וּבְרֶגַע אִי־מְנוּחָה אֶת צְעִיפָהּ הֲרִימוֹתִי

וָאֶרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ עַיִן־בְּעַיִן;

וָאֶשַּׁק לָהּ עַל מִצְחָה: אִמִּי הָאֻמְלָלָה,

הֲיָבֹאוּ הַחַיִּים?

הֲיָבֹאוּ עוֹד הַחַיִּים הַקְדוֹשִׁים וְהָרָמִים,

הַיְקַוֶּה בֶן־דִּמְעָתֵךְ, בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת הָרָעִים?

הַחַכֵּה עוֹד אֲחַכֶּה לַיָּמִים הַנִּשְׂגָּבִים,

לַיָּמִים הַבָּאִים?

הֲבֹא תָבֹא הַבְּרָכָה בְזַרְעֵךְ שֶׁכֹּה נִרְקָב?

הֲבֹא יָבֹא הָרָצוֹן, הַחֵשֶק, הַשָּׁלוֹם?

הֲיֵשׁ עוֹד בְּשָׁדַיִךְ לְשַׁד־חַיִּים וּתְנוּבָה?

הֲשׁוֶֹה חֲלוֹם־חָלוֹם?

נָא אִמְרִי: הֲתִשְׁתַּחֲרֵר הַנֶּפֶשׁ הַמְשֻׁעְבָּדָה,

הֲיִשָּׁמֵד הֶאָסוּר, הֶחָלִילָה, הַלֹּא־נָכוֹן?

הַלְעוֹלָם פֹּה לֹא יָצִיץ שׁוּם שַׁחַר וְשׁוּם חֵפֶץ,

וְלֹא יִהְיֶה נִצָּחוֹן?

נָא דַבְּרִי בִי אִמָּתִי, הֲאֶתֵּן קוֹל־פְּלָאוֹת,

הֲאָעִיר, הַאֲחַיֶּה, הֲאֶשְׁפּוֹךְ אֶת חֲמָתִי?

אוֹ כָּכָה יִשָּׁאֵר פֹּה הַכֹּל לְעוֹלָמִים,

הוֹי, אִמִּי, אִמָּתִי! –

וָאֶחֱרַד מֵהֵד קוֹלִי – וָאַבִּיט בְּפָנֶיהָ,

וְדוּמָם הִיא יוֹשֶׁבֶת עֲגוּמָה וְשׁוֹמֵמָה.

וְעֵינָהּ לִי לוחֶשֶׁת: הַנַּח לָהֶם לְבָנַי,

שְׁנָתָם לָהֶם נָעֵמָה.

1907