דקים, זקופים, רמי קומה. הצעיר בשלושת החיילים הבריטיים הללו נראה כבן שבע־עשרה, לא יותר, נער כמעט, ומשהו בתולי הוצק בו. נדמה: אך תפנה אליו באמירה איזו שהיא – והתאדם.
הנה הם מטיילים במדיהם להנאתם, מסתכלים בחלונות־הראוה, יושבים בבתי־קפה. אחר כל מעשי הגבורה שלהם בחזית, מעשי הגבורה הנפלאים, העל־אנושיים – האם אינם רשאים עכשיו, בחופשתם הקצרה, ליהנות קצת מן החיים “בעורף”?
בשאר החיילים אינם מתערבים. גם בינם לבין עצמם אינם מרבים שיחה. על מה ישוחחו? למעלה, למעלה מכל ענין… בני־נעורים בעצם לבלובם, בעצם אונם, דם ואש, וצריכים היו, לכאורה, להימשך אחרי המין היפה – ולא! אפילו הנערות הרטובות הללו, העירומות למחצה, שזה עתה עלו מן המים, אינן שואבות את מבטיהם. גס לבם בהן. תומת־איתנים. תום וטוהר ואומץ אין קץ.
ואל השמים אין הם רוצים להציץ לחלוטין!.. והימים הם אלה שלאחר ההפצצה, כשהעוברים והשבים פזלו כלפי מעלה רגע רגע.
כל צפירת־אוטו זיעזעה, כל נעירת־חמור – אך לא אותם, את שלושת הגיבורים הללו.
אבל הנה צפירת אזעקה ממש. בהלה, התרוצצות, איש למקלטו. כהרף עין נתרוקן חלל־החוץ מכל נפש חיה – ורק אלה השלושה לבדם, בהיותם מסובים ליד בית־קפה קטן על שפת־הים, לא קמו ולא זעו. כאילו לא שמעו ולא ראו מאומה. במנוחה הוציא האחד את קופסת הסיגריות, במנוחה הושיט לו חברו אש; לא רעדה היד, לא כבתה השלהבת…
לא חיילים סתם – טייסים הם.