לוגו
אל עורך "יהודה וירושלם"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

בדרך התורה והמצוה!

ידידי רעי… הרי“מ שאלאמאן נ”י!

את הדבר אשר דברת אלי, ביום גשתך אל המלאכה, להוציא לאור את ספר “יהודה וירושלם”, והוא חקוק על לוח לבבי בצפורן שמיר, אותו אזכירך היום באזני כל קהל קוראיך. וכה דברת בתקעך כפך אל כפי, ושפתותיך נטפו מור: “ראה, אנכי נגש אל מלאכה כבדה ועבודה קשה והוצאה מרובה, בלי אדע אם תשוב אלי. כי קנאת כבוד אלקים ותורתו ועיר קדשו, חכמיה וכל יושביה תמימי דרך ההולכים בתורת ה' – כאש אכלתני, ובנפש לוהטת רשפי שלהבתיה השלכתי נפשי. והנני בבקשת עזר עליון, להתנדב לצאת המערכה, ולהיות לפה אל האמת אשר נאלמה דומיה. ואל חכמי התורה ותמימי היראה עמלים בכל כוחם להרים קרן ירושלים ויושביה, להם הנני להיות לפה, אשר עד כה שמעו חרפת מחרפיהם מבית ומחוץ, מאנשים העמלים להשבית מיושבי עיר הקודש את קדוש ישראל, ויחפאו דברי שקרים גלויים ולא יתבוששו, ואיש אין בארץ אשר התעורר לעמוד לימין הנעלבים האלה. כי כן דבר חכמי התורה ויראי ה‘, עד ארגיעה לשון שקר, ומה מנו יהלוך אם אלפי מחרפים יביעו ידברו עתק, הלא כוונתם ידועה וגלויה ושומרי נפשם ירחקו מהם. ופושעים אשר יכשלו בם, מי יתן והיה, כי יפרדו מעלינו ויאבדו מתוך הקהל. כה יאמרו תמימי ה’ בכל עת. ואולם, גם יראי ה' נלכדים בשחיתות האנשים הרשעים, והשתיקה מתקבלת כהודאה, ושם שמים מתחלל, וקרן ירושלם וחכמיה ירדה לעפר, – על כן קמתי ואתעודד להקדיש כל כחי וכל עמלי להרים קרן ירושלים, בהופיעי זוהר האמת לעיני כל רואיה מרחוק. ולא תשמע ירושלם עוד קול אויב מנאץ ומנבל, ותשים יד לפה. ומעט מעט יכירו כל אלה בחוץ, אשר מיהרו להעתיק דברי הבוז והחרפות את תוך כתבי עתיהם, כאילו היו הדברים אמיתיים ונכונים – וידעי מי נאצו, ואת מי תמכה ימיהם, ובלי ספק הטובים והישרים שבהם, מהר ישובו באהבת האמת והשלום אל דרך הצדק והנכוחות. ופה הדובר נבלה מפה עיר קדשינו, שקץ ישקצוהו ותעב יתעבוהו, כי תועבה הוא. ואל חכמי התורה יאירו פניהם, ויבקשו אהבתם ויחפצו קרבתם, וירצו פועל ידיהם, אשר עד כה כל עמלם וכל מעשיהם בפועל לישוב ארץ הקדושה, אף כי היה ידוע לכולם, לא השמיעו ולא הודיעו כתבי העת ההם מפני סערת רוח השקר אשר יצא מירושלם, והתחולל בכל קרביהם. ועתה, אנכי בה' מבטחי! כי דברי לא ישובו ריקם ובימין ה' הרוממה יצליחו לעושת חיל – כאשר עם לבבי ולבב כל יראי ה' פנימה וחוצה. ואקוה, כי עוד לא כשלה האמת עדי כי לא תוכל קום, ועוד לא אבדה האמונה מלבב שלומי אמוני ישראל, עוד לא כבתה זיק האהבה לעיר קדשינו מרבבות אלפי ישראל. ובלי תפונה אמצא תומכים ועוזרים למפעלי מבית ומחוץ, בתמיכה רוחנית וחמרית. וספרי “יהודה וירושלם” אשר ראשיתו מצער, אחריתו ישגא מאד מאד, ישועתה לה'”.

ככל הדברים האלה דברת אלי בלב לוהט ובשפתים דולקות. ואנכי ידידך ורעך אשר לא נתתיך לגשת אל מלאכה כבדה כזו, לא מצאתי און לי עוד, כשמעי דברים המלאים כל קרבי, מפורש יוצאים מפיך בקדושה ובטהרה. חזקתיך אף אמצתיך במו פי, וכל עזר וכל משען אשר בכחי לא מנעתי ולא אמנע ממך בעזה"י.

