למחרת ההפצצה ביקרנו, אני וחברי, את ההיסטוריון הזקן, הזקן המופלג, במעונו. בקושי פילסנו לנו מעבר באותה סימטה רעת המזל, בין עיי מפולת מזה ומזה. הבית, שהוא דר בו, לא נפגע – בדרך נס.
זקן האיש וכבד, ורק בעזרת אשתו הכירנו. הוא קידם את פנינו בהערתו הנצחית:
– כשידידי באים לבקרני, הריני יודע, שאני חי עדיין…
ריחות עתיקים נודפים כאן, בין התמונות המכורכמות על הכתלים ובין תלי הספרים. עובש העבר הרחוק. בילדותנו, בתחום־המושב, הריחונו ריחות אלה בחדרי אלמנות זקנות, בודדות. כן, זקן האיש וכבד מאוד. הנה הנה הזיקנה בכל בלהותיה! נדמה, כי כל אותם המאורעות מלפני אלפיים שנה, עליהם כתב בספרי ההיסטוריה שלו, הוא עצמו היה עד־ראיה להם.
אשתו “הצעירה”, בת השבעים, אשה יבשה ומרת נפש, שוחחה עמנו עליו, “מעל לראשו”, כמו על תינוק.
– מה אעשה – התאוננה – והוא אינו רוצה לרדת למקלט. אתמול בשעת־“הרעמים” “סחבתיו” למקלט, והוא לא רצה. מה אעשה?!
אבל ההיסטוריון הזקן עוד אינו “עובר־בטל” כל כך. כלל וכלל לא. וזה דבר “התנצלותו”:
– קודם כל – אני מתבייש להיכנס למקלט. אני מתבייש ממש. הרי אני כבן תשעים… ועוד זאת: כל ימי חיי היו קודש להיסטוריה; מורה להיסטוריה הייתי בכמה בתי־ספר, ספרי־היסטוריה הרבה פּירסמתי, על חשבונה, על חשבון ההיסטוריה, התפרנסתי. “ועכשיו שבאה לידי”, עכשיו שההיסטוריה עצמה נגעה עדי, גם עדי – מפניה אסתתר?! לא, לא ארד למקלט, לא ארד!..