד מהבאים את אמו־זקנתו.
וכשהם שבים אל הקזרמה באחת בלילה, הם מוצאים שיירה חדשה עם ארגזים חדשים, ואחדים משיירת־אתמול כבר מסבירים לאלה את מהות ה“אַפטוס” וה“נפטוס”.
והדחק על האצטבאות מבהיל עוד יותר מבליל־אמש, ומבעד לעמודי הערפל הצהובים, הנטויים באלכסון, נראה אותו יהודי ווֹליני רופס, כפוף־השכם, כשהוא יושב על אדן־החלון, מעשן סיגריה וטוען אל חברו, השוכב מאחוריו: – מה לציונוּת ולדת?!…