לִי לֵבָב לֵב־רַגָּשׁ הַמַּרְגִּישׁ אֶת כֹּל,

הַמְפָרֵק מֵעַצְמוֹ כָל עַבְדּוּת, כָּל עוֹל.

לִי נֶפֶשׁ אַדִּירָה וּנְשָׁמָה שֶׁל אוֹר,

שֶׁתִּשְׂנָא, שֶׁתְּתָעֵב אֶת חֶשְׁכַּת הַבּוֹר.

לִי כֹּחַ כֹּה אַבִּיר, כֹּה עָצוּם, כֹּה עָז,

שֶׁמִּפְּנֵי כָל חֵילְכֶם הַנִּבְזֶה לֹא זָז.

לֹא חֶרֶב בְּיָדִי, לֹא בַרְזֶל, לֹא עֵץ,

לֹא חֶרֶב לַגִּבּוֹר, לַגִּבּוֹר אֵין־קֵץ.

לִי לַהַב אֵל־אֵלִים, הַבּוֹעֵר כִּשְׁאוֹל,

לִי אוֹרָה וְחַיִּים, לִי הַכֹּל, לִי כֹּל.

וְאַחַת כִּי אֲנוֹפֵף אֶת רוּחִי בָרוֹם,

גַּם אֶחָד מִכֶּם בַּל יִשָּׁאֵר הֲלוֹם.

גַּם אֶחָד בַּל אַשְׁאִיר וּסְבִיבִי אָז אוֹר,

אַךְ חַכֵּה אֲחַכֶּה – עוֹד יָבֹא הַתּוֹר.

1905