– מה אתה תוהה עלי כל כך?

– איזו לחי היתה זו?..

פרצוף רזה היה לה בנעוריה, מוּארך, מחודד־סנטר, וכל אהבתו החשאית אליה נתרכזה אז בלחיה האחת, אותה נשק פעם, בין השמשות, בהיותה בבית לבדה, באין בעלה עמה. זכרון נשיקה גנובה זו כילכלהו במשך עידן ועידנים אחר־כך ומילא את כל הויתו. והנה היא ניצבת עתה לפניו – אחרי הרבה שנות פרידה – אשה זקנה כמעט.

– מה אתה תוהה עלי כל כך?..

– איזו לחי היתה זו?..

– עדיין לא שכחת?

– כשיכור הלכתי אז מעמך, כמעט שנפלתי בדרך. תבל ומלואה, הכל, הכל נצטמצם אז באותה לחי… החלקה, הרעננה, המשופעת…

אדמימות משונה פרחה בחורבת־פרצופה, והוא הפציר:

– ובכן, איזו משתי לחייך היתה זו?..

לא התאפקה האשה – ודמעתה על לחיה האחת היתה התשובה.