ב“ספר היסורים” שלו, בו מיצה את כל המרטירולוגיה הישראלית עד היסוד, למן התקופה הקדומה ועד סמוך לימינו אלה, ביצר את עמדתו כהיסטוריון ממדרגה ראשונה. מגודל זקן ובעל צורה בכלל, הבהיק בצילינדר ובפראק בתוך עדתו וגם בין בני העם השליט, בהינתן לו קתדרה במכללה של כרך מגוריו בגרמניה הקודמת. ברם, בהגיעו לשיא אשרו – פרסום, רחבוּת חמרית וגם חיי משפחה מוצלחים – יש שנקפו לבו בחשאי; ופעם נגלה אליו ר' עקיבא במראות הלילה והוכיחו:
– את בשרנו סרקו במסרקות של ברזל – ואתה נבנית מכל זאת ורואה את עולמך בחייך!..
אלא שהוא, ההיסטוריון, לא נתבלבל וידע מה שישיב:
– אין האושר “נורא” כל כך. בו, באושר, כרוכה תמיד איזו אדישות, איזו עצבות אפילו…
והנה דוקא לעת זקנתו – מי זה פילל! – נהפך עליו עולמו, משורש נהפך. חזרה ההיסטוריה על אכסניה שלה. בני בניהם של אותם הברברים נקטו פתאום מעשי אבותיהם, לכל פרטיהם האיומים, כאילו למדו את כל אלה מתוך “ספר היסורים” שלו… טושטשו התחומים בין עבר והווה, והכל נעשה סבך־פורעניות אחד, מין מערבולת־אימים אחת, ללא מוקדם ומאוחר. מעוצר רעה ויגון נחלה ההיסטוריון הישיש; ופעם בהתהלכו בחוץ, מוּבל בידי המשרתת ה“ארית” שלו, התקיפוהו בריוני הנאצים, הפילוהו ארצה ורמסוהו במגפיהם…
– עכשיו אחינו אתה – שב וגחן עליו ר' עקיבא – ויכופרו לך הראשונות. עכשיו, עכשיו עמנו אתה, במחיצתנו…
וההיסטוריון השיב:
– בעצם אין היסורים נוראים כל כך. הנה אני חש אפילו מעין קורת רוח… הלא גם אתה הרגשת כזאת. אתה זוכר? “ובכל נפשך”…