ועתה את הדבר ההוא אזכירך היום, וכה אדבר: אתה אשר היית לפה אל “הרמת קרן עיר קדשינו בדרך התורה והיראה”, וגם מרחוק נראה לנו, כי קמה הרוח הזאת ומתחוללת בסאון ושאון, מקרב לב איש ישר ונכבד תמים לה' ולתורתו, אשר חפץ גם הוא בהרמת קרן עיר קדשינו בדרך התורה והיראה עליך חובה לקחת את ספרו אשר העריך על ככה, וידבר בו דברים נשגבים. והוא בעמדו מרחוק, וגם הריח ריח האבק ועפר המפוזר על שמי ירושלם לעיני הרחוקים, בלל תבן הרבה בתוך הבר, ואתה, קח את המזרה ואת הכברה, וזרה הלאה מה שיש לזרות ומה להבר, והדברים הטובים והנכוחים והאפשריים לקוח לך וטהרת אותם. ואל תשא פני איש אשר תפגוש על דרכך דרך הקדש. כי אם בשפת חנף תכסה על עשירים ושועים, תקל בזה בכבוד התורה והיראה, והיית תועה מדרך האמת, ונכוחה לא תוכל לבא.

אם לי תשמע, הנח כעת מענין התיסדות “ישוב ארץ הקודש”, אשר מוכרח להתעכב כל ימי המלחמה [בין רוסיה לתורכיה] ועוד חזון לדבר בה, וגם לעשות בע"ה. והעל את המכתב מהלברשטאדט על ספרך ודבר בו. ולא תמנע מלהודיע את כל הטוב(?) אשר צמח וצומח עד כה “להרמת קרן ירושלם בדרך התורה והמצוה” בהתיסדות מהקאלניה שביפו [מקוה ישראל], אשר יכולה היא להיות לכבוד ולתפאת בעיני אלקים ואדם. אבל רק יכולה ולעת עתה רחוקה מזה, כי לא התחברה אל תופשי תורה ויראי ה' 1להפריש תרומות ומעשרות – יאמרו משגיחי המקום ההוא – אך למותר, אחרי שנמצאו נערים כהנים ולויים באוכלי שולחנם. אוי לאותה בושה! כי כל ישראל יושבי ערי הקודש ישמרו מלקנות מהפירות והתבואות ההם, כי טבולים הם לתרומות ומעשרות. ועוד מהפעולות הטובות, אשר יסדו עשירי אירופא בקודש, ומבלי השגחת חכמי תורה מפה, ורק אין יראת אלקים במו, יזרום עיר קדשינו כמו דוה. ואתה אל תירא גם מלקרא בשם מפורש את כל פעולה ומשגיחיה, כי לכך נוצרת ולכך נוצר ספרך אשר הוא לפה ליהודה וירושלם.

ומראש אומר לך, כי אם תירא מפני איש מאלה, אשר ראינו מהם התנגדות גדולות אל התורה והמצוה, וראינו מהם מעשים בפועל, כי שוכרים אנשים להרוס בעיר קדשינו שתות התורה והאמונה, – אם כוונתם רצויה להרוס על מנת לבנות, או אינה רצויה. ה' יראה ללבב, ואנחנו הרואים פעולתם לעינים – אם יעלה מגור בלבבך מפני עשרם וכבודם, או אם אחרים אשר יקוו להשיג ישע מהם, יניאו את לבבך מלדבר בם, ולא תוכל על ידי כן לבקוע חלונות רבות, אשר בהם תאיר נר לדבריך ותסול מסלות שמש ואור בלבב ישרים – אם כה תעשה ח"ו, טוב לך לחתום ספרך ולבלום פיך. כי האמת לא תתן את כחה לך, ולא תסך לך אם תט אשוריך ממעגלותיה גם כחוט השערה. ראה הזהרתיך בשם האמת והצדק, בשם האמת והאמונה, ובשם אלפי ישראל תמימי דרך.


יהודה וירושלם, י“א בתמוז תרל”ז.


 

ב    🔗

כבוד ידיד נפשי, הרב החריף, גדול בתורה, יקר רוח ואיש תבונות ירא ושלם מוהר“ר יואל משה שאלאמאן נ”י.

על בשורה כי בא[ה], כי החילות להוציא לאור מכתב עתי בשם “יהודה וירושלם”, להעיר לבבות טהורות אל חמדת הקודש, להרים דגל התורה וכבוד חכמינו – שמחתי גם אני, כאשר ישמחו כל יראי ה' ותופשי התורה.

