אוירת ילדותי מלפפת אותי בימים אלה יותר מדי, מה שמעורר בי אֵי־אילו חששות. אומרים, שזכרונות הילדות קופצים על האדם ברגעי חייו האחרונים. מראות ודמויות וריחות, עם דמדומי שקיעה, מאותה תקופה רחוקה, מטושטשת, נשכחה. ריח חדר־יולדת, ריח מתוק של תינוק בן־שעה… אלוהים יודע, מהיכן, מהיכן כל זה נישא ובא פתאום! ושמי הלילה ב“האפלה”, על צורות הכוכבים הידועות ו“נפילותיהם” התכופות ועל כתמי האור אשר לנתיב־החלב, הם שמי ילדוּתי ממש. והחלומות בשנתי אף הם מלאים עכשיו מאז, מאז. ובהשכמת הבוקר, בהביטי אל עדרי הצאן בשדה שרונה, אני מאמין לראות שם את הרועה החרומף קירילא בשוטו הארוך ובחצוצרתו הנוצצת, חצוצרת־הנחושת הגדולה. חצוצרה זו ותקיעותיה לא פסקו להעסיק את דמיוני הבוקר עד שעת הצהרים, אותה שעה – במשוך פתאום הסירינה המבהילה…
צפיפות במקלט הזר. העינים נתלות בשקי החול. אמהות יושבות וילדיהן על ברכיהן… נערים ונערות במכנסי חאקי. מבין אלה מזדקרת יפהפיה, כשהיא קולעת במנוחה אחת משתי צמותיה. במקום זה ובמצב זה הריהי מלבבת ביותר… שום נדנוד של פחד לא ניכר בה; יודעת היא, יודעת, כנראה, שהיופי, כסוד ההויה, אין הכליון שולט בו. טוב לעמוד אצלה; אצלה יש בטחון. בזכותה זכות קיום לכולנו, לכולנו.
הנה היא צועדת אל הפתח, ואני אחריה. איזה שקט בחוץ! שלוה עליונה, לא מעולם זה. ומה זכים השמים עכשיו, מה ענוגים ועמוקים! נפלאה היתה התכלת בילדותי, בהיותי מוטל פרקדן על הדשא שלפני ביתנו; אבל את “עצם השמים לטוהר” בכל עדנתו ראיתי רק עכשיו, בפתח המקלט, בטרם צפירת הארגעה…
אלה הם שמים!