נהם החיות, צווחת העופות, הריחות – המשך הם לביברים של כרכי אירופה, החל באותו הקרקס הראשון אשר לימי הילדות, אל תוכו הצצנו בעד החרכים. כל החיים, כביכול, עברו עלינו באוירה זו.
כן, כבר ראה ראינו את כל החיות והעופות הללו, והרבה יותר מהם, שם, בחוץ־לארץ, אבל רק כאן, בהיות שמותיהם נקובים עברית, אנו רואים אותם על בוריים. רק עכשיו אנו רואים עין בעין, כי הנשר הוא “נשר” ממש, בפירוש. סוף־סוף באו על תיקונם.
הנה הוא, מלך העופות, אדיר־המקור (המקור נראה כעשוי ומחושל בידי נפח) עומד בכלובו מהורהר מאוד, עוצם עיניו מלמטה למעלה, פוקחן ומביט אל חללו של עולם, ממעל לראשי המסתכלים בו, וניכר, שהוא רואה את הכל אחרת, לא כמונו; הוא רואה את המהות האמיתית, את “הדבר כשהוא לעצמו”.
בלי שום הדרת כבוד פוזל אליו בעינו האחת העורב השחור הגדול מתוך הכלוב הסמוך. יחידי במדורו, מלא רוח מרד, הוא עומד ללא זיע, מהורהר אף הוא, ומקורו פעור מלוא חללו, פעור כשאול – מין רמיזה למבקרים, שלא ישכחו את חומר השעה.
צב־השריון הענקי בבריכה השחורה; הנחשים מאחורי הזכוכית; אי־אילו יצורים משונים, משוני מבט, יצורים מעבירים סמרמורת – כל אלה מעידים על כוחות אפלים ביקום, לא שיערנום עדיין, אשר מי יודע לאן עוד יוליכונו ומה עוד ימיטו עלינו.
ורק שפעת התוכים הססגוניים הקטנים ממתיקים את הרוח הכהה. הילולה וחינגה בעדתם. פלאי צבעיהם וגווני־גווניהם – לא תשבע העין.
ומכאן אל החיות. מתערסלים הקופים על הטרפציות, מתעלסים כילדים ופניהם פני זקנים, נטולי־צחוק וחרושי־סבל.
כאיכרים סיביריים בפרוותיהם מציצים הדובים, טובי עין, מתוך הסוגר, כשהם עומדים קוממיות, על רגליהם האחוריות. באהבה לוקקת הברדלסה המנומרה את גוּריה, ופרצופה הזועף אינו מתרכך תוך כך. אהבה וזעף. והנה זוג־האריות הנהדר; הוא, עטור־הרעמה, והיא, הלביאה היפהפיה, חלקת־השוֹקים. שניהם מתפרקדים על הרצפה ומתרפקים בפישוט כפותיהם כלפי מעלה, על דופן־האבן הקר, מפני החום, והזבובים, נחילים נחילים, מציקים להם מאוד, ממלאים את סדקי עיניהם – צער בעלי חיים!
ברם, יותר מהזבובים והחום מציק להם השעמוּם, זה שעמום ההויה הכבד מנשוא. מה נורא הפיהוק! ורק מתוך שעמום, כנראה, הוא מתרומם לאט, מעורר ומקים גם אותה ובא עליה בנהימה קטועה. הערביה הרעולה מחייכת חיוך־בושה מבעד לשחור־הצעיף – ומסתלקת.