מה אומר לך רעי יקירי ומה אתאר לך את רגשות נפשי – בעת קראי אמריך כי נעמו – המאמר הנכבד “מטרת המו”ל", בו חזיתי הגיון לבבך והמית רוחך הטהור אל אדמת קדשינו, ארץ הרתך וילדתך, גם גדלת על ברכי התורה, בצל חכמיה רבניה וגאוניה. האמן לי רעי יקירי! כי לא שבעו עיני ולא מלאו אזני מקריאת מאמרך כעשר פעמים, ובכל פעם הוספתי להתענג על דבריך היקרים, החוצבים להבות אש ומעוררים רגשי התשוקה הטמונה בלב עמינו. רוחך הטהור יפיח ויעורר זיקי אהבה להלהיב לבבות נדחי ישראל בכל תפוצותיהם, לקרבם ולאחדם בעבותות אהבה ולכונן כל פעולתם למטרה אחת קדושה ונשגבה, להרים דגל התורה והיראה ולהצמיח קרן אדמת קדשינו, לראות את בני ציון היקרים כתפארת אדם המעלה, קשורים בעבותות דת קדשינו ואחוזים בחבלי אהבה לנחלת אבותינו.

אתה – ברוח דעת ורוח אמת תגול מעל עיר קדשנו ומעל חכמיה חרפת מחרפיה, אשר לדאבון לבנו רבו מגדפיה, יען כי בתורה בחרו ויען כי השליכו משכנותיהם ובתי מנוחתם בחוץ לארץ, ויבחרו לחבק עפר אדמת קדשינו, לשפוך רוח דעת את ה' ותורתו בכל חוצות עיר קדשינו, ומתאבקים עם צוררי תורתנו, וכל חפצם ומגמתם – לראות את רוח היהדות שפוכה על הרי ישראל וכמהים לראות את עם הקודש עובדים את ה‘, הולכים בחקי התורה, ומגדילים ישוב אדמת קדשינו בהקמת חברות יקרות מלמודי ה’, לבוני בתים ועבודת האדמה, למען תתעטף אדמתינו הקדושה ותתכסה במלבושיה כבוד, תחבק את בניה היקרים, אשר דת קדשם בידם, תפרח ותגיל בכל מחמודיה, אשר היו לה מימי קדם.


מטרתם הקדושה הזאת – העירו עליהם קנאת בוזי דת קדשינו, החפצים בהתגלות לבם, וכל מגמתם לטעת זמורה זר, חוקי הרעפארעם גם על הרי הקודש ולכבוש את הגבירה בבית תענוגיה. מה אעידך גדולי ירושלם? ומה אדמה לך גאוני בת ציון? זבובי מות יבאישו שמן רוקח, וברוח כזב יעיבו על הררי קדש. אך לא לעולם העבים יחשיכו לנו זוהר קרני השמש. רוח צח שפים תנשב וענני עלטה כלו וילעו. דבר אלקינו יקום לעולם! ועד ארגיעה לשון תרמית. האמת תתן קולה! וכזב ושקר יחדיו מפניה יבהלון, וברוח דעת ומתק שפתים, אשר חננך ה‘, תערוך לפני קוראיך היקרים שלחן מלא דשן מכל טוב ירושלם. תראה לכל אחינו אשר בחוץ לארץ פעולת יראי ה’, העוסקים בכל לבבם בישיבה של אדמת קדשינו, מיסדי חברותיה היקרות. תגלה לעין השמש מי המה הבונים, ומי הסותרים, מי המה השרידים אשר יקריבו את נפשם וכל מחמדיהם כליל על מזבח ארץ נחלת הקדש, ומי המה הנושכים בשיניהם, וקראו שלום. וידעו אחינו בחוץ לארץ ביד מי הושיע ה' את אחיהם, להשכינם בנאות שלום, וזרוע ה' על מי נגלתה, להרים ולהרחיב גבולי עיר קדשינו על הרי ירושלים מסביב. ויבינו ויבחנו, כי יד ה' גברה על יראי ה' לטוב, ועוזו ואפו על כל הנחרים בו – ישרים ישכנו ארץ! יבנו בתים יטעו כרמים! ובוגדים יסחו ממנה. אלה, וכאלה, אקוה ככל יראי ה' פה עיר הקודש, כי רב כח למכתב עתי זה להביא תועלת לאדמת נחלת אבותינו.

