אגב תעיה בשדות נפגשתי לפעמים עם האיכר השטיירי הזקן פּורגיי, כשהוא הולך אל אחד משדותיו המרובים (הוא נחשב כאן לאיכר עשיר ביותר, “גרוֹסבאואר” בלעז), וקלשון או מגל על שכמו. פנה כה וכה, הכיר תיכף סימני רמיסה ושפך לפני את לבו על הדור הצעיר, שלבו גס בשדות היקרים הללו. כדי לקצר את הדרך, לשם קפנדריה סתם, הרי הם נכנסים לגוף השדה או האפר ורומסים ודורסים ומשחיתים. וזוגות־האהבים וזוגות־האהבים!.. בכל יום ראשון הם נוהרים לכאן מהעיר ומתגלגלים במיטב הדשא ואפילו בתוך הקמה. טוב מהם הברד!
הרי הוא, פּורגיי, כבן שבעים, ועוד לא ניסה הציג כף רגלו מחוץ לשביל. פעם, במקום זה, זינק לקראתו נחש; בקלשון התנפל עליו, אבל מנקודת עמידתו לא זז, שלא לפגוע בתבואה.
– אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה!
כזאת וכזאת דיבר אלי האיכר התם ואהב לשמוע את תשובותי והערותי. אבל אחרי המהפכה הנאצית “נהפך בי” אף הוא, התנכר אלי והשתמט מפגישה עמי. מתוך פחד או מחמת בושה? עוד בראותו אותי מרחוק, התחכם לעקוף כל מיני עקיפות – והתחמק.
פעם קרה מקרה ושנינו הלכנו זה לקראת זה במשעול־שדות צר, אשר אין לנטות בו ימין ושמאל. מה יעשה עכשיו?.. לא עמד בנסיון האיכר הזקן – ונכנס לקמה, נכנס לקמה – –
אַּל תאמין בעצמך עד יום מותך!