כשהם יושבים מסביב לדלפּק, בפינת בית הקפה, ומצליפים בקלפים, אדישים בהחלט לכל המתרחש מסביב, הרי הם נראים כאנשים מעולם אחר, העולים בחכמתם על כולנו, על כולנו. מעין ביטול מסתורי עצור בחובם כלפי כל מנהיגי הדור ואישי המדינות. ינאמו שם מה שינאמו, יעשו שם מה שיעשו – אנו מבינים יותר: אנו משחקים בקלפים!
רק להרף עין הפסיקו, כשנערי העתונים התריעו בצהרים על הכרזת המלחמה – וחזרו למשחקם. את פרצופי הקלף שלהם הכרתי מיד: הלא הם אותם הקוביוסטוסים עצמם, הם ולא אחרים, שראיתים בפינת בית הקפה בוינה, לפני עשרים וחמש שנים, ברגע פרוץ המלחמה הקודמת. גם אז הפסיקו להרף עין – והמשיכו את משחקם.
מלחמה ושלום ושוב מלחמה… עולמות נבנים ונחרבים – והם בשלהם: משחקים בקלפים!