אמנם אם אל טובך והצלחתך אשים לבי, באשר אני ריעך, צר לי מאד, כי העמסת עיך משא לעייפה. גם כבודך וערכך נעלה מלהיות ראדאקטאר, ומה גם לעת כזאת, אשר ירדה האומנות הזאת, ותשפיל לשבת את נערים מנוערים. על כן בצדק חכמי התורה ישאלוך, מה לך אצל מעריכי מכתבי עתים? כלך אצל שכמותך, אל לימוד התורה בבית הכנסת, בהטיפך אמריך כי נעמו בגמרא, פוסקים ותוספות יום יום לפני חכמים וזקנים, כאשר עשית עד כה. נקל להמלאכה הזאת לשים על רוב טרדתך נוספות, ותורתך מה תהא עליה? – כה יהגה גם רוחי מאהבתי והכרתי אותך מנעורינו – זה שלשים שנה – ורחמי עליך יתאפקו. אך גם זאת אשיב אל לבי, הלא כל אלה גם ממך לא נכחדו. ואם אתה בעז אהבתך וקנאתך לירושלם השלכת אחרי גוך תועלתך הפרטי, ותבחר להעלותה על מזבח אהבת חמדת כל מחמודינו – מי זה יפריעך? או מי יאמר לך מה תעשה?

ימין ה‘, היא תסעדך ותורך נוראות. לך בכחך זה להעיר ולעורר, להלהיב לבבות טהורות בצוף דבריך, ואקוה כי יראו ישרים ויתמכוך, נבונים ויעזרוך. ואל תכונת מטרתך יקלעו גם המה במאמריהם, אשר יטעום על ארץ רחבת ידים, אדמת יהודה וירושלם. ואם לעצתי תשמע, לא תדפיס שום מאמר אשר כותבו יסתיר שמו בין נקיקי הסלעים והפחתים בראשי תיבות וסופי תיבות, עקודים נקודים. כי באלה לא יחפצו יראי ה’.

גם זאת איעצך, לו תשמעני. אל נא תעריך מלחמה את בוזי התורה בחום לבבך. היה אתה לעם כמים קרים על נפש עייפה, להחיות רוח נרדפים ולחזק לבבם ללכת במסלת הקודש, הרמת דגל התורה, המלאכה והעבודה והישוב, ואז תצליח דרכיך. יראו שונאי חכמים ויבושו, וישימו יד לפה. יסגו אחור ויכלמו, ויחדלו משחיתותם, – וקרן אדמת יהודה וירושלם כדשא תפרחנה.


יהודה וירושלים א. תרל"ז.


  1. אף כי למאד מאד לבינו עלינו דווי אשר בכור המבחן הראשון נראה הסיגים, ובכברת ארץ הראשונה אשר נפלה לחבל לזרע ישראל על אדמת הקודש, אשר תחת אשר היה לנו להראות כי סרה עון בית יהודה, וכי כבר רצתה הארץ את עונה והנגרשים ממנה, אשר לא קיימו המצות התלויות בארץ, וברגשת קודש ובאהבת הארץ, נמלא מעתה את כל חובתינו וחובת אדמת קדשינו, אם אך גאולה תהיה לארץ.ובעוונותינו הרבים בכברת ארץ זאת, הרבה ממצות התלויות בארץ נזרקים הלאה ואינם מוקימים, ועוד רבתה המכשלה להאכיל גם ליראי ה‘ טבל מבלי דעת. ובכל זאת לא נוכל להאשים בזה את האדון היקר מא נעטטער, אשר ידענוהו והכרנוהו לאיש ישר ונאמן רוח לדת אלהיו, ואך מאשר לא למד תורת ה’ שבעל פה, ויחפוץ לדון ולהורות בדברים גדולים כאלה מתוך ספר התורה הנעתקת ללשון צרפת, ובאומד דעתו וישרותו, על כן לא ייפלא בעינינו, כי לבו אומר לו, כי אינו חייב בהרמת תרומות ומעשרות, יען כי נמצאו בין הנערים אוכלי שולחנו כהנים ולויים, כי חומר איסור טבל לא ידע, והרמה בלי נתינה, הוא אצלו כהערמה ומרמה בלי צורך. ומחכמי ורבני עיר הקודש ת“ו לא יחפוץ לקחת תורה, לאשר המה אצלו כנחשדים לדבר עבור תועלתם, וכשמועה אשר העבירו עליהם רשעי ופושעי ישראל, אשר פרקו עול התורה והמצוה. כי על כן חובה מצוה על הרבנים הגאונים במדינת צרפת, אשר דבריהם נשמעים באזני ראשי חברת כי”ח, לעוררם בדבר הגדול הזה, להרים המכשול ולסקל המסילה מסלת הקודש, להעמיד איש תורני להשגיח על פרטי דיני מצות התלויות בבארץ, למען חזק לבבות טהורות הכמהות לנחלת ה‘, לקרבם אל העבודה עבודת אדמת קדשינו, בראותם כי חוקי התורה ומצוה חרושים ונצורים, וישרים דרכי ה’ וצדיקים ילכו בם [הערת העורך “יהודה וירושלם”].  ↩